בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המאבק על הגרעין האיראני | עין פקוחה, עין עצומה

הפעולות של מאיר דגן וגבי אשכנזי לא פגעו בהרתעה הישראלית כלפי איראן, אם היא קיימת. ראש המוסד היוצא והרמטכ"ל לשעבר מפריעים לנתניהו בחתירתו לתהילת מצביא, ולאהוד ברק בתמרוניו לדחוף את אובמה למבצע

תגובות

"כולם יודעים מה ישראל עשתה לסוריה ב-2007", אמר לפני כחודשיים הגנרל אדוארד בולטון, ראש מחלקת מבצעי חלל ולוחמת מחשבים במטה חיל האוויר האמריקאי. "לסוריה היתה מערכת ההגנה האווירית הכי גדולה - והם חשבו שהכי טובה - מתוצרת רוסיה. הישראלים הרדימו אותה, טסו פנימה ואז הפציצו, בחיתוליו, מתקן גרעיני שבנתה צפון קוריאה", הוסיף בולטון בכנס מקצועי במרילנד.

האם הגרעין האיראני דומה יותר לגרעין הסורי או לגרעין העיראקי? זהו, למעשה, שורש המחלוקת בצמרת הביטחונית בישראל, שלדוברו הבוטה של אחד משני המחנות בה מינה את עצמו האלוף במילואים מאיר דגן, ראש המוסד הקודם. איש אינו תומך בנשק גרעיני איראני ואיש גם אינו משלה עצמו שאפשר להרתיע את איראן מחתירה לנשק כזה, להבדיל מהרתעתה מהפעלתו. הנושא המפלג את הצמרת הוא מחיר כל אחת מהחלופות - מבצע התקפי של דם ואש ותמרות עשן, שבהכרח יגרור נקם ושילם איראניים, או ויתור עליו, בתקווה שיהיה די באמצעים אחרים או באמצעים של אחרים (ובראשם האמריקאים).

דגן, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ושותפיהם לדעה אינם נופלים מבנימין נתניהו בהתנגדותם לגרעין האיראני. הם ישמחו אם ייעלם מאליו, יתפורר בעקבות פעילות חרישית או יכרע תחת מחץ אמריקאי. ניסיונם עם נתניהו לימד אותם לחשוד בו, שמא מניעיו זרים וחשבונותיו יצריים - שהוא מקדים מסקנה לניתוח וחושק בתפקיד המצביא רב התהילה. אם מחר יטלטל רעש אדמה את אסיה ויחריב את איראן, או למצער את התשתית הגרעינית שלה, ינחל נתניהו אכזבה מרה: ייגוז חלומו לחצוב לעצמו מקום של כבוד בתולדות ישראל - לעצמו, ולא רק כבנו של היסטוריון ואחיו של גיבור - והוא יישאר עם הכורח המעצבן של שטחים תמורת שלום.

שותפו של נתניהו, אהוד ברק, מנסה לשכנע את ממשל אובמה כי ישראל נערכת לתקוף, בתקווה שאם כך יעדיף נשיא ארצות הברית - משיקוליו-הוא - לעשות זאת בעצמו. אשכנזי ודגן, שהפריעו לראש הממשלה ולשר הביטחון בהתנגדות לתקיפה באיראן בעודם בתפקידיהם, מצאו דרכים להמשיך ולעשות זאת גם לאחר פרישתם.

משענת

הגרעין הסורי, שעליו דיבר גנרל בולטון, פירושו הסתפקות בפעולה כוחנית בלי להוסיף לה נופך של התרברבות פומבית. ישראל ירקה בעינו של בשאר אסד, אבל בחושך. היא התאמצה שלא לבייש אותו. גם אם השליט הסורי לא סלח וידו רושמת בפנקס הפתוח, לאחר ארבע שנים זהו רק עוד אחד הדפים.

לא כך הגרעין העיראקי. מנחם בגין, משיקוליו הפוליטיים האנוכיים, ערב בחירות לכנסת, הפר את החלטת הממשלה שלא לקשור פומבית את ישראל להפצצת הכור ליד בגדאד ביוני 1981. כשהמבצע הסתיים בהצלחה מלאה הזדרז בגין להתרברב בו. סדאם חוסיין, אז בשנה הראשונה משמונה שנות מלחמה נגד איראן, המתין עשור שלם וגמל לישראל בכ-40 טילי קרקע-קרקע, מהם נגד דימונה. נשק גרעיני לא היה לו אז, אך די היה בנשק הכימי והביולוגי להבהיל - בצדק - את אזרחי ישראל ומנהיגיהם ב-1991 וגם תריסר שנים אחר כך.

המחלוקת בישראל בסוגיית הגרעין האיראני היא כיום תמונת מראה של המחלוקת על הגרעין הישראלי לפני יובל שנים, אותו קו פרשת המים של הצמרת המדינית והביטחונית, שאמנם הסתכסכה גם לפני כן בפרשת לבון והיתה עתידה להיקרע בסוגיות השטחים והשלום, אך התעמתה בתוכה עד זוב דם בהיבטים האסטרטגיים והכספיים של ההשקעה בדימונה. בהכללה פשטנית, דוד בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס מכאן, לוי אשכול, יגאל אלון ויצחק רבין מכאן. דימונה מול צה"ל, פאריס מול וושינגטון, מבצע קדש מול מלחמת ששת הימים.

שני הממדים החשובים ביותר במחלוקת, אז ועכשיו, הם האזורי והבינלאומי: איזו השפעה תהיה למעשה (או למחדל) ישראלי על המרחב הערבי והמוסלמי ואיך יגיבו המעצמות. דימונה - או בכינוי צופן המופיע בדיוני מטכ"ל משנות ה-60, שהותרו לפרסום - נכללה בעסקת קדש: בן-גוריון הסכים לצאת למלחמה נגד גמאל עבד אל-נאצר, שצרפת רצתה בהפלתו בתקווה להחניק את התנועה לעצמאות אלג'יריה, תמורת נשק צרפתי לצה"ל בתוספת פיתוח גרעיני. שובו של דה-גול לשלטון כירסם בהשפעת בן-גוריון ונאמני הקו שלו - פרס, דיין ומקורבם צבי צור, הרמטכ"ל האחרון שבן-גוריון מינה. הצמד החדש בהנהגת מערכת הביטחון, אשכול ורבין, זיהה את חשיבותה העילאית של אמריקה. הפנטום היה כבד ומגושם מהמיראז', אבל חיוני ממנו לעידן של מעורבות סובייטית גוברת וצורך במשענת אמריקאית מדינית וכלכלית.

שבוע לאחר תום מלחמת ששת הימים החליפו אשכול ורבין איגרות פומביות. הן פורסמו בכתב העת של צה"ל "מערכות", שכמו השבועון "במחנה" (בכתבה על קדש, לטובת אריאל שרון ולכן נגד דיין), שימש את הרמטכ"ל באותה תקופה טרום-טלוויזיונית לאוורור מסרים נגד יריבים מבית ומחוץ. רבין, בהססנותו שתרמה לחולשת אשכול, היה מהאחראים להימנעות הממשלה מהחלטה לצאת למלחמה, עד שתיק הביטחון הועבר מאשכול לדיין. לאחר המלחמה היה לשניים, ראש הממשלה - ובארבע השנים הקודמות גם שר הביטחון - והרמטכ"ל, עניין להדגיש את חלקם העודף ב"ניצחון מזהיר וחסר תקדים בתולדותינו", כדברי אשכול. הניצחון היה שלהם, לא של דיין ולא של בן-גוריון.

לכן כתב אשכול כי "עתה אוספים את פירות" שנותיו המשותפות עם רבין, שנות התעצמות, התארגנות והתחדשות. רבין הזכיר לו, בעקיצה ברורה לאדריכלי מבצע קדש - בן-גוריון, דיין ופרס - עד כמה היתה 1967 קשה מ-1956. במבצע קדש לחמה ישראל לצד שתי שותפות גדולות, צרפת ובריטניה, נגד מדינה ערבית אחת, מצרים, בעיתוי מפתיע, רק בזירת סיני וכמעט אך ורק ביבשה. ביוני 1967 התנהלה מלחמה "באוויר, ביבשה ובים, בין חולות המדבר, בערים מיושבות ובהרים תלולים. לא אנו בחרנו את הזמן למלחמה, ולא היתה בה הפתעה לאויב. נלחמנו לבדנו ונלחמנו נגד כל שכנינו".

רבין הדגיש את המלה "לבדנו", גם מפני שהתמוטטותו ערב המלחמה נבעה מגינוי חריף של בן-גוריון, בשיחה ביניהם, על שסיבך את ישראל במשבר מלחמתי ללא עורף מעצמתי. בשבועיים שבין ההתמוטטות והמלחמה התברר בוושינגטון, בניגוד לחששות, שעורף זה קיים. משימתו של רבין, בצאתו מלשכת הרמטכ"ל לשגרירות ישראל בוושינגטון, היתה לבצר את התמיכה האמריקאית. כשליח ממלכתי, ובלי קשר לעמדתו הספקנית בסוגיית דימונה בשנים המעצבות של בניית היכולת הגרעינית, פעל השגריר רבין להשיג גם פנטומים וגם ויתור על אילוף ישראל להצטרף למשטר האי-התגרענות.

הפסקה

ההישג העיקרי, כידוע, היה של גולדה מאיר, בפגישתה עם הנשיא ריצ'רד ניקסון בספטמבר 1969. ניקסון גנז אז עשור של מאמץ לפיקוח על דימונה והסכים שישראל תמשיך בפעילותה הנסתרת. בגלגולו הבא, כראש הממשלה, חשף רבין, לפני אורח אמריקאי, כך לפי דיווח של השגרירות בתל אביב, פרט חשוב על אותה החלטה של ניקסון: זאת היתה עצימת עין מכוונת. הסיפור נגלל במברק סודי של השגריר האמריקאי מלקולם טון, מנובמבר 1976 - ימים מעטים לאחר הפסדו של הנשיא ג'ראלד פורד בהתמודדות עם ג'ימי קרטר.

שר החוץ הנרי קיסינג'ר, בדרכו החוצה, קרא בדיווח של טון מה קרה כאשר משלחת סנאטורים שהתארחה בישראל, בראשות אברהם ריביקוף, ביקשה לבקר גם בדימונה. היא נענתה בסירוב מנומס, שהכעיס סנאטורים שהתנגדו לתפוצה גרעינית (ולכן גם למכירת כורי חשמל גרעיניים לישראל), בהנהגת האסטרונאוט לשעבר ג'ון גלן.

בפגישה לילית עם ריביקוף והסנאטור הווארד בייקר לחצו השניים על רבין להתיר לחברים מסוימים במשלחת - גלן ובייקר - לבקר בדימונה. הבקשה גורמת לי בעיות, אמר רבין, אבל הוסיף שישקול אותה וימסור את תגובתו בבוקר. טון, שנכח בפגישה, שמע את ההמשך מריביקוף: רבין טילפן אליו למחרת ואמר לו שלא יוכל להיעתר לבקשה בלי אישור של הממשלה ואולי גם של הכנסת. הוא הבטיח להסביר זאת בנפרד גם לבייקר. יש לו תחושה עזה, הוסיף רבין, שהעלאת הנושא בממשלה "פשוט תזמין צרות, ואם גם הכנסת תהיה מעורבת, צפויה ביקורת חריפה על שהממשלה משנה מדיניות רבת שנים המתנגדת לכל ביקור של זרים בדימונה".

ההחלטה להפסיק את הביקורים בדימונה ב-1969, אמר רבין לריביקוף, התקבלה ביוזמה אמריקאית. בפגישת ניקסון-מאיר השתתפו גם רבין, כשגריר, "ואתה (קיסינג'ר) כיועץ הנשיא לביטחון לאומי. אתה הערת לנשיא שהמשך הביקורים בדימונה לא יהיה מחוכם. נימקת זאת בכך ש'אם משהו יפותח בדימונה', עלולים להאשים את האמריקאים בשותפות לדבר. זאת תהיה התפתחות בלתי רצויה, שתעורר ביקורת חריפה כלפי ממשל ניקסון. הנשיא הסכים עם קו הטיעון שלך ואז הוסכם שלא יהיו עוד ביקורים בדימונה".

טון, לדבריו, אמר לריביקוף שהוא שומע לראשונה גרסה זו, "אף שרבין, כעד ישיר, אמור לדעת על מה הוא מדבר. ההבנה שלי היתה שהפסקנו את ביקורי הפיקוח שלנו בדימונה ב-1967, משום שלדעת המומחים שלנו, בגלל המגבלות הישראליות על ביקורים אלה כמעט ולא היתה בהם תועלת". אל תדאג, הרגיע טון את קיסינג'ר. "אני מאמין שריביקוף ובייקר ישמרו על שתיקה, אבל חשבתי שעליך לקבל עדכון מפורט על חילופי הדברים, למקרה של דליפה". מהעדרו של מברק תגובה עולה שקיסינג'ר לא התכחש לגרסת רבין, כפי שמסר לריביקוף שמסר לטון. חשיפת המברק, באדיבות משרד החוץ האמריקאי, סיפקה אישור פומבי למדיניות עצימת העין כלפי הגרעין הישראלי.

מגיפה

ישראל לא הסתפקה בכך: היא רצתה גם עין אמריקאית פקוחה על הגרעין הערבי, האיראני והפקיסטאני. מדינות מזרח תיכוניות נדרשו לבחור, למעשה, בין קשרים הדוקים עם וושינגטון לבין גרעין. זאת היתה הברירה שהוצגה לאנואר סאדאת בשנות ה-70. מצרים של סאדאת ושל חוסני מובארק ויתרה על השקעות עתק בגרעין, למרות סירובה המוצהר להשלים עם מה שדובריה מתארים כמונופול ישראלי על יכולת גרעינית צבאית באזור.

מצב זה עשוי להשתנות בקרוב. הנהגה מצרית חדשה, בראשות עמר מוסא למשל, מסוגלת להחריף את הקו בעניין זה ולהפוך את המשוואה על פיה - אם הנשיא ברק אובמה ימשיך להשלים עם גרעין ישראלי, תחדש גם מצרים את מאמציה הגרעיניים. בקהיר יביאו בחשבון איום אמריקאי בהפסקת הסיוע. זה יהיה איום רפה, כי האמריקאים יתקשו לוותר על מצרים. ברקע מבצבצת מעצמה חלופית - סין - המגדילה עוד ועוד את מרחב ההתעניינות של חיל הים שלה.

מצרים, טורקיה, סעודיה - כולן עלולות להתגרען. לא יהיה כוח אמריקאי, ובוודאי לא ישראלי, שיסכל תופעה זו. זה יהיה אתגר בלתי עביר ליומרה הישראלית למנוע כל התגרענות מוסלמית באזור. מבצע רועם ורועש נגד הגרעין האיראני, מוצלח ככל שיהיה בהקשר צר ונקודתי, לא יועיל לנוכח מגיפת הגרעין האזורי.

בעוד שלושה שבועות פורש שר ההגנה, רוברט גייטס. הוא דוגל בשלושה תנאים למלחמה - הכרחית ("החרב על הצוואר", במונחי דגן, בניגוד ל"מלחמת ברירה" של מנחם בגין ב-1982), קצרה ועם שותפות. בישראל, "לא לבד" פירושו לא בלי אמריקה. אבל אובמה החליט לקצץ, בתוך תריסר שנים, 400 מיליארד דולר מתקציב הביטחון. החוב הלאומי מסוכן בעיניו, גם לבחירתו-מחדש, לא פחות מהגרעין האיראני.

דגן ואשכנזי לא חיבלו בהרתעה הישראלית כלפי איראן. הם מכבידים על מאמצי נתניהו וברק לתמרן את האמריקאים. כשהשניים ייפגשו עם ראש הסי-איי-אי היוצא, ליאון פאנטה, כשייכנס לתפקידו כשר ההגנה, או ישוחחו עם יורשו בסי-איי-אי דייוויד פטראוס, תעמוד בחלל האוויר שאלת המחץ, "אדוני ראש הממשלה / שר הביטחון, את מאיר / גבי כבר שיכנעת?" *



מחמוד אחמדינג'אד. מה יהיה מחיר החלופות


דגן וקיסינג'ר. אל תדאג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו