בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | של מי הילד הזה

אני כל כך מוטרד ועסוק בזמן האחרון, אז עכשיו אני גם צריך לדאוג בגללו?

תגובות

אתם לא יודעים כמה זה קשה להיות אמא קרייריסטית. אני מרגיש חנוק, נקרע בין המשפחה לעבודה. בין הילדים להעלאה, בין הבית להצלחה. זה מתיש, זה לא אנושי ואני מוצא את עצמי מתמוטט כבר לקראת השעה שמונה, מיד אחרי ארוחת הערב, המקלחות והשיניים. מזל שאסור לה, לאשתי, על פי הוראת הרופאים, להתקרב אלי. המשפט "כואב לי הראש" מעולם לא היה קרוב כל כך אל לבי.

לצערי הספקנו השבוע להתאשפז פעמיים, כאשר בפעם השנייה הובהר לנו שהיא תישאר בהשגחה בבית החולים. מוקדם מדי ללידה והמשימה העיקרית עכשיו היא להחזיק מעמד כמה שיותר, כל יום נוסף הוא ברכה.

בינתיים אני מתעורר בשש, מוציא לחם מהמקפיא, מכין קפה, מעשן את סיגריית הבוקר שהפכה לשתי שאיפות של הבוקר, בחדר העבודה. עובר רק על תחזית מזג האוויר בעיתון כדי לדעת מה להלביש את הילדים לבית הספר ונכנס למקלחת. בשש וחצי אני מעיר את הילדים. הגדולה קמה והקטן נשאר במיטה. אני שוטף פירות וירקות, מכניס לשקיות ניילון ירוקות, ובשש שלושים וחמש חוזר לחדר הילדים ובועט בבן הקטן. אחר כך אני מכין סנדוויצ'ים וממלא להם את המימיות.

שניהם מתברר מעדיפים ממרח של שמן זית מעורבב עם זעתר טחון לארוחת הבוקר בבית הספר. ניסיתי להילחם בזה בהתחלה, טענתי שזה מטפטף, לא תרבותי ובעיקר מביך, דחפתי להם גבינה ופסטרמה, אבל כשהחזירו את הסנדוויצ'ים התרבותיים שלמים הבנתי שאין לי ברירה, אז אני מורח להם פיתות עם שמן זית ואודרוב, אין זמן לחנך עכשיו. בשש וארבעים אני גורר את הבן הקטן שלי לאמבטיה. הוא מצחצח שיניים חצי שעה וזה הורג אותי. אתמול ניסיתי לשכנע אותו לוותר. "אתה שומע?" אמרתי לו, "מחקר חדש מוכיח שלא צריכים לצחצח שיניים בבוקר".

הוא אמר שזה לא נכון, שגם הרופא, הגננת ואמא טוענים שחייבים. איימתי עליו בסנדוויץ' גבינה צהובה במקום הזעתר והוא היה מוכן להתפשר על צחצוח קצר. לפעמים הילדה טוענת שאין לה מה ללבוש, שכל הבגדים שהיא אוהבת בכביסה ומה שיש בארון מאוד קטן. אז לפעמים בתגובה אני שופך את סל הכביסה, לוקח את הבגדים שהיא אוהבת ומוכיח לה שהם נקיים למדי. "לא נכון", היא טענה בהתחלה, "גם המורה, גם אמא וגם הרופאים אומרים שחייבים להחליף בגדים אחרי ההזעה". אמרתי לה שזה היה פעם, לפני שהמציאו את הדאודורנט, וחבל שלא מעדכנים את ספרי הלימוד מדי פעם. אבל היא לא השתכנעה, אז שילמתי לה 20 שקל שתשתוק והבטחתי שנקפוץ לקנות לה בגדים כשיהיה לי זמן. "אף פעם אין לך זמן", היא אמרה ובכתה, נתתי לה עוד 20 שקל והיא שתקה.

מאז שאני ממונה, יש בבית חוקים חדשים: כן מותר לאכול פיצה שלושה ימים ברציפות. נקניקיות יכולות להיות בסדר גם אחרי שבוע שלם מרגע הכנתן. לפיג'מות החדשות קוראים תחתונים. אם נגמר השמפו אפשר לחפוף עם מרכך, לאבא כן מותר לעשות את כל שיעורי הבית בלי שהילד יהיה נוכח. מותר להיכשל בשיעורי דת. הילדה יכולה לחתום בעצמה על מבחנים, לימדתי אותה לחקות את חתימתי, כמו כן כשהיא מאחרת, היא יכולה לכתוב בשמי פתק למורה, לחתום היא כבר יודעת.

בשמונה וקצת הילדים מגיעים לבית הספר. משם אני נוסע היישר להדסה. נתקע בפקק שבכניסה, תר שעה ארוכה אחר חניה פנויה, עולה על מיניבוס ההסעות הפנימיות. עובר את עמדת הביטחון הראשונה, עולה לקומה השנייה בקניון שכל מבקר בהדסה חייב לעבור דרכו, עובר עמדת ביטחון שנייה, ממהר לבניין אם וילד, ועולה להריון בסיכון. בהתחלה אשתי אמרה שהיא לא מסוגלת לאכול את האוכל בבית החולים, אז אני מכין לה בבית פיתה עם שמן זית וזעתר. אני עובר על תדפיסי המוניטור ונתקף בהלה למרות שאני לא מבין מהם דבר. אני תמיד מחכה לביקור הרופאים, בעיקר בגלל שאני אוהב להתלוצץ עם הרופאים שלה.

משעמם לה שם. כל היום היא חותכת פירות באיזה משחק שהיא הורידה באייפון שלה. הגיעה לשיאים מדהימים. אתמול היא הצליחה לחתוך 1,164 פירות בלי לגעת בפצצה אחת. אחר כך היא תשאל לשלום הילדים ואני אספר לה את האמת, שהכל בסדר, אבטיח שאחר הצהריים אם אספיק לעשות כביסה, קניות, אוכל, כלים ושיעורים אז אני אביא אותם לביקור קצר.

"הילד עושה פיפי?" היא הפתיעה אותי אתמול בשאלה.

"ודאי", עניתי, למרות שלא הייתי בטוח, "מה זאת אומרת? למה שלא יעשה פיפי?"

"לא שמת לב שהוא מתאפק? חייבים פשוט להכריח אותו, אחרת הוא לא עושה".

"מה?" שאלתי בקול, נזכר שלא באמת עקבתי אחרי הפיפי שלו, "מאיפה זה בא בכלל? למה להתאפק?"

"לא יודעת", היא אמרה כשהראש שלה במסך של האייפון חותכת פירות כמו מג'ימיקס, "בפסיכולוגיה אומרים שילדים שמתאפקים יוצאים קמצנים אחר כך".

"קמצן?" נזעקתי, "על מה את מדברת? למה לעזאזל שייצא לי ילד קמצן עם פיפי?"

"זה לא נורא", היא אמרה, "קורה. רק צריך להכניס אותו ולוודא שהוא עושה פיפי, זה הכל".

"בסדר", עניתי לה, "ואני עדיין חושב שאין לו שום בעיה עם הפיפי, אם כבר זה הצחצוח-שיניים שלו שגומר אותי".

"וואי", היא אמרה, "איך שבא לי קפה הפוך".

"השתגעת?" צעקתי עליה רגע לפני שקמתי ללכת ולנסות קצת לעבוד עד שאצטרך לנסוע לבית הספר ולאסוף את הילדים הביתה, "את יודעת כמה עולה פה קפה?"

"אבל אני לא יכולה עם הקפה שיש להם כאן במחלקה".

"בסדר", אמרתי לה, "בצהריים אני אביא לך קצת מהבית בשקית ניילון ירוקה".

"טוב", היא התפשרה, "בסדר. לך כבר לעבוד, בטח כועסים עליך שם".

"אל תדאגי לעבודה שלי", אני אומר ונותן לה נשיקה, "העיקר שתהיי בריאה".

בדרך לאוטו אני תמיד מרגיש לחץ בשלפוחית ובסוף מחליט שאין לי זמן, כי תמיד יש תור לשירותי המבקרים בהדסה, ולמדתי שכמעט תמיד אני מצליח להתאפק עד שאני מגיע למשרד.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו