בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסד נלחם על חייו, סוריה מידרדרת לאנרכיה

תאריך התפוגה של המשטר הסורי עדיין אינו ידוע, אבל לישראל צריך להיות ברור: מה שאירע בגולן בתחילת השבוע משרטט את קווי המתאר של המציאות החדשה והבלתי צפויה שאליה אנו נגררים. יום הנכסה היה רק יריית הפתיחה

תגובות

הפגנות אלימות שגולשות, מימי השישי שכבר הפכו לשגרה, עמוק אל תוך השבוע כולו; תצלומי וידיאו מוברחים שבהם נראים חיילים סורים מתעללים בגופות מפגינים; טבח מסתורי ביותר ממאה חיילים, שכנראה נרצחו בידי מיליציות המתנגדות למשטר (ועל פי גרסה אחרת, כנראה פחות סבירה, נרצחו בידי השלטונות לאחר שהתכוונו לערוק); תקרית אש בתוך מחנה פליטים פלסטיני סמוך לדמשק; מהומת אלוהים בגבול הישראלי בגולן, זה שפעם תואר כשקט בגבולות.

משטרו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, הולך ומאבד את אחיזתו במדינה, השוקעת בהדרגה לתוך אנרכיה. תאריך התפוגה של המשטר אינו ידוע. אולם, אחרי השבוע הנוכחי גם ההערכה של אישיות ביטחונית בכירה בישראל, שבשיחה עם "הארץ" בשבוע שעבר צפתה לאסד חודשים ספורים, לכל היותר שנה בתפקיד, כבר אינה נראית מופרכת.

ביום ראשון בבוקר זיהה תצפיתן של צה"ל, שהתמקם על רחבת העפר מדרום לגבעת הצעקות בגבול הסורי ברמת הגולן, דגל לא מוכר. החייל דיווח ברשת הקשר שהמפגינים בצד הסורי הניפו מה שהזכיר לו את דגל שווייץ: אדום עם כתם לבן באמצע. סגן מפקד אוגדה 36, אלוף-משנה נדב פדן, הרים משקפת וצפה על משתתפי ההפגנה, שניסו לחצות את תעלת הנ"ט שחפר צה"ל ממזרח לגדר, מול מג'דל-שמס. פדן, שפיקד על חטיבת בית לחם (עציון) בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, לא נדרש למאמץ כדי לזהות שמדובר בדגל של החזית העממית לשחרור פלסטין.

הסכסוך הישראלי-הפלסטיני משפיע כעת על המתיחות הפנימית בסוריה ולהיפך: השטחים הגיעו לגבולות. ספטמבר כמשל, כרעיון, כבר כאן, גם אם לוח השנה עדיין מראה אחרת. עימותים קשים, כמו יום ה"נכסה" השבוע בגולן, הם מופעי חימום לקראת המהלך העיקרי. ואף שבחזית המדינית קיים מאמץ לעצור את ההתנגשות, בעיקר מהצד האמריקאי, קווי המתאר של העימות כבר משורטטים, בעוד הצדדים

מסיקים את מסקנותיהם מהמהלכים המקדימים.

מנקודת המבט הישראלית עבר יום ראשון, יום השנה לפרוץ מלחמת ששת הימים, באופן סביר. צה"ל לא הופתע שנית, כמו ביום ה"נכבה" ב-15 במאי. הפעם פיקוד הצפון נערך היטב ומנע חדירה המונית דרך הגבול. התקשורת הבינלאומית הקדישה בקושי יום סיקור לתקריות בגולן וגם בעיתונות הישראלית הוקצבו כנראה יותר אינצ'ים לביטול היוזמה לקצר את החופש הגדול. וכל זה כשבגולן נהרגו ביום ראשון 22 בני אדם, הרבה יותר מכפי שנהרגו ביום ה"נכבה" (ארבעה בגולן ועשרה, חלקם מירי של צבא לבנון, בגבול הלבנוני). תשומת הלב המוגבלת קשורה בתהליכים האזוריים הרחבים יותר. בשעה שבסוריה עצמה נהרגו בשבוע האחרון כ-300 בני אדם, מניין ההרוגים בגבול הישראלי אינו נחשב דרמטי.

את תוצאת העימותים מכתיב, יותר מההתנהלות בגדר עצמה, מה שקורה קילומטרים אחדים מזרחה משם, במחסומי הצבא הסורי על הדרך היחידה המובילה לגבעת הצעקות. במאי איפשרו הסורים לעשרות אוטובוסים לעבור. המפגינים נאספו על הגבעה ומשם שעטו לגדר, חולפים על פני קומץ חיילי המילואים המופתעים. ביום ה"נכסה", הגיעו המפגינים בעיקר במכוניות פרטיות. המסה היתה קטנה בהרבה, אבל הסורים לא עשו כל מאמץ לחסום אותה. ביומיים הבאים כבר אכף המשטר סגר במחסומים: כמעט איש לא עבר בהם. הכל קרה בטווח שבין הספונטני למאורגן. הגעת המפגינים לגדר היתה בחלקה תוצאה של מדיניות המשטר ובחלקה פונקציה של התנהגות החיילים והשוטרים במחסומים, שלעתים אירעה במנותק מהנחיות השלטון.

צה"ל מתרגל בהדרגה למציאות החדשה: סטיכית, בלתי צפויה ומשלבת כל איום אפשרי, מהמלחמה הקונוונציונלית ועד להפגנות העממיות. מרכיבי העימות מסובכים יותר מבעבר. ביום ראשון בערב, כשההפגנה בצד הסורי החלה לדעוך, יידו עשרות דרוזים אבנים בשוטרים בצד הישראלי. משליכי האבנים היו צעירים, חלקם שתויים. לצד הכעס על הרג המפגינים, היתה זו גם תגובה נקודתית: המשטרה פיזרה כמויות של גז מדמיע, שפגעו גם בתושבים בצד הישראלי. בין 10,000 התושבים במג'דל-שמס יש מיעוט, הנאמד בכמאה איש, המזוהה בגלוי עם סוריה, אך גם לרוב הדומם בעיירה יש סיבות לכעס על המדינה. למשל, על כך שאין מפשירים לתושבים שטחים לבנייה ממערב ליישוב. התוצאה היא שרבים מהבתים החדשים גולשים באופן בלתי חוקי לקרבת הגדר ומקשים גם על פעילות צה"ל.

מעברו השני של הגבול, התפתחה במשך השבוע עוינות בין תושבי מחנות הפליטים הפלסטיניים למשטר אסד ולמפקדות הפלגים הפלסטיניים. תושבים במחנה ירמוק, ליד דמשק, האשימו את ראשי הפלגים ששיגרו את בניהם למות מירי צה"ל בגדר, לטובת האינטרסים של אסד.

כשאחמד ג'יבריל, מנהיג "החזית העממית - המפקדה הכללית", שהה במחנה, פרצה מהומה רבתי. ההמון תקף את ג'יבריל ועוזריו, המאבטחים הגיבו באש ו-14 תושבים נהרגו; פלסטינים נהרגים מירי פלסטינים, על אדמת סוריה, בשל ויכוח על התנגשות עם ישראל. לפני כמה חודשים, איש לא היה מעלה על הדעת אנרכיה כזו בסוריה.

על רקע האירועים, נדמה שישראל מפריזה בשבחים העצמיים על התגלגלות האירוע השבוע. אין כאן מקום לצל"שים, לא על הרתעה ולא על איפוק. בסופו של דבר, נהרגו 22 אזרחים (אף שחלקם נפגעו כשהשליכו בקבוקי תבערה בשדה מוקשים), שלא חצו את הגבול ולא סיכנו באופן משמעותי את חייהם של חיילי צה"ל. הצבא פעל כפי שפעל משום שניתנה לו הנחיה ברורה, מניעת חדירה לשטח ישראל, ומשום שאין בידיו אמצעים אפקטיביים אחרים לבצע את המשימה.

לזכות פיקוד הצפון ייאמר שלא היה הפעם אובדן שליטה. ירי הצלפים היה מבוקר ונשלט בידי קצינים בכירים. האירועים השבוע מחדדים את הכישלון במאי. צה"ל לא חזה במועד תקריות בגבול הסורי ולא נערך אז בהתאם (בכירי הפיקוד היו בכלל ב"כנס התיישבות" עם ראשי מועצות בצפון, רחוק מהגולן, כשפרצה התקרית). מה שנעשה לקראת ההפגנות השבוע היה אלמנטרי, לא גאוני: הצבת מכשולים, תגבור כוחות, נוכחות מפקדים. מסדרי הניצחון יכולים לחכות.

הרמטכ"ל, בני גנץ, בא ביום שני בבוקר למג'דל-שמס. גנץ עבר בין הצלפים ותיחקר אותם אחד אחד: כמה ירו, במי ומדוע. אחת השאלות שהטרידה אותו נגעה לטווח האמצעים לפיזור הפגנות. כאן קיימת בעיה: מתברר למשל שלמשטרה יש אמצעים המאפשרים פיזור גז מדמיע בטווח גדול מזה שבידי צה"ל. זו רק פיסת מידע קטנה באשר לכישלון הישראלי המתמשך בפיתוח והפעלה של נשק אל-הרג אפקטיבי לטיפול בהפגנות גדולות. המצוקה הזו תורגש גם בספטמבר. מבחינות מסוימות, זו נקודת תורפה לא פחות מטרידה מהעיכוב בפיתוח מערכות ליירוט טילים.

מהתחקיר הראשוני עולה שכמה מההרוגים ביום ראשון אמנם נפגעו מירי לרגליים, כפי שקבעו הנחיות הפתיחה באש, אבל דיממו למוות בשטח אחרי שהושארו שם במשך שעות. בצד הסורי לא היה מי שיתאם את פינוי הפצועים. צה"ל ניסה לאפשר כמה הפוגות כדי שאנשי הצלב האדום יפנו את הפצועים, אבל אלה הותקפו בידי ההמון. כמה מפגינים חטפו מהצוותים הרפואיים את הסרבלים הצבעוניים וניסו להתקדם לגדר בכיסוי של סיוע לפצועים.

המסקנה המרכזית מהשבוע היא שישראל עדיין לא מצאה תשובה לאסטרטגיה הערבית החדשה. המהומה הכללית באזור, לצד העובדה שההפגנות באזורים השונים אינן באמת מתואמות ומתוזמרות כולן מלמעלה, לא מטהראן ולא מדמשק (בניגוד לחלק מההערכות שמשמיעה מערכת הביטחון), מצמצמות לפי שעה את ממדי הבעיה. אבל כיוון שהפרשנות המקובלת בישראל גורסת שמדובר כעת במערכה על הלגיטימציה הבינלאומית, צריך לשאול אם איננו ממשיכים לאבדה. התגובות חסרות הסבלנות של חלק ממשרדי החוץ האירופיים השבוע מעידות שהתשובה כנראה חיובית. ההפגנות המתנהלות לסירוגין, ובמיוחד מה שכבר מכונה "אינתיפאדת הגדרות", יחייבו התייחסות ארוכת טווח של מערכת הביטחון. זו נקודה שמוטב לתת עליה את הדעת עוד לפני ספטמבר.

לייק לשייח

מעשי הטבח האחרונים בסוריה וסימני השאלה סביב יציבות משטר אסד מדגישים את המצוקה הפוליטית שאליה נקלע החמאס. הארגון אמנם נמנע מהצהרת נאמנות מפורשת לאסד, חרף הלחץ שהפעיל עליו, אך גם אינו יוצא נגדו. הסכמת החמאס, בחודש שעבר, לפיוס עם הפתח קשורה גם בקשיי ההישרדות של פטרונו הסורי.

הארגון מפנה כעת את רוב מאמציו לשני יעדים מרכזיים: בניית מערכת יחסים חדשה ויציבה עם מצרים והיערכות לקראת הבחירות בשטחים. בחמאס נפל האסימון כי הבחירות לפרלמנט, לנשיאות ולמוסדות אש"ף כבר בפתח. אמנם אין ודאות שהן יתקיימו עד מאי 2012, כפי שהסכימו עקרונית הצדדים, אך עצם החתימה על הסכם הפיוס סוללת את הדרך לקיומן תוך שנה עד שנתיים. ניצני השינוי התפישתי ניכרים כמעט בכל פעולה של הארגון בחודש האחרון. החמאס ממתג את עצמו מחדש מול הציבור הפלסטיני ומנסה לשווק תדמית חיובית ומתונה, כדי להגביר את האהדה אליו.

דוגמה בולטת היא הצהרת ראש הלשכה המדינית של החמאס, חאלד משעל, במעמד החתימה על הסכם הפיוס בקהיר. משעל אמר שארגונו מוכן לתת הזדמנות נוספת לתהליך השלום והותיר הרבה פיות פעורים בצד הפלסטיני ואפילו בהנהגת ארגונו. מחמוד א-זהאר, מבכירי החמאס בעזה ומי שמסתמן כיריבו החריף של משעל, טען שדברי משעל מייצגים את דעותיו הפרטיות בלבד. בתגובה, פירסם אתר החמאס באינטרנט הבהרה שלפיה הצהרת ראש הלשכה המדינית מבטאת את עמדת הארגון.

כמה מבכירי הארגון פתחו בשבועות האחרונים עמודי פייסבוק, כדי לחזק את הקשר עם הציבור הפלסטיני. לחמאס אין כיום אחיזה של ממש בגדה המערבית וכל פעילות גלויה של הארגון נרדפת על ידי ישראל והרשות הפלסטינית. בכירים בארגון, בהם השייח יחיא מוסא, משתמשים בפייסבוק כדרך תקשורת חליפית.

הפנייה לבחירות, אם יתקיימו, היא הימור גדול של החמאס. הסקרים מצביעים כרגע על פער גדול לטובת הפתח. סקר שפירסם שלשום "המרכז לתקשורת בירושלים" מראה ש-39.2% מהנשאלים מביעים אמון בפתח בעוד החמאס זוכה לאמונם של 16.6% בלבד. אולם, הבעיה של הפתח, כמו תמיד, היא בארגון עצמו. בזמן שהחמאס כבר נערך לבחירות, בפתח ניכרת מבוכה גדולה משום שעדיין לא ברור כלל מי יהיה מועמד התנועה בבחירות לנשיאות. עד לא מזמן נחשב יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), למועמד הבטוח. אולם עבאס מבהיר באחרונה פעם אחר פעם שאינו מתכוון להשתתף בבחירות.

עייפים מדי?

מי יוכל למלא את מקומו של אבו מאזן? שמותיהם של מרואן ברגותי, נאסר אל-קידווה, עזאם אל-אחמד ואפילו ג'יבריל רג'וב הועלו כיורשים פוטנציאליים. הפופולרי מביניהם הוא ברגותי, אבל לפחות כל עוד לא נחתמת עסקת שליט, ברגותי צפוי להישאר בכלא הישראלי. איש מהמועמדים האחרים אינו נהנה מתמיכה משמעותית בציבור הפלסטיני והדבר עשוי לשחק לידי החמאס ומועמדו הסביר, ראש ממשלת הארגון בעזה איסמעיל הנייה.

פרט לעבאס ולברגותי, המנהיג היחיד במחנה החילוני הפלסטיני שהסקרים צופים לו אפשרות לנצח את הנייה הוא ראש הממשלה בגדה, סלאם פיאד. פיאד אינו איש פתח וספק אם ראשי התנועה יסכימו להציב כמועמד מטעמם לנשיאות אדם שלא נחשב "אחד משלנו". יתרה מכך, העובדה שהצליח במקום שבו בכירי הארגון נכשלו פעמים כה רבות, בביסוס שלטון יציב ולא מושחת בגדה, רק מקימה לו עוד אויבים בתוך התנועה. התעקשות הפתח להציב כמועמד לנשיאות חבר בתנועה מגדילה את סיכויי החמאס. לאחר המיתוג מחדש, פתיחת מעבר רפיח ואולי אפילו השלמתה בעתיד של עסקת שליט, החמאס יוכל לנצח לא רק בבחירות לפרלמנט הפלסטיני אלא גם לנשיאות.

ישראל אינה עומדת במוקד המחלוקת הפלסטינית. דרישת הרשות השבוע שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יודיע שהוא מקבל את גבולות 1967 עם חילופי שטחים כבסיס למו"מ (מתווה אובמה), כתנאי מוקדם לחידוש השיחות הישירות בין הצדדים, היא תרגיל שקוף למדי. ברשות נחושים ללכת להצבעה בעצרת הכללית של האו"ם שתכיר במדינה פלסטינית, לאו דווקא בגלל האמונה שהדבר יוביל לשינוי המציאות במזרח התיכון. הפלסטינים אינם רואים את המהלך כ"קו פרשת מים" בהיסטוריה הלאומית שלהם.

רוב בכיריהם, בהם עבאס, פיאד ואיש המו"מ סאיב עריקאת, סבורים שהשלכות המהלך בשטח יהיו מועטות. מדוע בכל זאת הם דבקים ביוזמה? ראשית, משום שהציבור הפלסטיני רוצה בכך (64.6% מהנשאלים בסקר השבוע טענו שהדבר ישרת את האינטרס הפלסטיני) ומדובר בתקופת בחירות. שנית, מפני שבעיני הרשות אין פרטנר ישראלי לשלום והצבעה בעצרת הכללית נתפשת כהזדמנות טובה להביך את ישראל ובעיקר להרתיעה.

הסכנה במהלך היא באפשרות שהתסיסה בשטח בעקבות ההכרה באו"ם תוביל לאינתיפאדה שלישית, שתלווה באלימות קשה. עבאס אינו רוצה בכך. השבוע, ביום ה"נכסה", נרשמה רק נוכחות דלה בהפגנות בצד הפלסטיני. כמה עשרות בני אדם השתתפו בהפגנות בצד הפלסטיני של מעבר ארז בכניסה לרצועת עזה וכמה מאות צעירים באו למחסום קלנדיה בצפון ירושלים. לעומתם, המשיכו כ-4.4 מיליון פלסטינים בשטחים בשגרת יומם. מאות אלפים מהם הביעו את מחאתם נגד ישראל בצעד לא דרמטי במיוחד: "לייק" בעמוד של "אינתיפאדה שלישית ביום הנכסה" בפייסבוק. כמה פלסטינים יעברו מהאינטרנט לרחובות בספטמבר? את זה איש עדיין אינו מתיימר לחזות. *



מפגין בהאג עם מסכה של בשאר אסד. הולך ומאבד את אחיזתו בסוריה


מפגינים חוצים את המכשול שהציב צה'ל, בגולן, בתחילת השבוע. אין סיבה לגאווה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו