בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור בזיגזג

שני כיסאות מהפכניים ובית אחד לאהובה - זה מה שהכניס את המעצב והאדריכל ההולנדי חריט ריטפלד אל הנצח

תגובות

רחובות וסמטאות רומא עמוסים תמיד בתיירים. גם בסוף השבוע שלפני חג הפסחא, גדשו מבקרים את "אתרי החובה" הגדולים, ולא ויתרו חלילה גם על הפנינים שמזמנת כל פינת רחוב - עוד מונומנט היסטורי, עוד קתדרלה חשובה, עוד מוזיאון שמושך את תשומת הלב. אך לא רחוק ממרכז העיר, בשכונת פלאמינו, צפונה מפיאצה די פופולו, התנועה מתנהלת דווקא בעצלתיים. בניגוד למרכז ההיסטורי של העיר, פה לא תמצאו את הרוכלים על המדרכות או את להקות המטיילים, אלא רק את תושבי השכונה. תיירים שיגיעו הנה, הם מי שהחליטו שחופשה ברומא מתאימה לא רק להצצה אל העבר, אלא גם לצפייה באמנות, עיצוב ואדריכלות עכשוויים.

לפני שנה נחנך בשכונה מוזיאון MAXXI (מקסי), ששמו נגזר מהסימן הלטיני ל-21 (XXI), לכן הוא מכונה מוזיאון המאה ה-21. לכאורה, המשימה אמורה להיות פשוטה: מה קל יותר מלמצוא בשכונה מנומנמת מוזיאון חדש שעיצבה זאהה חדיד, הידועה בווירטואוזיות הצורנית שלה? אולם, חזית המוזיאון הפונה לרחוב לא מרמזת על מה שמסתתר מאחוריה. מדובר בקיר לבן ופשוט, שרק דגלי איטליה והאיחוד האירופי התלויים עליו מסגירים שמדובר במבנה ציבורי.

רק לאחר שעוברים דרך שער הברזל, נגלה בשלמותו מבנה המוזיאון, שהוקם על אתר ששימש בעבר מפקדה קטנה של הצבא האיטלקי, והספיק לככב מאז במגזינים החשובים לעיצוב, אמנות וארכיטקטורה. זאהה חדיד אף קיבלה בזכותו בשנה שעברה את פרס סטרלינג של ארגון האדריכלים הבריטי המלכותי. בנימוקי השופטים נכתב שהמוזיאון, שמשתרע על פני 21 אלף מ"ר, מצטיין באדריכלות מקורית, חדשנית ובעלת איכויות חלל מרשימות במיוחד, "יצירה אדריכלית בוגרת שמציגה ניסיון של שנים. המוזיאון מציג את השאיפה המתמשכת של חדיד ליצור נוף בנוי שמורכב משורה של חללים דינמיים".

ואכן, אם מבחוץ מצליח המוזיאון להיראות שמרני יחסית, בפנים מתגלה הנועזות הצורנית שלו. גרמי מדרגות שחורים ודרמטיים, קירות מתעגלים שנמתחים הרבה מעבר לנקודת המבט. חללי התצוגה נדמים לפעמים כמו חלל אחד גדול שצורתו מתעקלת ומשתנה בכל רגע, בניגוד לחללי התצוגה הרגילים שמסדרונות ודלתות מפרידים ביניהם.

בחודש אפריל נפתחה כאן התערוכה "היקום של ריטפלד", רטרוספקטיבה של המעצב והאדריכל ההולנדי חריט ריטפלד, שהלך לעולמו ב-64', ונודע בעיקר בזכות שני כיסאות מהפכניים ובניין אחד שתיכנן בתחילת הקריירה שלו. לכאורה, עיצוב הפנים של המוזיאון היה אמור להאפיל על התערוכה, אולם הצבעוניות השחורה-אפורה של החלל והקירות הלבנים הצליחו להשאיר את עיצוביו של ריטפלד במרכז תשומת הלב.

לדוגמה, "כיסא אדום כחול" שיצר ב-1918, בהשפעת תנועת "דה סטייל", שאליה הצטרף כחבר כשנה מאוחר יותר. כיסא המורכב ממספר מצומצם של קרשים, עמודים ויתדות, אולי פריט הריהוט המזוהה ביותר עם ריטפלד, שביקש ליצור כיסא בעל מאסה ונפח מינימליים. הכיסא הזה היה מהפכני לזמנו כמעט בכל היבט - צורני וטכני - ומאז ועד היום מעצבים חותרים להשיג אותה מטרה. שבע שנים לאחר מכן צבע ריטפלד את הכיסא באדום, כחול, שחור וצהוב, בחירה שנהוג לפרש כמחווה לציוריו של פיט מונדריאן, אולם יש לה גם קשר להדגשת חלקיו של הכיסא במרחב.

בית חלומותיה

התערוכה הוצגה לראשונה בסוף השנה שעברה במוזיאון המרכזי של אוטרכט שבהולנד, העיר שבה נולד ריטפלד ב-1888, ובה בנה את רוב הפרויקטים הארכיטקטוניים שלו. אחד מהם הוא הבית שתיכנן ב-1924 עבור אהובתו, טרוס שרדר, הידוע בשם "בית שרדר". הבית האלגנטי והמתוחכם נתפס עד היום כאחד המבנים המשפיעים ביותר במאה ה-20, והוא אחד מתשעת האתרים שאונסק"ו הכיר בהם כאתרי מורשת עולמית במאה ה-20.

פרופ' מריסטלה קשאטו, אוצרת התערוכה, מספרת שהאתגר שלה היה להציג לא רק את היצירות המוקדמות והמפורסמות, אלא את כל היקף עבודתו של ריטפלד כמו לדוגמה תכנון אורבני, צעצועי ילדים, עיצוב תערוכות ועוד. "ריטפלד הוא כמו שחקן שזכה באוסקר על הסרט הראשון שלו, ומאז קשה לו להשתחרר מהזיהוי עם התפקיד שבזכותו זכה בפרס", היא אומרת בחיוך. "הרעיון היה להציג לקהל ריטפלד אחר, צד שונה שלו, לא רק המפורסם".

כדי להבין עד כמה ריטפלד השפיע על רעיונות שהתפתחו לאחר מכן, די לשמוע את המושגים ואת האישים שקשאטו קושרת אליו, החל מהדה סטייל, הבאוהאוס והאוונגרד ההולנדי, ועד לפרנק לויד רייט, מרסל ברויאר, ולטר גרופיוס, צ'רלס אימס ועוד. קשאטו גם מתגאה בכך שהיא מציגה רק אורגינלים. "אתה לא רואה כל כך הרבה תערוכות בעיצוב ואדריכלות שמציגות כמעט 400 פריטים מקוריים", היא אומרת.

לצד אבות טיפוס של כיסאות, מוצגים גם הרישומים שריטפלד הגיש לרשויות באוטרכט כדי לקבל אישור לבנות את בית שרדר המפורסם, ובנוסף גם סקיצות, מודלים וצילומים מאותה תקופה. "בית שרדר הוא בית די פשוט", אומרת קשאטו. "באותה תקופה ריטפלד לא היה עדיין אדריכל, ולא היה לו ידע קלאסי של אדריכל, אז הוא בנה את הבית בדרך היחידה שהוא ידע, כמו שבונים ארונות.

"הוא היה בבסיסו איש קראפט ונשאר כזה כל חייו. מצד שני, צריך לזכור שלגברת שרדר היו רעיונות מאוד ברורים איך היא רוצה שדברים יהיו, והיו לה ספרים שעסקו בעיצוב בית. הפעם הראשונה שבה הם נפגשו היתה כשהיא ביקשה ממנו לעצב מחדש את החדר שלה. זה ממש כמו 'חדר משלך' של וירג'יניה וולף", היא צוחקת.

דגש אחר בתערוכה הוא על החידושים של ריטפלד שהקדימו את זמנם, כמו פרויקט שהתחיל לעבוד עליו ב-1929 ופיתח במשך 20 שנה: בית שבונים בו רק את המעטפת החיצונית, השלד, חדר המדרגות, ותשתיות מים וחשמל, ואפשר להסב אותו לשימושים שונים. "זה מראה איך החיים המודרניים קשורים לסטנדרטיזציה. בפרויקט אחר ריטפלד הציג דירת חדר - משהו שכיום נראה לנו סטנדרטי, אבל הרעיון לתכנן דירה סביב חדר אחד עם כמה פונקציות היה אז חדשני מאוד. מבחינה זו, של חשיבה על פונקציונליות ורציונליות, הוא הקדים את זמנו".

אף שמדובר בתערוכה לקהל הרחב, יש בה משהו קצת אקדמי, רציני, מסוג התערוכות שצריך להתעמק בהן ולקרוא את השלטים, לא לשוטט ולהתרשם רק מהאסתטיקה של המוצגים. קשאטו מודעת לכך אבל לא מודאגת: "זו שאלה מאוד קריטית למוזיאון, ובמיוחד למבנה הזה שהוא בעצמו עבודת אמנות אחת גדולה. זו התערוכה השנייה שאני אוצרת כאן, ואני חייבת להגיד שהחלל אכן מאתגר אבל הוא גם מאוד נדיב.

"צריך לקחת בחשבון שמוזיאון של אדריכלות מציג, מן הסתם, אדריכלות, וזו היא לא דיסציפלינה פשוטה. האתגר הוא לנסות להיות רציני וקפדני מבחינת הפרזנטציה ההיסטורית, לא להראות משהו רק בגלל שהוא יפה או תופס את העין, למרות שהכיסאות של ריטפלד הם בדיוק כאלה. יחד עם זאת אני חושבת שהתערוכה עובדת בכמה רבדים. אפשר לבוא לכאן עם סטודנטים ולהציג את ההיסטוריה של העיצוב, או להגיע סתם כדי לראות עיצוב יפה. ניסינו לפנות לקהל רחב ככל האפשר אבל שוב, צריך לזכור שמי שבא למוזיאון של עיצוב ואדריכלות בא לראות עיצוב ואדריכלות".

אם ריטפלד היה פועל כיום, הוא היה כוכב כמו מעצבי ואדריכלי העל האחרים?

"סביר להניח שחלק מהרהיטים שלו היו מאפשרים לו להיות כוכב. ליצרנית הריהוט האיטלקית המפורסמת 'קאסינה' יש זיכיון לייצר כמה מהכיסאות שלו. אנשים חושבים אולי שזה כיסאות של 'קאסינה'. הם לא יודעים מי זה ריטפלד.

"במובן מסוים, הוא נשאר כל חייו אדם פשוט. מעולם לא פגשתי אותו, אבל פגשתי את גברת שרדר יותר מפעם אחת בבית שלה. היא נשארה בו כל חייה, ולא רצתה לשנות שם שום דבר, גם כשהיא כבר היתה לבד והילדים עזבו את הבית".

על פי הספר

בשנים האחרונות זוכה ריטפלד להתעניינות גוברת מצד עולם העיצוב. בחלקה האחרון של התערוכה מוצגות על במה אחת גרסאות של כיסאות של ריטפלד. המעצב ההולנדי מרטין בס שרף "כיסא זיגזג" כחלק מסדרת הריהוט השרוף שלו; אלסנדרו מנדיני האיטלקי לקח גם הוא "כיסא זיגזג" והפך את המשענת שלו לצלב; מריו מינלה, מקבוצת העיצוב ההולנדית "דרוך", בנה "כיסא אדום וכחול" מלגו. הגרסה שלו אמנם גדולה בשישה אחוזים מהמקור, כי הוא כפוף לגודלן של אבני הלגו, אולם מעבר לכך הוא נשאר נאמן למקור. ריטפלד אמנם ביקש להפוך את העיצוב לנפוץ לכל, אבל חוקי זכויות היוצרים, כמו גם המדיניות של חברת לגו, מנעו ייצור של יותר מחמש גרסאות לכיסא.

עדות נוספת לעניין המתעורר אפשר למצוא באתר Rietveld by Rietveld, שמציע למכירה 13 פריטי ריהוט שעיצב ריטפלד. מחירם של הקטנים, 30-40 ס"מ, הוא 200 יורו, בעוד שמחירם של האחרים, שגודלם נאמן למקור, נע בין 800 ל-1,800 יורו. האתר הוקם על ידי נכדו של ריטפלד, אגברט, שהיה בן שלוש כשסבו נפטר. כיום הוא עובד כמנהל המחלקה הטכנית של שירותי ההסעדה בחברת התעופה ההולנדית קיי-אל-אם, "משהו אחר לחלוטין מסבא", הוא אומר בחיוך בשיחת טלפון מביתו שבהולנד.

"בסוף שנות ה-90, דודתי, שעמדה בראש הקרן המשפחתית, העבירה את התפקיד לשלושה בני משפחה, ואני הייתי אחד מהם", מספר הנכד. "רצינו להוציא עוד דגמים לשוק כי באותה תקופה היה אפשר להשיג רק את 'כיסא אדום וכחול' ואת 'כיסא זיגזג', בעוד שבעשור האחרון ההתעניינות בסבא שלי גברה. בתחילת שנות האלפיים ניהלנו משא ומתן עם כמה חברות בנוגע לייצור דגמים נוספים. בסופו של דבר חתמנו חוזה עם חברה, אבל היא פשטה את הרגל. באותו רגע החלטתי לעשות את זה בעצמי. הקמתי את החברה ב-2004 ושנה לאחר מכן המודל הראשון יצא לשוק".

מי קונה היום ריהוט של ריטפלד?

"פריקים", הוא פורץ בצחוק, אך מיד ממהר לסייג: "סתם, אני צוחק. מי שקונה אלה בעיקר חובבי עיצוב, אנשים שאוהבים מודלים, או אנשים שראו בעבר את פריטי הריהוט והתאהבו בהם. קונים גם העשירים מאוד, או כאלו שחוסכים כדי שיהיה להם בבית ריטפלד".

הם קונים ריטפלד לשימוש או כיצירת אמנות?

"גם וגם. יש משפחה שאני מכיר שקנתה סט שלם לפינת האוכל ומשתמשת בו מדי יום. אני יכול להבין אותם כי גם לי יש את ה'מיליטרי סט' ואני משתמש בו, והוא שורד. אבל ברוב המקרים אני חושב שמי שקונה את הריהוט קונה יצירת אמנות ומתייחס לכך בהתאם".

מה הרלוונטיות של הפריטים האלו כיום?

"אם אתה משווה את 'כיסא אדום וכחול' לדוגמה לכיסאות אחרים מתחילת המאה ה-20 - זה עולם אחר לגמרי. אתה רואה ריהוט כבד וכהה לעומת הריהוט הסופר-קל של סבא שלי, שלא תופס מקום. אתה רואה התמקדות במהות ובצורה. זה שונה מאוד ממה שהיה באותה תקופה. זה היה יוצא דופן, מהפכני, אולי ביזארי אפילו, ואני חושב שעדיין יש לעיצוב הזה את אותו הקסם, אם לא יותר, כמעט 100 שנה אחרי. זה לא ייאמן, לפעמים קשה לי לתפוס את זה. זה אייקון של ההיסטוריה של העיצוב המודרני, אבל בשבילי זה נורמלי. זה מה שגדלתי איתו".

אחד ה"פריקים" של ריטפלד הוא המעצב התעשייתי רביב ליפשיץ. במקום לקנות בטולמנ'ס "כיסא אדום וכחול" שמחירו כ-15 אלף שקל או להזמין אחד כזה באינטרנט, ליפשיץ מרכיב בעצמו את הרהיטים בעזרת ספר הוראות. בביתו שבשכונת פלורנטין בתל אביב יש כ-15 פריטי ריהוט בעיצובו של ריטפלד, בבנייה עצמית. ויש עוד ועוד כאלה אצלו בסדנה.

מתי התחלת?

"את הספר קניתי בערך לפני שלוש שנים, אבל את הדגמים הראשונים בניתי מתוך היצר של לעשות ריטפלד עוד בתור סטודנט מבצלאל. הספר מציג שרטוטים מפורטים להמון עבודות שלו, כולל דגמים לא מוכרים וצעצועים לילדים. הפסקתי לבנות כי פשוט נגמר לי המקום".

למה ריטפלד?

"הוא היה מהפכן. לעומת העיצוב ששלט באותה תקופה, כל הקישוטיות של האר-נובו, העיצובים שלו היו מהפכניים, ומבחינה טהורה הם זיקוק של הרבה אידיאולוגיות ותפיסות פילוסופיות שיושמו בעיצוב ואדריכלות. זה על-זמני, ולכן עד היום זה רלוונטי. עשיתי את זה כי היה לי צורך להקיף את עצמי בצורות כאלו לצורך השראה וניסיון להיכנס לנעליים שלו.

"ריטפלד הוא כמו סרגל שאפשר לסמן עליו בשנתות את ההתפתחות של העיצוב לאורך המאה ה-20. הוא נולד בסוף המאה ה-19 ולאט-לאט התפרש לעיצוב שאנחנו מכירים היום, ובפעולה שלו עבר כחוט השני מהדה סטייל לסגנון הבינלאומי. הוא מוצא המינים; אם היו שואלים אותי באיזו תקופה הייתי רוצה לחיות הייתי עונה שאני רוצה לחיות כמעצב תעשייתי בתקופה שהוא החל לפעול בה".*

yuvals@haaretz.co.il

האוצרים מאותגרים

בנייתו של מוזיאון "מקסי" ארכה עשר שנים ועלותו הגיעה כמעט לרבע מיליארד דולר. מטבעו של פרויקט בסדר גודל כזה, זמן רב לפני שנפתח נמתחה עליו ביקורת. טענו שהוא אולי מבנה מרשים וחווייתי, אבל אינו מתאים להצגת תערוכות.

פיו באלדי, מנהל המוזיאון, הודף את הביקורת. "כשהתקיימה התחרות לתכנון המוזיאון כולם השתתפו בה: ז'אן נובל, פרנק גרי, כל השמות הגדולים. הייתי בחבר השופטים וכשראיתי את ההצעה של זאהה חדיד הרגשתי מיד שהיא חייבת לזכות. ולמה? כי היה ברור כבר אז שה'מקסי' הוא מוזיאון מסוג אחר, לא המוזיאון המסורתי עם חדרים סגורים שתמונות תלויות בהם. אוצרים לא אוהבים אותו בהתחלה, הם חושבים שזה בלתי אפשרי, אבל הם לומדים להכיר את החלל ומבינים שיש בו יותר יתרונות מחסרונות. הוא מאפשר הרבה נקודות מבט, יש בו כמה מפלסים, ואתה יכול להמציא את תוכנית המסלול שלך. אני חושב שזה משהו שהוא יותר, לא פחות".

והמבקרים מתלוננים?

"לא, הם שמחים. יש פה משהו בלתי צפוי, עשיר יותר".

בעודו יושב בחצר המוזיאון, במזג האוויר האביבי, באלדי מרוצה. לדבריו, מאז שנפתח המוזיאון במאי 2010, ביקרו בו כ-400 אלף איש. "זה מספר טוב גם באופן כללי וגם מבחינת החלוקה של המבקרים", הוא מפרט. "50 אחוז מהמבקרים הם תושבי רומא, 25 אחוז משאר איטליה ועוד 25 אחוז הם תיירים מהעולם. הצפי היה 300 אלף מבקרים בשנה הראשונה, ועכשיו כבר ברור שמדובר בהרבה יותר.

"תושבי רומא מאוד מרוצים מהמוזיאון. התגובה הכי נפוצה של המבקרים האיטלקים, היא שזה לא נראה כאילו זה ברומא. זו תגובה טובה כי זה חדשות טובות לעיר".

למה רציתם להציג את הרטרוספקטיבה של ריטפלד?

"השורשים של האדריכלות העכשווית נמצאים במאה ה-20 אצל יוצרים כמו ריטפלד, וסברנו שחשוב לחקור את התרומה שלו לתחום. הרבה אנשים שנכנסו לתערוכה וראו את ה'כיסא אדום וכחול' אמרו: 'אוי, כן, אני מכיר את הכיסא הזה'. ריטפלד נוכח גם היום, אולי לא בשם, אבל רבים מהדברים שהוא עיצב נמצאים איפשהו בהכרה של אנשים".



חריט ריטפלד, 1948, עם המודל של Core House שתיכנן. למטה משמאל: 'כיסא זיגזג' 193 ו'כיסא אדום וכחול' 1918


אינטרפרטציה של המעצב אלסנדרו מנדיני ל'כיסא זיגזג', 1978



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו