בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקומדיה קמה לתחייה בהיכל התהילה של ערוץ 24

יכול להיות, שמבלי משים, המציאה התוכנית המציגה כוכבי עבר סוגה טלוויזיונית חדשה: קומדיית ריאליטי מוזיקלית שכותבת את עצמה תוך כדי שידור

תגובות

שגשוגן של השפות התרבותיות החדשות במאה ה-20 - קולנוע, טלוויזיה מוזיקה קלה - הביא לפיחות במעמדן של חלק מהשפות התרבותיות המרכזיות בעיצוב התודעה התרבותית, בחלק מהמקרים לדחיקתן אל השוליים, ובמקרים אחרים אף למחיקת ז'אנרים וצורות היגד שלא מצאו את מקומן בשדה החדש. מרכזיותו של התיאטרון, למשל, לבטח הפלטפורמה התרבותית החשובה ביותר - עד המאה ה-20 - נפגעה קשות, וכך גם של השירה (שפינתה את מקומה לפזמונאות), של המוזיקה הקלאסית ועוד.

השיח האמנותי החדש אינו מתקיים עוד על במת התיאטרון, לא בין עמודי המשוררים ובוודאי שלא באולמות הקונצרטים. הקולנוע הפך במאה ה-20 לזירה המשמעותית ביותר עבור הללו המבקשים לקחת חלק בניסוח תקופתם ובעיצוב צורות אמנותיות חדשות, ונדמה כי הטלוויזיה, בעיקר החל מהעשור האחרון של המאה הקודמת, ובשנים שמאז, תופסת את מקומו של הקולנוע - גם כזירה המרכזית עבור ההמונים, וגם כמקום שבו תעוזה, תנופה ווירטואוזיות אסתטית מתרחשות בצורה המשמעותית ביותר כרגע בעולם.

אמירה כזאת מערערת על איזה "סדר ישן", שבחלק מהמקרים אינו מתכונן עוד אלא בראשה של קבוצה מצומצמת, טהרנית ושמרנית, המתקשה לדבר בשפת ההווה; מובן גם שיש לרכך את חומרתה של האמירה הזאת ולומר שהספרות היא עדיין שדה חשוב ומרכזי בשיח התרבותי, והיא בוודאי אמנות - על שלל תת-הז'אנרים שהשכילה לפתח - שמושכת אליה גורמים יצירתיים רבים ומצליחה להצטיין במלאכה המסובכת של ניסוח התקופה המופשטת ביותר בתולדות האנושות.

אבל, עדיין, כאשר מביטים סביב ומחפשים את מוקדי ההשפעה - גם הכלכליים, כמובן, שהרי אנחנו בעידן הקפיטליסטי - המרכזיים, אלה נעים בין המסך הקטן, המסך הגדול, אולפני ההקלטות של המוזיקאים והבמות ההמוניות.

ומכאן, שסוגות ושפות תרבותיות שלא הצליחו לעדכן את עצמן לרוח התקופה, חלפו מן העולם. אחרות, מתוחכמות יותר, מצאו דרך להביא את עצמן לידי ביטוי בכלים החדשים שזו זימנה להן. הקומדיה, למשל, אחת משלוש הסוגות המרכזיות מאז ראשית התרבות, פיתחה לאורך השנים תתי-ז'אנרים רבים שהתאימו לרוח הזמן, לפלטפורמות הפעילות באותה עת ולא פחות חשוב - לרוח העת. הסאטירה מצאה דרך לחרוג מעבר לטקסט ולבמה ולשמר את כוחה באמצעות הטלוויזיה. הפרודיה, תת-ז'אנר שהיה חביב מאוד בעידן מעודן יותר מזה שלנו, כמעט שאבדה מן העולם וכך גם הבורלסקה - שעיקר כוחה היה ביצירת פער מגוחך בין מושא ההלעגה לאופן הצגתו, תוך עשיית שימוש במחוות גופניות מוגזמות. לשפה כזאת אין כמעט מקום בתיאטרון של ימינו, אפילו לא בזה הניסיוני והשולי יותר, וממילא כמעט שאין קומדיאנטים או מחזאים בני זמננו שעסוקים בחידושה או בהתאמתה לרוח התקופה.

פיזור הכוח

על רקע המחשבות האלה אני מוצא את עצמי נסחף בשבועות האחרונים לצפייה בתוכנית "היכל התהילה", המשודרת בערוץ המוזיקה 24 מדי יום, וכמעט לכל אורכו. בתוכנית כונסו עשרה מוזיקאים שנעלמו מעט מהעין הציבורית בשנים האחרונות, לתוך בית אחד, שהוסב להיות אולם מופעים קטן ודירת מגורים. בתוכו משתלבות תחרות מוזיקלית עם העשרה ותחרות אישית, ומשתתף אחד מודח מהבית בכל שבוע.

על פניו, נדמה כי התוכנית המשעשעת והמקורית אינה אלא וריאציה משוכללת על תוכנית ריאליטי דומה ששודרה בישראל - "האח הגדול VIP". אולם צפייה מעמיקה ומלומדת יותר בתוכנית מחלצת מן הצופה הכרה כי לנגד עיניו נוסדת סוגה תרבותית חדשה, וליתר דיוק: תחייתן של שפות תרבותיות שהיה נדמה כי אין להן מקום עוד בשדה התרבותי החדש.

ז'אנר הריאליטי, אשר בשנים האחרונות החל לנגוס בכוחן של סוגות טלוויזיוניות מרכזיות - הדרמה ואופרת הסבון - ואילץ את ז'אנר הדרמה להתעלות לפסגות חדשות כדי לבדל את עצמו מהריאליטי שפעל אותן פעולות רגשיות על הצופה, פגע גם בז'אנר הקומדיה. הסיטקום, שהיה נפוץ מאוד בתור הזהב של שנות ה-70 וה-80, כמעט שאבד מן העולם, וכיום כמעט שאין בנמצא על המסך בישראל ובעולם סיטקום במובנו הקלאסי.

ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד, למשל, שילבו בין הסטנד-אפ לסיטקום ב"סיינפלד" והחיו את הז'אנר לתקופה קצרה. אבל ניכר כי סדרות דוגמת "משפחה בהפרעה", "תרגיע", "מלקולם באמצע", "נשואים פלוס", "המופע של לארי סנדרס" ו"רוק 30" מנסות כולן - כל אחת בשפתה הייחודית - לייצר שפת קומדיה טלוויזיונית חדשה, המערבת בין תחומים: פרודיה וקומדיה, דוקומנטרי וקומדיה וכן הלאה. כולן הצטיינו מאוד וכולן קנו את מקומן ברשימות הצפייה ההכרחיות של ההווה, אך לא הצליחו להקים יורשים או מתחרים ראויים, אולי מכיוון שהאלכימיה שנדרשה כדי להעמידן היתה פועל יוצא של גאונות יוצריהן.

נחזור ל"היכל התהילה", שבמבט ראשון מתפקדת כתוכנית ריאליטי לכל דבר, אולם בפועל הופכת - בכוח האלתור הבלתי-מודע של משתתפיה - לסוגה חדשה של קומדיה טלוויזיונית. מספר הרגעים הקומיים, המשובחים ממש, שמייצרים המפגשים המוזרים והמפתיעים בין אנשים מאסכולות מוזיקליות וחברתיות שונות, לצד העימותים הפרסונליים הצעקניים והססגוניים בין הדיירים המוזיקליים, מייצר אפקט קומי בלתי מעורער שמעלה בזיכרון הנאה דומה לזו שחוו צופים בבורלסקה ובמופעי הוודוויל. מי שחזה בבני אלבז, המוזיקאי החרדי, מהלך אימים על אבי ביטר, כהן הקיטש והגרוטסקה הפתטית, אך הנוגעת ללב - יודע כי סיטואציה קומית כזאת אין תסריטאי המסוגל לכתוב בצורה אמינה היום. מי שצפה באבי טולדנו מעכס בבית ולצדו דפנה ארמוני, שניהם נתלים זה על צוואר זה, בוכים, תוצאה של איזו אפיזודה של מה בכך שהביאה אותם להתפרצות רגשית - בוודאי צחק בקול גדול מהסיטואציה.

הבורלסקה חוזרת

הדרך שבה "היכל התהילה" הופכת לקומדיה מסוג חדש - כזו שכותבת את עצמה לעיני הצופים - היא האיזון העדין שנוצר (אפשר שבדרך מקרה) בין כושרם של כל המתמודדים להעמדה מנייריסטית בלתי מבוימת, גדולה מהחיים, לבין חוסר הרצינות שבה מקבלים הצופים את הפומפוזיות נעדרת הכיסוי וההתרגשות המלודרמטית שבה המתמודדים לוקחים את עצמם; העובדה שהסיטואציה מקפלת לתוכה גם חובות מוזיקליות ומצג של הופעה של ממש על במה - מייצרת אפקט של מופע בתוך מופע ושל הצגה בתוך הצגה, כאשר נדמה שהאחד אינו מודע לקיומו של האחר.

כאשר אבי טולדנו, שדמותו אינה דורשת הצגה ומאופיינת כהלכה עבור מרבית הצופים, מבצע את שירה של להקת "היי-פייב", "אני אוהב אותך", מטלטל את ישבנו ומקפץ כעולל, נוצר משלב תרבותי מפורק לנגד עיניו של הצופה - עירוב של אינספור שדות אסוציאטיביים ודימויים תרבותיים, עד שהתגובה האפשרית היחידה למראה המפץ הגדול הזה היא צחוק.

היבט מעניין נוסף שעולה מצפייה בתוכנית הוא אלכימיה פוסט-מודרנית מוזיקלית חדשה, שיוצרת סינרגיה בלתי טבעית - שבאופן מוזר, עובדת - בין סגנונות ומשלבים מוזיקליים שונים, ויוצרת קונסנזוס סגנוני חדש, מנותק מהפילוח הישראלי לזמר ים-תיכוני, רוקנרול, ומוזיקת אמצע הדרך. במיקרוקוסמוס המרתק של "היכל התהילה", הוויכוח הפנים-ישראלי בעניין המוזיקה ככלי מבע עדתי וחברתי מאבד לחלוטין ממשמעותו. וזה נעים מאוד לאוזן. ולנפש. ובאופן מרתק: גם קומי מאוד.

וכך, מבלי משים, מקימה "היכל התהילה" לחיים את הבורלסקה והפרודיה לחיים; יוצרת מחווה מרעננת לקרונות הזמר הנודדים של תיאטרון הוודוויל משלהי המאה ה-19, והופכת לקומדיה הישראלית המשעשעת ביותר על המסך כיום, לצד "רמזור". עיקר כוחה בהרכבים המפתיעים שהיא מצליחה לייצר בין הפרסונות, מודעותן לעובדה שמדובר במשחק, לצד התיאטרליות הכמעט-מלאכותית שבה הם משחקים במשחק הזה. וככל שהחיים המדומיינים שכופה עליה מערכת התוכנית הופכים למפתיעים יותר, כך הקומדיה נעשית משוגעת וקיצונית יותר. אם תרצו, "היכל התהילה", היא קודם כל משל על חוכמתה של התרבות ועל הדרך שבה היא יודעת לעדכן את שפתה, גם בסביבה תרבותית שהיא מגדל בבל אחד גדול.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו