בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות

תגובות

נסיעה בישיבה

כנוסעת בקו 480 תל אביב-ירושלים אני יכולה להעיד שהמיסיונריות החרדית נפוצה מאוד בתחבורה הציבורית והיא מתבצעת בחסות הנהגים וללא התנגדותם (בעקבות "ניקוב ודרשה" מאת עידו קינן, מוסף "הארץ" 3.6). הדעה הרווחת היא שזה לגיטימי וחינוכי, ואם זה יהודי-דתי זה "כושר". רווחת ציבור הנוסעים ושלוותו אינן רלוונטיות.

באחת מנסיעותי לירושלים היה הנהג חרדי שהאזין בעוצמה רבה לדרשות של רב המטיף למאזיניו בשפה דלה ובדיבור מונוטוני כיצד לנהוג בכל פסיק ומעשה בחיי היומיום. הרהבתי עוז וביקשתי מהנהג להחליש קצת את הווליום, והדגש על להחליש.

תשובתו היתה סרבנית, חצופה ואלימה. כשנאלצתי לאיים בהגשת תלונה נגדו הוא הסכים להחליש מעט.

הנהגים ומעסיקיהם המונופוליסטיים לא מתערבים כי לשיטתם זה לגיטימי לכפות על הנוסעים דרשות דתיות, שידורי ספורט, מוזיקה בווליום מטורף ועוד "פינוקים" מפתיעים לנוסעים. ציבור הנוסעים השבוי שותק. וימים יגידו מה יהיה בעתיד, כשהחילונים יהיו מיעוט.

טולה איתן

תל אביב

רוצים ריספקט?

היה ממש מרגש (!NOT) לקרוא את גילויי ההתפעמות של רן רהב מנדיבות "ענקי הדור" (הלקוחות שלו), שעושים כה רבות למען המדינה (מדור תגובות, מוסף "הארץ" 3.6).

אם בעלי ההון היו משלמים מסים בלי מקלטי מס, הקלות, הטבות ומענקים, היה למדינה תקציב גדול יותר למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולפתרונות חברתיים. ואולי לא היינו צריכים ליפול על ברכינו (we're not worthy) לאות הכרת תודה על ש"ענקי הדור" הנ"ל מואילים בטובם לפתוח את ארנקם ולזרוק לעברינו פירורי נדבות (שכרוכות כמובן בהקלות מס ואביסעלע מגלומניה תדמיתית).

ואם במקרה, אחרי שישלמו את הסכום המלא של מסיהם, עדיין יבחרו טייקונים צדיקים אלה לתרום לבתי חולים ולמוסדות תרבות, אזי כל מה שנותר לנו הפלבאים לומר הוא: !Respect

שרון וסרמן

תל אביב

האנרכיסט עם הכסף

כנראה שהם צודקים: אנחנו אכן עוינים אותם, אם לא ממש שונאים. את האריסונים והדנקנרים והלבייבים ודומיהם. וזה כנראה טבעי. אלא שבניגוד לדעה הרווחת, אין העוינות הזאת נובעת מקנאה ("מדד הנסדק", מוסף "הארץ" 27.5). מובן שכל אדם בריא בנפשו יעדיף חיים נוחים ויירתע ממחסור, אבל לרוב בני האדם לא באמת דחוף לשבת על אסלה מזהב. מיליונר הוא סוטה חברתי, ולסטייה שלו יש בהכרח משמעות רחבה.

הבדל משמעותי בין האדם המצוי למיליונר הוא בכושר הניידות. עבור האחרון, מטוס פרטי ובתים ברחבי העולם אינם רק צבירה חזירית וסמל סטטוס - אלא בעיקר אמצעי מילוט שנשלל מאיתנו, הסתם-אנשים. אם תותקף ישראל בטילים, האריסונים והתשובות יוכלו להתחפף בן רגע ולעקוב אחר המתרחש מהפנטהאוז בלונדון או בציריך. אלא שיכולת מופלאה זו של העשירים מגלמת אי-אמון בסיסי בתקינותה של החברה שבתוכה הם חיים, על מערכותיה השונות. האדם המצוי מסוגל לסמוך על המערכות החברתיות הקיימות; המיליונר סומך על עצמו בלבד.

המיליונר הוא אנרכיסט. הוא אינו מסתופף בצייתנות עם כולם תחת כנפי השלטון. במקום להכיר בשלטון, הוא קונה אותו. מזווית זו, המיליונר סותר את תקינות החברה הרבה יותר מ"אנרכיסטים נגד הגדר".

המיליונר מגלם את היפוכה של ה"תרבותיות". הוא ישות אנטי-חברתית. על פי תפיסתו, איננו אלא עדת זאבים שבה הזכר החזק ביותר, בעזרת כוחו ותוקפנותו (תכונות שבמהלך השנים קיבלו כסות של "כישורים עסקיים"), נוטל לעצמו את זכויות היתר. נכון שבימינו, בניגוד לתקופת המערות, יכול הזכר הלא-דומיננטי לפרסם מאמרים בגנות הקפיטליזם הפרוע, אלא שהזכר הדומיננטי לא טורח לקרוא אותם.

בועז יזרעאלי

הרצליה

המדינה זה מי?

רן רהב, ידידם ומועסקם, או להפך, של האנשים שאת שמם הוא מזכיר ("של נעליך", תגובה ל"עומדים בשער", 3.6), מציין את טוב לבם, את רוחב ארנקם ואת עומק כיסם. הוא מטיח באלדד יניב שבעלי ההון עושים למען המדינה - הנוער העכואי שהפסיק להסתובב ברחובות, מגרשי הטניס במעלות, מחלקות בבתי חולים ועוד.

"המדינה" אחראית לתושביה, ולא אנשי ההון ששואבים מן המדינה את הונם ואחר כך, בטוב לבם, מחזירים לה כדי שלאחר מכן, איש יחסי הציבור שלהם יוכל לקדם אותם בעיתון ובתקשורת ולספר "מה הם עושים למען המדינה".

אולי במקום למלא את מקום המדינה יש להם הכוח לדרוש מהמדינה למלא את חלקה בהסכם מול האזרחים? לא לסגור מתנ"סים, לא לסגור ספריות, לשפר את תשתיות הבריאות בנגב ובגליל, לגייס עובדים ולא לפטר אותם, להקים בתי ספר מקצועיים ולא לצמצם את שעות הלימוד?

אם לבעלי ההון יש כוח יותר מאשר למדינה - כך משתמע אגב, מתגובתו לאלדד יניב - אזי שיתמודדו בבחירות ויוכלו לעשות "רבות למען המדינה". הם יהיו המדינה.

תמנה עורב

באר שבע

ממדי הפלישה

במאמרו "השיבה לחיפה" (מוסף "הארץ" 27.05) טוען שי פוגלמן כי מה שהיסטוריונים מסתירים הנו הפיצוץ בשוק הערבי בחיפה, ולא היא. ההיסטוריונים מסתירים את העובדות על ממדי פלישת הערבים לחיפה ולארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

דוגמה אחת מני רבות: לדו"ח ועדת פיל - הוועדה המלכותית הבריטית שהמליצה על חלוקת ארץ ישראל (1937), מצורפים גם נתונים דמוגרפיים. במשך שש שנים בתקופת המנדט (ככל הנראה 1930-1936) מספר הערבים בחיפה עלה ב-86 אחוז(!). בקצב הזה, בהערכה זהירה ניתן להסיק כי ב-48' למעלה מ-95 אחוז של הערבים בחיפה (ולא רק בחיפה) היו פולשים זרים שפלשו לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

אין פלא כי ארחי פרחי, פולשים חסרי שורשים אלו, ברחו חזרה לארצותיהם ולמשפחותיהם מיד כשהתבקשו על ידי מנהיגיהם לעשות כך. אגב, הפולשים הערבים שחזרו למשפחותיהם ולארצות מוצאם הם-הם המכונים כיום "פליטים פלסטינים".

ד"ר גרשון הורוביץ

חיפה

* ויטו אקונצ'י (מוסף "הארץ" 27.5) הגיע לישראל ביוזמת נעמי לב, לסדרת הרצאות בבצלאל האקדמיה לאמנויות ולעיצוב, ובמוסדות אחרים, ולא כפי שנזכר בתחילת הכתבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו