בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם יהפוך מלון צ'לסי המיתולוגי בניו יורק לבית מגורים יאפי?

דייריו הצבעוניים של מלון צ'לסי המיתולוגי בניו יורק, נראים עדיין כאילו יצאו משיר של פאטי סמית, אבל במעלית הם כבר לא מדברים על זיונים, אלא על ביקוריהם התכופים של אנשי עסקים המתעניינים בקניית המקום. האם יהפוך לבית מגורים יאפי, או אולי למלון בוטיק? כך או כך, הם יודעים, ימי מסיבות הלילה במסדרון עומדים להפוך להיסטוריה

תגובות

כשנכנסים למלון צלסי, הדבר הראשון הבולט איננו רגליה השמנמנות של הגברת העשויה מעיסת נייר, שיושבת על נדנדה המתנדנדת ממעל, מעשה ידיה של רנאטה גבל. גם לא האיש הגבוה שלובש מכנסיים מוכתמים בצבע, שעל ראשו רעמת שערות לבנה והוא מתנפח מחשיבות אמנותית שעה שהוא אוסף ערימת מכתבים מדוכן הקבלה, או הנערה שחובשת על ראשה כובע עם נוצה ומנסה לזכות בתשומת לבו של צעיר אנדרוגני לבוש בחלוק רחצה. נמצאים כאן כל "בטלני הגיטרה, היפהפיות המסוממות הלבושות בשמלות ויקטוריאניות, המשוררים, המחזאים, הקולנוענים השבורים והמסטולים והשחקנים הצרפתים", שעליהם כתבה פאטי סמית בזיכרונותיה "רק ילדים" - או לפחות אנשים שנראים כמוהם. אך לא התמונה הזו לכדה את תשומת לבה של התיירת הבלונדינית, שגררה לאחרונה את המזוודה שלה בלובי. "אלוהים אדירים, מה הריח הזה?" היא שאלה את בן לווייתה בשפה שנשמעה כמו שוודית.

גבר בכיסא גלגלים, שישב ליד האח, חייך כמו מישהו שראה הכל ויודע הכל. כן, שנים של חיי הוללות ונהנתנות הספיגו את המלון הוורוד הגדול הזה, השוכן בפינת הרחוב ה-23 והשדרה השביעית בניחוח משלהן - ריח של סבא וסבתא, רמזים של שתן יבש וריח שום שנישא מ"אל קיחוטה" הסמוך, שכולם מתערבבים לעתים במשבי בושם שאנל ועשן חשיש. "זה ריח של יצירתיות, ריקבון וניוון", אומר אחד התושבים. זה אולי לא הריח הנעים ביותר בעולם, אבל לאמנים, למוזיקאים ולדילטנטים השונים, המתגוררים ב-101 יחידות הדיור שמושכרות בחוזים חודשיים, זהו ריח הבית.

תצלומים: גטי אימג'ס, אי-אף-פי, אי-פי

ואולם, ייתכן שזה לא יימשך לאורך ימים. באוקטובר האחרון הועמד המקום למכירה, ומאז, חדלו הליצנים המקומיים לדון במעליות בשאלה את מי מזיינים סוזן ברץ' או לארי גגוסיאן, באופן סמלי או ממשי, ועברו לשאלות רציניות יותר על העתיד. "ה'חליפות' שוב היו פה", מדווחים נערי המעלית זה לזה בטון מבשר רעות. מספרים שהייתה פה קבוצה של חובשי כיפות וקבוצה של חובשי טורבן. "שמעתי שאנדרה באלאז ומה שמו, זה שעשה את 'סטודיו 54', היו כאן", לוחשת לינדה טרולר, צלמת אדומת שיער, דוגמנית לשעבר, בשנות ה-60 לחייה, שחיה בחדר קטנטן בקומה התשיעית. אחרים משמיעים תיאוריות חלופיות. "אני חושב שזה אולי מטורף אחד מ... נניח מטקסס, שהוא מיליונר או מיליארדר שרוצה לעשות חיים", אומר האמן ג'ורג' צ'מצ'י, כשהוא מורט את זקנקן הסנטה קלאוס שלו. "לא אכפת לו אם הוא מפסיד כסף, העיקר שישיג את הצעצוע הזה. הוא יוכל אז לבוא הנה לבוש בג'ינס ולהסתובב עם האמנים".

הצלם טוני נוטאברנרדינו, שהוציא לאור ספר שבו אוסף תמונות פורטרט של אחדים מהאורחים היותר ססגוניים של המלון בעשר השנים האחרונות (כולל חשפנית גמדה וכומר קתולי שנסע בינתיים לוותיקן), נרתע כשמזכירים את הידיעה שהופיעה יום קודם לכן ב-- Page Six עמוד הרכילות של ה'ניו יורק פוסט', לפיה דיוויד אידלסטין מ"טרייסטאר קפיטל", הבעלים של מלון W בסאות' ביץ', שוקל להפוך את בניין המלון לבית משותף. "זה יהיה אסון", הוא אומר ובולע את רוקו.

אפריל בארטון ההמונית, הבעלים של סלון התסרוקות 303 Suite מבטאת את תחושותיהם של אלה שמתגוררים בדירות שדמי השכירות שלהן אינם ניתנים לשינוי. "אנחנו כאן, במלון צ'לסי. אי אפשר לגעת בנו", היא אומרת כשהיא גוזרת בזריזות קווצת שערות מראש של אחד מלקוחותיה. "הכללים והתנאים שקיימים במקומות אחרים בעולם לא מיושמים כאן". עם זאת, היא מוסיפה: "אני רוצה תשובות. אני רוצה לדעת מה לעזאזל קורה כאן".

מה שקורה זה, שסוחרי הנדל"ן ובעלי המלונות הגדולים של ניו יורק שקועים עמוק בייסורי חוסר ידיעה בגלל השתתפותם במכרז, שבו הגישו הצעות כדי לזכות בבעלות על מלון צ'לסי, וכתוצאה מכך להציל או להחריב אותו - תלוי מאיזו זווית מסתכלים על כך. לא בכל יום מוצג למכירה בניין שיש לו מורשת כזו ומיקום כזה. ב-128 שנות קיומו היו לו שלוש קבוצות בעלים: המשפחות המקוריות שבנו אותו כאחד הקואופרטיבים הראשונים של ניו יורק; המלונאי שהשתלט עליו כשהקואופרטיב פשט את הרגל; ושלוש המשפחות - גרוס, קראוס ובארד - שקנו אותו אחרי שעוקל ב-1942 והפכו אותו לאחד ממלונות המגורים הבודדים בעיר שבהם שוררת רוח חופשית. למרבה הפליאה, החגיגה נמשכה עד 2007, כשחבר המנהלים של המלון, שהיה מורכב מצאצאי המשקיעים, התארגן, ביצע הפיכה והדיח את המנהל הוותיק סטנלי בארד. הסיבה להדחה היתה כנראה משום שב-50 השנים שבהן ניהל את המלון, הוא מנע מהם בין השאר רווחים, כי היה קצת יותר מדי נדיב כלפי הטיפוסים היצירתיים שלהם העדיף להשכיר את הדירות (הוא התפרסם בכך שקיבל ציורים במקום שכר דירה). אחרי ההדחה הגיעה תקופה של חוסר ביטחון, שהגיע לשיא כשחבר המנהלים הכריז באוקטובר 2010 כי הוא מעמיד את המלון למכירה. המחיר גבוה, בין 70 ל-80 מיליון דולר, במיוחד בעבור מלון ישן וחורק שלדעת כולם זקוק לשיפוץ רציני ומאוכלס כרגע בדיירים קבועים. אך באופן טבעי, אין זה מרתיע את הקבלנים הגדולים שרוצים לצבור פיסות מקו הרקיע של ניו יורק. "זו הזדמנות היסטורית, וכולם נרגשים ממנה בטירוף", אומר סטיבן קמאלי, יועץ לענייני מלונות ונדל"ן. "זה דומה לקניית מלון מרסר לפני 20 שנה".

אנשים שמעורבים במכרז נשארים בדרך כלל קפוצי-פה, אך לדברי מקורות רבים, חבר המנהלים שבודק בחודשים האחרונים את ההצעות, צמצם את רשימת המעוניינים בקנייה, והשאיר בה רק קומץ קונים אפשריים ובהם אידלסטין, איאן שרייגר ואנדרה באלאז, שהצטרף לשותפיו ממלון מרסר - ריצ'רד בורן ואיירה דרוקיר, שניהם מ"מלונות BD". זה אומר שקיימת אפשרות שהבניין יהפוך ממלון דירות לבית משותף של יאפים, או אפילו לכתובת נחשקת למיליארדרים רוסים מזדקנים שמתקשטים בנשים צעירות ויפות. שלא במפתיע, רוב הדיירים תומכים במועמד הפחות מפורסם, שלכאורה אין לו סיכויים רבים. זהו דיוויד בארד, בנו של סטנלי, שהגיש גם הוא הצעה במכרז בתמיכת קבוצת משקיעים. הם מקווים שהוא ימשיך במסורת של אביו.

ניו יורקים רבים אוספים פריטי אמנות, אבל סטנלי בארד אסף אמנים. המלון "היה היצירה שלו, התערוכה שלו", אומר אייבל פרארה, שעשה סרט דוקומנטרי בשם Chelsea on the Rocks אחרי סילוק סטנלי. "הוא ביים אותה. הוא החליט מי ישתתף בה, מי יישאר".

בשנות ה-60 וה-70 היו הרבה מאוד מלונות-דירות בעיר, ביניהם היו "גראמרסי פארק הוטל", "ג'יין וסט" ו"ברסלין". אך אף אחד מהם לא היה מנוהל על ידי מישהו ידוע ואהוב כמו בארד. במהלך השנים, האנשים שקיבל כדיירים - וכלפיהם נקט את שיטתו המיוחדת לתשלום שכר דירה ("באיזה מחיר אתה מוכר את הציורים שלך? כמה ציורים אתה מוכר בשנה?") - הפכו עם הזמן למשפחה, או יותר נכון למעין כת, כי האנשים שהתגוררו במלון ישנו יחד לעתים קרובות, כמו שחגגו יחד את החגים. "אני הצלתי את נישואיו של סטנלי", אומר דיוויד רמפרי, צייר בריטי, שמספר ששאל את בארד אם הוא ואשתו ירצו לדגמן לו לסדרת ציורים בצבעי מים שהכין על רקדנים. "אני הייתי מסכים", אמר בארד בעגמומיות, "אבל פיליס עזבה את הדירה".

רמפרי פנה אליה ואיכשהו היא הסכימה. במשך שנה הם התייצבו אצלו בכל יום שישי ב-9 בבוקר. "שמתי תקליט של פרנק סינטרה והם רקדו במשך שעה", אומר רמפרי. "הם התרגשו עד לדמעות, כאילו לא הייתי שם, ולאחר זמן מה הם חזרו זה לזה".

בארד לא היה המנהל הטוב ביותר בעולם ("המקום היה מחובר בנייר דבק וכך החזיק מעמד", אומר אחד הדיירים), אבל זה לא היה העיקר. השנים של סטנלי היו "כיף, ללא כל ספק", אומרת האמנית ניקולה ל'. "לפעמים אפשר היה לראות את ויוה רצה עירומה במסדרון כשבעלה רודף אחריה. ואילו הסרסור מהקומה הראשונה...", "הוא נהג לחבוש כובעים מצועצעים, והבחורות שלו הלכו אחריו תמיד לחדר הכושר כמו אפרוחי ברווזים", מוסיף צ'מצ'י. בתו אמנדה נזכרת שבאחד מלילות האלווין נתקלה בדידי ראמונה שצחקה בתוך מסכת קומדיה דל ארטה אדומה והשליכה עליה מטבעות רבע דולר.

סביר להניח שהבעלים החדשים לא יסכימו לקיים סוג כזה של קהילה אמנותית ואנרכיסטית. "אצל משפחת בארד היתה לך תמיד הרגשה שהם ניצבים מאחוריך", אומרת טרולר. "האם אנדרה באלאז יתייצב מאחורי מישהו?". בחומר השיווקי, המתאר את מכירת ה"צ'לסי", יש פרסומת על "הזדמנות להגדיל את מספר המפתחות" למרות שרבים מהשוכרים, שלא עמדו בפני לחצים רגילים, כבר הלכו בשנים האחרונות. חלקם הסכימו לוותר על חדרם בתמורה לוויתור על שכר הדירה שהיו חייבים. הדיירים המבוססים יותר, אלה שמתוך ראיית הנולד הצליחו להשיג באמצעות משא ומתן חוזי שכירות שאינם ניתנים להפרה, מתחפרים בעמדותיהם.

"הבעיה הגדולה היא שלעולם לא אצא מפה, אפילו אם יתנו לי 10 מיליון דולר", אומר צ'מצ'י, המצביע על דירתו בקומה הרביעית, לופט שנוצר ממה שהיה פעם שלושה חדרי מלון והפך לפנינה ארכיטקטונית. "אני לא צריך את הכסף. אני אוהב את המקום הזה. אני חי כאן 40 שנה. בתי לומדת בקולג' והיא תקבל את הדירה הזו יום אחד אחרי שאמות".

השאלה היא, אם ותיקים כמו צ'מצ'י יוכלו לסבול את הבניין כשיגיע לידיו של קבלן יוקרתי, שחזונו כולל מוזיקת אמביאנט בלובי או גיטרות של ג'ימי הנדריקס בתיבות זכוכית. כל הקונים הפוטנציאליים, ובייחוד באלאז, התאהבו במרפסת הגג שבה הם רואים תוספת יפהפייה לסצנת הבארים של העיר. "הוא לא ישנה את המראה הישן שלה", אומר מקור המקורב לבאלאז, אבל זה לא מנחם את דיירי הפנטהאוז, שוודאי לא יהיו מאושרים מהרעיון שנשות חברה יגמעו קוקטיילים מיוחדים ליד חלונות הדירה שלהם.

אבל שוב, אולי הם אפילו לא יראו את זה. "כל אלה שגרים שם יתקשו מאוד להמשיך לגור", אומר מקור שמקורב למכרז.

נימו ליבריצי, אמן שהיה אחד היועצים ביצירת האווירה במלון בריווינגטון, אינו חושב שיהיו לו קשיים עם הבעלים החדשים כמו אלה שהיו לחלק מהדיירים. "אני חושב שלמזלי, אני בקבוצת הבוהמיינים הרצויים", הוא אומר. הוא ואשתו קייסי ירשו את הסטודיו שלהם בקומה החמישית מאביו, שמתגורר כעת בקומה תחתונה בדירה שבה נמצא חצי מהחדר שבו סיד וישס רצח לכאורה את ננסי ספנג'ן. בני הזוג מיודדים עם לולה שנאבל ורנה ריקאר, שכניהם מהקומה שמעליהם. "אבל הם לא מבינים שכל החלקים האלה חשובים, ושכמה מהאנשים, שאולי נחשבים למטורפים, הם אלה שהאמנים אוהבים לשוחח איתם ולקבל מהם השראה".

רבים מהתושבים אומרים שסטנלי ודיוויד בארד הם היחידים שמבינים את הדרך הקסומה להפיכת ברזל לזהב, ולכן החלו במסע סוער וקולני שמטרתו להחזיר למלון את בני המשפחה. לאחר שסטנלי סולק, כרזות הקוראות להחזיר את בני המשפחה נמתחו על אחת ממרפסות המלון ואד המילטון, אחד הדיירים הפעילים, עורך בלוג בשם "החיים עם אגדות" שתיעד בשמחה לאיד את חולשותיו של כל אחד מהמנהלים שחבר המנהלים מינה אחרי סטנלי. הראשון היה גלנון טראביס, בן 26, מ"מלונות BD", שהמילטון כינה "אהבל". הוא נהג ללעוג ללא רחמים למזכרים שנהג לשלוח לדיירים. אנדרו טילי, מנהל לשעבר של אחד ממלונות "הארד רוק", החזיק מעמד פחות משנה ואמר "הספיק לי", אחרי שדיירים עשו לכאורה תעלולים שונים, למשל, נרשמו בשמו כמנויים לעשרות כתבי עת או שלחו תחתונים לאשתו. בערב שנערך לרגל פתיחת תערוכה בחדר הנשפים של המלון, אחד הדיירים נעמד לפני בעל המניות וסגן נשיא המלון דיוויד אלדר כשעל פניו מסכה מעוותת של פניו של אלדר.

"זו חבורה ססגונית מאוד", אומר בורן מ"מלונות BD", ומוסיף שלא ייטור להם טינה אם יצליח לרכוש את הבניין. "אם נזכה במכרז, אני בטוח שהדיירים יתקבלו בו בברכה וייהנו מכך. אני בטוח שהם יהיו מעורבים בצורה פעילה מאוד בתהליך. הרעיון הוא לשמור על רוח הבניין. הכוונה היא להשאיר את ה'צ'לסי' כמות שהוא".

אין כל ספק שהשינויים שבוצעו בצ'לסי לא הוכתרו בהצלחה. ב-2009, למשל, אלדר השכיר לדיוויד קומורק, יועץ מותגים בעל שפם המדבר בעד עצמו, דירת חדר בתמורה לסיוע במיתוג מחדש. לקומורק היו הרבה מאוד רעיונות. הוא לקח את אלדר למלון אייס, שבו משכירים דירת חדר במחיר 1,000 דולר ללילה, ודרבן את ה"צ'לסי" להעלות את שכר הדירה. הוא הציע שותפויות מותג עם אנשים כמו אנדי ספייד ומאט אברמצ'יק מ"סמית את מילס", אבל "שום דבר לא יצא מזה", מושך קומורק בכתפיו. כעת הוא מוצא את עצמו באותה סירה עם שאר הדיירים וממתין לראות מה יקרה.

חסידיו של בארד משוכנעים שאם דיוויד בארד יזכה במכרז, רבות מהבעיות של הבניין - כולל תביעות משפטיות רבות של הדיירים - ייעלמו. "אילו היה כאן דיוויד בארד, הוא היה פותר הכל בשיחת טלפון", אומר סקוט גריפין, מפיק תיאטרון. "אמנם אין לו מטה קסמים, אבל יש לו משהו שנקרא 'ניסיון'". עם זאת, הסיעה שמצדדת בבארד רואה כנראה מהרהורי לבה כשהיא מקווה שבארד לא רק "יחזיר את המצב לקדמותו", כפי שאמר נוטאברנרדינו, אלא גם ישקם את המלון למצב האידיאלי שכולם זוכרים, למרות שמעולם לא היה כזה: שאנגרי-לה בוהמי שבו אף אחד לא מזדקן אף פעם, לא מת ממנת יתר ואף אחד לא מעלה את שכר הדירה. ויש בו אפילו מערכת תאורה טובה יותר.

ההחלטה מי יהיו הבעלים החדשים של "צ'לסי" עשויה להתקבל, לדברי אנשים המקורבים למכרז, בתוך ימים ספורים. ואם דיוויד בארד יפסיד, הדיירים יצטרכו כנראה לשקול אם לקבל את עצתו של ויקטור הרננדז, נער המעלית המזוקן, הדעתן ביותר שהעולם הכיר אי-פעם. "הדאגה מהשינויים היא רק הרגשה של פחד", הוא אומר. "אי אפשר להישאר באותו מקום לנצח. מוכרחים להמשיך הלאה".

בינתיים, קיפאון. לפני ימים אחדים עלתה לקומה השישית ידידתו של קומורק, קלסי מרג'ריסון, דוגמנית בגדי ים ואמנית מקליפורניה, שנלוותה לשכנתה בטינה גרוסמן, יצרנית הדפסים בת 80 שמרכיבה משקפי שמש ועל ראשה מתנוססת רעמת שערות מאפירות. גרוסמן ראתה רב בעל זקן ארוך ולבן ורצתה לפגוש אותו. "אני אדם מיוחד במינו, והוא אדם מיוחד במינו. אני בטוחה בכך", היא הסבירה בהתלהבות.

אבל בקומה השישית, כשנפתחה דלת המעלית, נראתה רק הדוגמנית קריסטן מקמנאמי, שצולמה ל"ווג" האיטלקי בבגד ים ללא חלק עליון. פלוגת העוזרים שנשאו מכשירי קשר נראתה המומה מההפרעה. "את יכולה אולי לזוז קצת לשם?" שאל גבר שנראה מתוח את גרוסמן, שעמדה ישירות לפני המצלמה והתעלמה ממנו לגמרי. "את יכולה אולי..." "היא מחפשת רב", הסבירה מרג'ריסון בקול עייף. "ראיתם רב? עם זקן לבן ארוך?" "לא", הוא הצטמרר, "אבל אולי תזוזי קצת..." מסתבר שמיסל היה במצב רוח מתאים. "בטינה, אני חושבת שכדאי שנלך", דחקה בה מרג'ריסון. גרוסמן התקדמה לאטה לדלת, והעוזר נראה מיוסר ממספר השניות שנדרשו לה לשם כך.

גרוסמן הציצה לתוך החדר שחדרניות ניקו במרץ.

"אני חושבת שהוא היה שם", אמרה בקול רם. העוזר התנועע בעצבנות.

"אני חושבת שמסלקים אותנו מפה, בטינה", אמרה קלסי בעדינות.

לא נדרש לה זמן רב לדשדש אל הדלת. ברור שבקומה הזו כבר לא היו יותר אנשים מיוחדים.

מוסף שבועות 2011



פאטי והגיטרה, ניו יורק, 1996. מתוך התערוכה 'Objects of Life' ב-Robert Miller Gallery תצלום: Steven Sebring


איש העסקים אנדרה באלאז המעוניין לרכוש את המלון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו