בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התאומה המדרידאית שגנבה לי את החיים

בהתחלה היה נחמד לגלות שיש לי כ"כ הרבה משותף עם לוסיה אצ'ווריה. עכשיו אני פוחדת שכתיבה כנה תסכן אותי בפלגיאט

תגובות

הכרתי את לוסיה אצ'ווריה במקרה. לא היה לי מושג שהאשה הזאת היא התאומה המדרידאית שלי כשלקחתי איתי לבית החולים את ספרה, "איזון מופלא", מכתב-יומן אל בתה התינוקת. התחלתי לקרוא וגיליתי שיש לנו לא מעט במשותף: ששתינו שונאות קפה ושאפשר לקרוא לנו עיתונאיות ושתמיד נחשבנו מצחיקות אבל סחבנו עצב שהורכב מעייפות וויתורים ושחלמנו על בריחה ושזרים מעוררים בנו פחד נורא, כמו גם צלצולי הטלפון ושניסינו שלל שיטות להירגע, מישיבת לוטוס מול קיר לבן ועד להרפתקאות ניו-יורקיות שעדיף לשכוח, ושבעבר התערבבנו בעיקר עם גברים תלותיים שזקוקים לקורבן ומרגישים מחוזקים רק כאשר הם משפילים מישהו ושקענו בדימוי עצמי שלילי וכמעט שכחנו מי אנחנו באמת.

כמה נחמד ומעורר הזדהות, חשבתי בתמימותי. בהמשך התברר שגם לוסיה לא בילתה את ההריון בנווה אידילי של חיבור קוסמי לעובר, ספגה מבטים תמהים כשחזרה הביתה לפנות בוקר בחודש שמיני. שתינו קיבלנו זירוז בלידה. בתה נולדה במשקל שלושה קילו ושלוש מאות. שלי - מאה גרם יותר. תוך עשרה ימים שתיהן שקלו ארבעה קילו. לא ישנו בלילות הראשונים לאחר הלידה. התאהבנו די מהר, לוסיה באמנדה, אני בלואיזה. אנחנו מתגעגעות לאנדורפינים של ההריון אבל לא מתגעגעות לחיים הקודמים. טוב לנו עם הדקות האטיות, בלי לצאת בלילות, נטישת המטרות הישנות.

כשלואיזה היתה בת עשרה ימים התחלתי לחשוד שמשהו מוזר קורה כאן. הגעתי לעמוד שלוסיה כותבת "את כבר בת 11 יום. כמה ימים לפני שנולדת, חשבתי שלא אוכל לכתוב יותר לעולם... אני יודעת שכרגע אני לא יכולה לכתוב על משהו שאיננו את. ואני". מעמוד לעמוד התחלתי להבין שזה הספר הכי חשוב, הכי מטלטל שקראתי בחיי. לא כי לוסיה היא טולסטוי. לוסיה מוכשרת אבל היא לא טולסטוי. בגלל שלוסיה היא דאה. דאה המדרידאית. האשה פלשה לי לתודעה, גנבה לי חוויות, מחשבות, העתיקה לי את החיים, חתמה עליהם והוציאה לאור. הדברים קרו לי לפני שקראתי אותה ועכשיו אם אכתוב אותם אהיה מואשמת בפלגיאט. איך אני אוכיח שהיא גנבה לי את הזהות? אין פחד גדול מזה, חוץ מהפחד שאמא תמות.

אני נרדמת וכשאני קמה אני לא בטוחה אם מה שקראתי היה חלום בלהות, קטע מהספר או חוויה אמיתית ואני פותחת וקוראת: "נרדמתי והספר נפל לי מהיד וכשהתעוררתי לא היה לי ברור אם מה שאני זוכרת הוא חלום, קטע מהספר או חוויה אמיתית". אני מצטמררת, ממשיכה. לפעמים התאומה חושפת יותר ממה שהייתי רוצה. אם אצטט את כל מה שהיא שופכת שם זה יהיה הטור הכי אינטימי עד כה. מרגיז שהיא לא שאלה אותי לפני שהיא גילתה איך נרדמנו לאחרונה על הרצפה, או איך פעם "הרופא אמר לי שאמנם אי-אפשר להגדיר אותי כעקרה, אבל יש לי בעיית פוריות שנובעת מחוסר איזון הורמונלי". לא עשינו כלום. ואז זה פשוט קרה. "ובמשך תשעה חודשים הייתי שתיים, אבל לראשונה בחיי לא הייתי שתי יריבות, אלא שתי ישויות סימביוטיות. ומעולם לא הייתי חזקה יותר".

עכשיו מנדנדים לנו לכתוב על אמהות. והדרך היחידה שלנו עד היום להשיג כסף היתה כתיבה. המובייל של החיות קונה לנו כמה דקות פה ושם, אבל בסוף אנחנו מתיישבות לכתוב על התינוקות עם התינוקות על הידיים כי הן הרבה על הידיים. אנחנו שותפות לתחושה שאנחנו מעמידות את עצמנו לבחינה המתמדת של המלעיזים, החברים, האויבים, המאהבים לשעבר, ומאהבות לשעבר של המאהבים לשעבר, מכרים של מכרים וזרים אלה ואחרים, רוצות להשאיר צוואה שאת כתבינו יפרסמו רק אחרי מותנו כשעוקץ הרכילות ניטל.

אנחנו לא מבינות איך האבולוציה התאמצה לעצב את התינוקת בצורה כה מושכת ("המון אוקסיטוצין, המון אפקט במבי, השקעה היסטרית בקומפוזיציה של הפנים") ואז הרסה את הכל עם האכלות כל שלוש שעות והחלפת חיתולים. לכל אחת מאיתנו יש תינוקת חייכנית ועגלגלה ויפהפייה שיודעת לעמוד על מה שמגיע לה, בשונה מאמא. כבר ביקרנו עם הבנות במיון.

רגשות אשמה הן דרך חיים עבור שתינו אבל אנחנו מתנחמות במחשבה שאשמה היא מחיר החירות ושמי שחי בלי אשמה מת בלי היסטוריה או משהו כזה. גם לה אין יומרה שבתה תגדל להעריץ אותה על סמך זה שנסתיר את הצדדים הפחות יפים שלה/שלי/שלנו. שתינו מתרחקות מוורוד, מלבישות את הבנות בבגד גוף ארגמני וג'קט ירוק. כל אחת מאיתנו בנפרד רכשה תיק החתלה עם תאים ומשטח החלפה ואנחנו בונות עליו שיעשה לנו סדר בחיים.

אנחנו נזכרות איך פעם, כשבכינו, ניגשה אלינו אשה שאמרה שהיא חשבה שאם היא היתה כותבת ספר והיתה מוצאת את עצמה במצב לא כל כך טוב, היא היתה רוצה לשמוע שמישהו נהנה לקרוא אותו. האם זאת היתה אותה אשה או שיש לנו גם ניצבות תאומות בחיים? כן, גם לוסיה כתבה כמה ספרי סיפורת. שתינו גאות בספרים שכתבנו אבל לא ממש פרצנו לתודעה. ואז הגיעה הצעה לכתוב ספר עיתונאי בהזמנה על התמכרויות. במשך תקופה ארוכה הסתובבנו, היא בספרד, אני בישראל, ראיינו מכורים, חקרנו, כתבנו. וכאן מגיע הטוויסט.

את ספרי גנזתי. הספר שלה - "מכורות: כשהן אומרות לא, למה הן מתכוונות?" יצא לאור, פירסם אותה בן-לילה, מכר 14 מהדורות, הפך לסנסציה! את חייבת להוציא את הספר, מפצירים בי מקורבים. זה מסלול החיים האפשרי, המזלג, הצצה לשביל שלא לקחת, סימן שאת עושה טעות. אולי זאת ההזדמנות לסדר אותי ואת לואיזה. עכשיו התאומה לא רק גונבת לי את החיים אלא גם מכתיבה לי את החיים. זהות שאולה פוגשת דלתות מסתובבות. החיים על פי לוסיה. בחיים לא הרגשתי ככה כלפי גיבורה. מה יקרה בהמשך? המתח הורג אותי. צווחת חלב קוטעת את העלילה. ההמשך יבוא...

***ילדות בנות כל הגילים מוזמנות לשלוח דיוקן עצמי מאויר שיפורסם במדור, למוסף "הארץ", שוקן 21 תל אביב, או למייל: musaf@haaretz.co.il



דיוקן של אמא דפנה, אוריה, בן 6



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו