בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | באמת תודה

אדם כותב, מה יש לו בחייו? אנשים מימין ומשמאל, כמו חול וחול, שינסו לעזור לו ולנרקיסיזם החולני שלהם

תגובות

חברי הנדיבים אינם יכולים להישאר אדישים מול ייסורי הכתיבה שלי, ועל כן עשו לעצמם מנהג חדש: להציע לי נושאים לטור. ההצעות זורמות בקצב מסחרר. כל מחשבה רדודה שעולה להם בראש, כל צירוף מקרים זניח שנקרה בדרכם המשמימה - מיד הם מרימים אלי טלפון, ופותחים את השיחה בשורה הקבועה, שהיא מבחינתם גלגל הצלה לאדם טובע, ולחלוטין לא קשורה בנרקיסיזם החולני שלהם וברצונם לקרוא על עצמם בעיתון - "יש לי רעיון מושלם לטור בשבילך".

התואר "מושלם" מעולם לא עבר הזניה שכזו. הנה לדוגמה כמה רעיונות "מושלמים": חברים של הילדים שלך שמתנהגים לא יפה (באדיבות חברה שהסתכסכה עם מישהי מהגן של בתה), למה תמיד פקוק בשישי בצהריים (מישהי שעומדת בפקקים כל השבוע, ובשישי רוצה מנוחה), והנושא המושלם מכולם: אנשים שרצים בים (חבר שרץ בים).

מדוע שאסתפק בטור? זה בזבוז נורא. אלה הלוא פתיחות מזהירות לרומן הגדול הבא. אני מדמיין את העורכת הראשית של רנדום האוס מעולפת בחדרה, מנכ"ל ההוצאה שופך עליה מים, אחרי שחשפתי באוזניה את הרעיון המבריק שלי לספר בנושא אנשים שרצים בים. או הפקקים בשישי בצהריים. זאת בתנאי שמאיר שלו לא הקדים אותי כבר וגנב את הרעיון, וכעת הוא כותב את סיפור תולדותיה של משפחה ירושלמית מבעד לעיניו של בן הזקונים, אשר תקוע בפקק בשישי בצהריים.

השבוע נכנסתי לאוטו של חברה, אחרי שישבנו יחד בבית קפה. היא כיוונה את המראה ברכב, ומפיה התמלטה צעקה: "די!!! איך לא אמרת לי שתקוע לי פרג בין השיניים? אני לא מאמינה שחייכתי ככה כל היום". והוסיפה: "זה למשל רעיון מושלם לטור".

אולי אני צריך לדלל קצת את כל החברות והידידות הפסיכוטיות האלה? אולי זה רעיון לטור? מהבוקר היא צועקת עלי שאני לא מכיר מספיק גברים סטרייטים לשדך לה, ואחר כך עוד מעזה לקטר על זה שלא הערתי לה שחיוכה מעוטר מהבוקר בשיירים של פרג. מי שישמע, כן? אפשר לחשוב שהנ"ל מחייכת בלי הפסקה. לא יזיק לה לשחרר מדי פעם חיוך קטן בטעם פרג, במקום את פרצופי הלימונצ'לו הקבועים שלה. הסטרייטים ייצאו מדעתם.

מה אני מבין בכלל במערכות היחסים שלהן? מסתרי הזוגיות הסטרייטית אינם חדלים מלהפתיע אותי. יום למחרת ישבתי בקפה אחר עם חברה אחרת וקיבלתי מופע אחר לחלוטין. היא פתחה ואמרה שהיא במשבר איום ונורא, משום שהבחינה שהברכיים שלה צונחות. בחיי. זה לא איזה הומור סיינפלדי על הפגמים הזעירים שנשים מדמיינות - זה סיפור אמיתי על מצוקה כנה.

"לא רק הברכיים", היא אומרת בכאב, "זו צניחה כללית. גם בפנים ובבטן. אם לא הייתי מאופרת, היית רואה. אבל זה בעיקר בברכיים. הנה תסתכל, רואים שהברכיים שלי צנחו".

בשלב זה היא קמה, מגלגלת מעט כלפי מעלה את שמלתה, כמו פצוע שמגלגל תחבושת, וחושפת את מה שהיא מכנה "הברכיים המזעזעות שלי" ולי נראה כמו... כמו ברכיים.

"אתה משקר לי. אני לא יכולה לסבול שאתה משקר לי. אף פעם לא שיקרתי לך לגבי שום דבר". זה נכון. רק לפני רגע הודיעה לי שאני תלותי ואובססיבי, ושאני חייב להפסיק להתבכיין.

מבלי ליטול שום קורה מבין עיניה, היא מתיישבת בחזרה, ומגוללת באוזני את הסיפור הלא-ייאמן על סוף השבוע שבילתה במדריד, ובו הבחינה לראשונה שברכיה צונחות. מתברר שבתום יום של שופינג, אחרי שגררה את בנזוגה הסבלני מחנות לחנות, התיישבו בטאפאס-בר קטן ומקסים, הניחו את השקיות, הזמינו בקבוק ריוחה ואז היא אמרה לו "אתה חייב להודות שהבחנת בזה שהברכיים שלי שמנות ונפולות". מובן שהוא סירב להודות, אך היא המשיכה: "אני לא איעלב. תגיד את זה כבר. אתה לא שם לב שנפלו לי הברכיים?" ככה הציקה לו שעה שלמה, ואתם יודעים מה? המסכן הודה! בסוף כדי לרצות אותה, הוא אמר לה שגם אם הברכיים שלה קצת נפלו, מי רואה?

עיניה הוצפו בדמעות. היא אמרה שהיא חייבת לצאת מהמסעדה, שהיא מרגישה שהיא נחנקת, ורצה החוצה, נזהרת לא למעוד על השקיות הרבות של הבוטיקים היוקרתיים, והשאירה מאחור את הבנזוג החיוור, וקהל סועדים מרוצה.

"הוויקאנד נהרס", היא משחזרת, והנה עיניה שוב נרטבות. "לא יכולתי לכעוס עליו ולא יכולתי לסלוח לו. רק שנאתי את עצמי. לא קניתי יותר כלום, ולא אכלתי יותר כלום חוץ מירקות".

"טוב שלא מתת", אני אומר לה.

"סליחה?"

"טוב שלא מתת מכל הירקות האלה. הספרדים הרי משקים את הירקות במי ביוב. עוד היית מתה מחיידקי אי-קולי. תארי לך את ההלם של הקברנים במדריד. בחיים הם לא נתקלו בגופה עם כאלה ברכיים שמנות".

האמת היא שזה נושא מושלם לטור: מה הייתי עושה לו הייתי ספרדי? בלי סלט בצהריים חיי אינם חיים. מה אני אוכל? שניצל? תוך חודש אני משלש את גודלי. ברכיים שמנות הן הקטנה בבעיותי. זו בטח הפרעת האכילה שלי. או הגן ההומואי. או האמא השתלטנית. משהו הביא לכך שאני כלוא בבית המשוגעות הזה, וגם אם הייתי רוצה, אין לי לא זמן ולא מקום לטורים אקטואליים בנושא ירקות מזוהמים.

על הקו נמצאת איתנו המאזינה הבאה: חברה שסבלה מדלקת גרון ממושכת ואתמול שבה מן המתים.

"היי", היא קוראת בשמחה, "חזר לי הקול".

"מזל", אני אומר לה, "באמת היה פה שקט".

"ותדע לך", היא מכריזה, "שלא לקחתי אנטיביוטיקה ולא אקמול. כלום. נתתי לגוף להוציא החוצה את כל הפסולת".

אני יודע מה המשפט שעומד לבוא. אני מריח את חומר הנפץ, אני שומע את השריקה, ובכל זאת זה נוחת עלי ומתפוצץ לי בפרצוף: "זה לא רעיון מושלם לטור?"

aviad.kissos@gmail.com



מרלון ברנדו בצילומי 'האנשים', 1949



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו