בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור במלון צ'לסי בניו יורק

הריח נחלש, אבל הרוח נשארה

תגובות

רשימת שמות הדיירים נראית בדויה לחלוטין. מה הסיכויים שבוב דילן, מארק טוויין, ליאונרד כהן, דילן תומס, ארתור סי קלארק, ארתור מילר, ליאונרד כהן, סיד וישס וג'ניס ג'ופלין גרו באותו בניין? מה הסיכוי שגרייטפול דד, טום ווייטס ואיגי פופ התגוררו בחדרים סמוכים ושאנדי וורהול צילם במלון סרט על כמה מן הדיירים הביזאריים ביותר? מה הסיכוי שזה רק חלק זעיר מרשימה ארוכה פי כמה של אמנים, סופרים, מוזיקאים, רוחות רפאים וחשפניות שאכלסו את חדריו של מלון אחד בניו יורק?

מלון צ'לסי ברחוב 23 במערב מנהטן הוכרז כבר לפני 20 שנה בניין לשימור. המיתוסים המקיפים אותו גדולים פי כמה מכל מורשת אדריכלית. באופן קצת מגוחך, הסיור שעורכת הנהלת המלון פעם בחודש בין החדרים, המסדרונות, ואולמות המלון לא מגלה כמעט כלום מן ההילה שאופפת אותו. הבניין שהוקם בסוף המאה ה-19 עדיין יפה, אם כי ניכר לעין שהוא זקוק לשיפוץ דחוף. שבכות הברזל המעטרות את המרפסות החיצוניות של הבניין ואת המסדרונות הפנימיים הן המאפיין הבולט ביותר שלו. החדרים צבעוניים מאוד ולא זהים. פעם היו במלון 250 חדרים, היום, לאחר שאיחדו חדרים רבים לדירות גדולות יותר המספר הצטמצם לכ-150.

לפני כמה שנים הגבילה הנהלת המלון את השהות בו ל-24 ימים רצופים בלבד. המחיר ללילה בחדר זוגי סטנדרטי הוא כיום 260 דולר. זול מאוד במונחים של מנהטן, כמעט חינם תמורת מגע קרוב עם האגדה. הדיירים שהתגוררו במלון לפני ההגבלה הם דיירים מוגנים, שחכרו את הדירות לטווח ארוך. הם אינם משלמים שכירות לפי לילה אלא על פי תעריף שנתי - לכן אי אפשר לפנותם. בעלים חדשים ייאלצו לשאת ולתת איתם.

הריח של המלון, עליו נכתב רבות בעבר, די קלוש עכשיו. הוא מזכיר תערובת עמומה של ריחות בישול עם עשן כבד שנספג במשך עשרות שנים בשטיחים הכבדים. באחד הלילות באביב 2005 פרצה שריפה במלון צ'לסי. הדיירים פונו מן הקומות העליונות ורובם ישבו במשך כמה שעות בלובי, שתו ויסקי, צחקו על כך שעוד מישהו הפר את איסור העישון. אד המילטון, המתגורר במלון צ'לסי כבר 15 שנה, החליט באותו לילה שהוא חייב לתעד את הסיפורים האלה. התוצאה היא בלוג פעיל מאוד בשם "לחיות עם האגדות במלון צ'לסי - מוצב הבוהמה האחרון" (www.chelseahotelblog.com), שהמילטון מפעיל כבר יותר מחמש שנים.

הבלוג של המילטון עמוס בטקסטים, חלקם שלו וחלקם של דיירים אחרים, אבל גם הוא מתקשה להתמודד עם שטף הסיפורים והאגדות האופף את בניין הלבנים האדמדם. רשימת היצירות שנכתבו על המלון או נוצרו בו נראית אין-סופית. ליאונרד כהן כתב שיר על לילה שבילה ב"צ'לסי" עם מישהי, ואחר כך הסביר שזאת היתה ג'ניס ג'ופלין. כמה שנים לאחר מכן התחרט והתנצל בפני רוחה של הזמרת, אבל כמו שקורה עם כל האגדות שצומחות במלון - קל לפרסם אותן ואי אפשר להעלים אותן. המלון מוזכר גם בשיר "שרה" של בוב דילן, אבל היצירה המזוהה ביותר עמו היא עדיין סרטו של אנדי וורהול "נערות צ'לסי" משנת 1966. הסרט מתעד כמה עשרות מדיירי המלון, שזוכים, על פי האמירה המפורסמת של וורהול, לחמש עשרה דקות תהילה.

החדר המפורסם ביותר במלון כיום הוא חדר מספר 100. ב-12 באוקטובר 1978 נמצאה שם גופתה של ננסי ספנגן. בן זוגה, סיד וישס, סולן להקת "סקס פיסטולס", הואשם בהריגתה ומת ממנת יתר בעצמו כמה חודשים לאחר מכן. רוחה של ספנגן היא אחת מרשימה ארוכה של רוחות רפאים המשוטטות במלון. לכל קומה רוח הרפאים שלה. אחד הדיירים אמר פעם שקשה לדעת מה מפחיד יותר: רוחות הרפאים או העכברים. בבלוג של המילטון יש כמובן תיעוד מלא של הופעת הרוחות המשוטטות ומתברר שהאורחים עדיין רואים אותן בתדירות גבוהה. אך החדר הפופולרי ביותר ב"צ'לסי" הוא לא חדר 100, אלא דווקא החדר בו צולמו כמה פרקים מספר התצלומים האירוטיים של מדונה - "סקס". הספר צולם בקיץ 1992 בניו יורק ובמיאמי, ומלון צ'לסי נחשב לאחד מאתרי הצילום המרכזיים שלו.

הפוסטים האחרונים בבלוג של המילטון עוסקים במאבק סביב הבעלות על המלון, והוכחה לכך שרוחו של "צ'לסי" עדיין מפעמת ניתן אולי למצוא בפוסט שעוסק בהרחבה בכך שקורטני לאב, אלמנתו המפורסמת של קורט קוביין, תומכת דווקא באנדרה באלאז - איש עסקים עשיר במיוחד שמעורר אצל דיירי הבניין חששות כבדים, כיוון שהוא עלול, לדבריהם, להפוך את המלון לעסק מסחרי לחלוטין ולגרום לו לאבד את צביונו המיוחד.

הדיירים תומכים בהחזרת הבעלות על המלון לידיה של משפחת בארד, המעורבת כבר שלושה דורות בניהול המקום. הם מקווים שגם דיוויד בארד, נכדו של אחד ממייסדי המלון, יסכים כמו אביו, סטנלי, לקבל יצירות אמנות במקום דמי שכירות. הגישה המתחשבת הזאת הרי הולכת ונעלמת מרחובות ניו יורק.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו