בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוהים והחילונים | רקוויאם לחלום

במשך 20 שנה, מאז חג השבועות 1991, תיעד הצלם והכותב תומר גניהר את התפשטות הגל הרוחני בישראל * הוא היה איתם ביערות, במדבריות, במועדונים ובקבלות השבת ההמוניות * על לידתו וגוויעתו של דור הפרחים הישראלי

תגובות

אל המהפכה הרוחנית בישראל, שהפכה להרפתקת חיי, התוודעתי במקרה בחג השבועות 1991. הייתי מרותק, כרגיל, לבסיס בו שירתתי, כשגונבה לאוזניי בפעם הראשונה הבשורה על מסיבה מסוג חדש שהתארגנה ביער בגליל. נדלקתי, פילחתי מצלמה צבאית, הברזתי לריתוק ודלקתי לצפון. באותו הלילה, ביער, הרגשתי שותף לסוד טמיר. כאילו נכנסתי לפרדס ויצאתי בחיים. ואילו חיים!

הימים היו ימי מוזיקת הטכנו שהגיעה אלינו מהרייבים באירופה, רוח השיתוף נשבה מגואה שבהודו, וכדורי האקסטזי הראשונים נבלעו בחשאי בפיות פעורים. בישראל, מדינה שבה גם מסיבה היא אקט פוליטי, החל להירקם התהליך המדיני עם הפלסטינים ובעקבותיו גאות כלכלית ששטפה במזומנים ירקרקים את המדינה. והיתה כמובן הטכנולוגיה: באותם ימים זרחניים הונחו תשתיות הכבלים הראשונות שהביאו עמן את ערוץ MTV. גדולי התקליטנים בעולם באו להופיע בארץ הקודש, ולימדו את חלוצי הסצינה המקומית את הסודות שגילו כמה שנים קודם לכן.

השמועה עברה מפה לאוזן, וצמחה במהירות מסחררת לתופעה חברתית סוחפת. רבבות ישראלים יצאו לדרך חדשה של חירות רוחנית. בתוך שנים ספורות, צמחו ניצני הבשורה לעץ שענפיו שלוחים לכל עבר: ספרים בנושאי יהדות הציפו את מדפי החנויות, בתי מדרש וישיבות חילוניות צצו כפטריות הזיה אחרי גשם חומצי, מקוואות הטהרה התמלאו בצעירים שטופי-חול ואין ספור סדנאות לשיפור עצמי-רוחני נערכו בכל רגע נתון בכל יישוב בארץ הקודחת.

מנהיגי המהפכה הרוחנית היו מחוללים ספונטניים ולרובם לא הייתה משנה סדורה. אני לא יודע, למשל, מה עבר בראשם של אורי שטרק, רל נדל ונועם לניר, שפתחו ב-1994 את מועדון אלנבי 58 בבניין קולנוע אלנבי הישן בתל אביב. אולי רק כסף מהיר. אבל התוצאה היתה שהמגה-קלאב הראשון של התקופה הפך למשכנה של דרך החיים האלטרנטיבית, לבית מדרש עצום של חופש אישי ופורקן עצמי. המקום הפך אז בעיני רוקדיו-מתפלליו ללא פחות מקדוש, ולאחד המועדונים הטובים בעולם.

לשר הדתות של המהפכה הרוחנית הזו מונה הרב מרדכי גפני. דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת הרווארד, שעלה לארץ ב-1989 והחל בפעילות נמרצת לייסוד זרם חדש ביהדות. לא אורתודוקסי, אך גם רחוק מרפורמי או מכל זרם מוכר אחר. גפני היה אחד הראשונים שהבין את הקסם הטמון באריגת לימודי היהדות יחד עם תורות רוחניות מתרבויות אחרות. בעזרת כמה אנשי עסקים הקים את תנועת "מנעד", במסגרתה הוקמה "הישיבאשראם", ובשנת 2000 את מה שהיה לפרויקט הדגל של גפני: קהילת "בית חדש". הקהילה כללה מכון מחקר, תוכנית הסמכה לרבנות ובית מדרש. הקהילה החדשה סחפה רבים שקיבלו את השבת באירועים המוניים. שר התרבות היה אולי אסי דיין, שסרטו "החיים על-פי אגפא" (1992) היה הראשון שתפס, ובעוצמה, את המיקרוקוסמוס הישראלי דרך הזכוכית המגדלת של בר תל אביבי טיפוסי. שר הספרות היה אתגר קרת שאפשר לרבבות קוראים להביט לראשונה פנימה, אל עצמם, במקום אל הקולקטיב. הוא הלך בשדות של מוקשי-פרוזה לאומיים ומגויסים, וניטרל אותם בקלילות.

והיו כמובן כל החולמים והרוקדים, בערים וביערות. מייסדי פסטיבל "שנטיפי", למשל, שבזכותו החלה הרוח לנשוב בטבע, והנחיל העצום של מוזיקאים עצמאיים, בהם הרכב הטראנס המהפכני "אסטרל פרוג'קשן". היו גם רבבות מורי היוגה, והנוהים אחריהם, שניסו והצליחו להשקיט קצת את הרעש הגדול מסביב. ישראלים אחרים התקבצו ביישובים אלטרנטיביים באמצע סוף הדרך ובמצפים שוחרי שלום.

הייתה לי הזכות להכיר רבים מהם. ליוויתי אותם בחזית המהפכה, כתבתי על דרכם וצילמתי אותם. תיעדתי מאות מסיבות, בבתים, באוהלים, ברחובות, במערות, במדבריות וביערות. "גיבורים", כך קראתי להם. כמה רגעים עזים ומתוקים זכורים לי במיוחד: כשעיתון "העיר" ארגן את מסיבת "תנו צ'אנס לטראנס" ההמונית בכיכר רבין ב-1996 וכן כשבשנת 2000 אירח אותי, בגיל 29, ואת גיבוריי, הפרופ' מוטי עומר, יהודי מאמין, בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות. הוא עשה זאת באומץ, וחרף מחאת חברי דירקטוריון המוזיאון.

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול בלילה: אביב 1995, פסטיבל טבע ראשון מסוגו בארץ, בגבעת עדה. ארבעה ימים, כמו וודסטוק, רק עם מוזיקה טובה בהרבה. אלפי אנשים, לא זוכר בדיוק כמה, הייתי שיכור מהתפעמות. קהל עצום של חילוניים, דתיים, וכאלה שנעים באמצע. כל הנוכחים התפרשו בנחת על מתחמי החול העצומים, אוהלים ניקדו את הנוף עד האופק. פסקול הפסטיבל: עשרות דיג'ייאים בכל פינה שיילדו בהצלחה סאונד ישראלי חדש - טראנס פסיכדלי. מכאן הוא יכבוש את העולם. קוד לבוש: הכל הולך. מכנסי לונגים זרחניים מגואה התערבו בשעטנז עם סריגים ושביסים, בעיקר בלילה, כשקר. באוהלי המדיטציה ההמונים לבשו לבן.

דרך עין המצלמה תיעדתי יופי חדש. הנשים האקסטטיות נראו כאילו יצאו היישר מימי המקרא: ככה נראתה מיכל וככה רקדה, והנה בת שבע על אסיד. אנשים שפשפו שוב ושוב את העיניים, ולא בגלל הסמים אלא כדי להאמין. רועי צאן צעירים התהלכו בינינו, נגני חליל שלווים ליוו אותנו בכל אשר נלך, דתיים הניחו תפילין בשדה, סמוך לחברות שלהם שלבשו גופיות. סובלנות היתה הדגל שהתנופף ברוח החדשה.

קשה לתאר אנרגיה, אך קל מאוד לראות אותה. מגיני דוד מאולתרים מבמבוק הוצבו בכל פינה והגנו על תינוקות בני יומם, ילדי בליינים, שזחלו בביטחון מוחלט על הקרקע אל חבריהם החדשים. היתה מין נדיבות באוויר, וחסד משוך. מי שחסר לו משהו, מיד התמלאו צרכיו בידי אחרים, ללא תמורה. כמה נשים שכרעו ללדת בהו בכל בעיניים נוצצות. הילדים שלהן יגדלו במדינת ישראל טובה יותר.

אבל אז הגיעו הקלקולים. מועדונים שפעם היו פתוחים לכולם הקיפו עצמם בחומה עם סלקטור-זקיף בחזיתה. הקבלה הפכה לתאגיד, וקליפות-אדם תועות נשבו בידי רבנים כריזמטיים חובבי ממון. כולם החלו לעשות שופינג רוחני בארצו של אלוהים. הקוק החליף את האקסטזה והחלום על שלטון צעיר שמצביע דרך הרגליים הרוקדות התפוצץ בלילה מר בדולפינריום. מועדון אלנבי 58 נסגר-נטרק ונועם לניר עבר לעסקי הקזינו. הרב מרדכי גפני נאשם בהטרדה מינית, השיל מעליו את התואר רב ונמלט באישון הלילה לחו"ל.

את הדעיכה ראיתי בבירור במסיבת חוף בתל אביב בסוף השנה שעברה. אקורד סיום עצוב לעשור הראשון של המילניום. הים אותו הים, אבל חוץ ממנו הכל שונה. מטרים ספורים מהדולפינריום המתפרק, "לא נפסיק לרקוד", מכריזה מצבת הזיכרון בעברית וברוסית, אבל במצב הנוכחי אולי כדאי שנפסיק ודי. חברת פלאפון פרשה את חסותה על המסיבה, הצבע הכחול של המותג שלט בכל, יותר מהשמים. העירייה והספונסרית חילקו לאלפי הרוקדים בנדנות תכולות תואמות-אחידות, וכולם צייתו ולבשו. השונות גוועה, הצבעוניות דהתה, הקולקטיב מכסה את הראש. מעל הבמה המשוכללת מאוד התנשא הדי-ג'יי סקאזי. הטראנס-מטאל שלו, או איך שתקראו לזה, משומן ומגורז, הסאונד ממותג והביטים מתקתקים כמו פעימות הסלולר. מאחורי הבמה, באזור הווי-איי-פי הסטרילי, הבחנתי במנהל סניף הבנק שלי מסתופף עם הטאלנטים. כמה זקני מסיבות הטבע מתחילת העשור הקודם, עורם השרוף בלוי, הקעקועים שלהם רפויים, עמדו בצד ובהו במתרחש בחוסר אמון. כמה נשים מותשות השגיחו מרחוק על בניהן, אלו שילדו במסיבות הטבע הראשונות וכעת הם משתוללים עם העדר הממומן, וקוננו על המדינה שבה הם גדלים ואל צבאה ייאספו בעוד שלוש שנים לא תמימות. כולם פה מצלמים את הרגע, כולם מדווחים איש לרעהו על הרגע, ואף אחד לא חווה אותו. רקוויאם? אתם אמרתם.

עשרים שנה אחרי ששטפה את הארץ, בחג השבועות הזה נראה כי המהפכה הרוחנית החלה לגווע. לאן מכאן? התשובה תלויה בכם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו