בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניר ברעם ולורין שטיין בשיחה על עולם הספרות

זה מה שקורה כשסופר ישראלי ועורך אחד המגזינים הספרותיים החשובים בעולם נדברים ביניהם. שיחה על סוגיות הליבה של עולם הספרות

תגובות

לורין שטיין נולד ב-73' בוושינגטון. הוא למד בייל ואחר כך היה מרצה-עמית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. את הקריירה שלו בעולם הספרות החל בהוצאת הספרים Farrar, Straus and Giroux. כעורך בהוצאה ערך שטיין את ספריו של רוברטו בולניו ועבד עם סופרים אמריקאים כמו ג'פרי יוג'נידיס, ג'יימס ווד וריצ'רד פרייס. כמו כן סייע בעריכת "Freedom", ספרו החדש של ג'ונתן פראנזן. לפני כשנה מונה לעורך המגזין "פאריס ריוויו", אחד ממגזיני הספרות החשובים בארצות הברית, שנוסד ב-53'. שטיין הוא עורכו השלישי של המגזין.

* * *

ניר ברעם: אחד הדברים שייחדו את ה"פאריס ריוויו" מאז היווסדו הוא המקום הנרחב שהמגזין הקדיש לראיונות מקיפים עם סופרים. לא נגזים אם נאמר שהראיונות האלו הם מוסד בספרות האמריקאית. ואכן בארכיון שלכם יש ראיונות נפלאים: עבורי למשל הראיונות עם פוקנר וסלין היו מהממים בכנותם. הראיון עם קארבר תיאר מסלול חיים של סוג אחר של סופר, והראיון עם נורמן מיילר היה מרתק בזכות יכולתו לדון בקשת רחבה של נושאים באופן מקורי. איזה ראיונות אתה אהבת במיוחד ומדוע?

לורין שטיין: "הראיונות שהזכרת הם נהדרים. נראה לי שאני נמשך לראיונות עם כמה מהסופרים האנגלים. אולי בגלל הענייניות שלהם. אני אוהב לחזור ולקרוא בראיונות עם פיליפ לארקין, פ"ג וודהאוס, ג'ון לה קארה, ובמיוחד בראיון של טרי סאדרן עם הנרי גרין. הרגע האהוב עלי ביותר מתוך הראיונות ב'פאריס ריוויו' הוא זה שבו בורחס מודה שהוא בוכה בסרטי גנגסטרים".

ברעם: באמצעות הראיונות הללו אפשר ללמוד איך סופרים מנתחים את עבודתם: יש כאלה המסרבים לדבר בהכללות, לדון ב"מצב הספרות", למקם את עצמם מול סופרים וז'אנרים אחרים, מול הפוליטיקה והתרבות של זמנם, ומעדיפים לדבר על הרגלי עבודה ודמויות בספריהם. ויש כאלה שיכולים לדבר גם כאינטלקטואלים ותיאורטיקנים של ספרות. מהו לדעתך ההישג האולטימטיבי שראיון עם סופר אמור לשאוף אליו? והאם יש הבדלים בשאלות, בדגשים, במתח שבין הדיון על היצירה לבין דיון על העולם שבחוץ (הפוליטי, הכלכלי) - בין ראיון עם ת.ס. אליוט ב-59', וראיון עם סופר עכשיו בימינו?

שטיין: "יכול להיות שכרגע אני פחות מתעניין בתיאורטיקנים. יש יוצאים מן הכלל. בשעה שערכנו את הראיון עם סמואל דילייני, סופר מדע בדיוני ותיאורטיקן ספרות, הנושא כל כך ריתק אותי עד שרצתי לחנות הספרים וקניתי את האוטוביוגרפיה שלו, שהיא 'מופרעת'. בעיקרון, אנחנו משתדלים לא לדון בספר אחד בפירוט גדול מדי. אתה אמור להבין את הראיון גם אם אינך מומחה או מעריץ אובססיבי.

"לרוב אנחנו מבקשים לנתב את הראיונות הרחק מזרמי ההשפעה של הסופר - אלא אם הם באמת מפתיעים וחושפניים. אנחנו תמיד שואלים שאלות על תהליך הכתיבה, לא פעם שואלים על התפתחותו האמנותית של הכותב, ובמקרים רבים זה הופך לסיפור על ההתבגרות שלו. ראיון הוא שיתוף פעולה: המרואיין, המראיין והעורך כולם עורכים את הראיון יחד, לפעמים משנים מעט מאוד אך לרוב כותבים ואז משכתבים, ולכל אחד יש זכות וטו. לא פעם ראיון נפרש על פני שנים. במכתב להוריו מ-53' תיאר ג'ורג' פלימפטון, ממייסדי 'הפאריס ריוויו' והעורך הראשון של המגזין, את הראיון הראשון עם א"מ פורסטר כ'מאמר על טכניקה, בצורה של דיאלוג'. הראיונות הם בדיוק זה - מאמרים שמושגים באמצעות דיאלוג".

מהו הדבר העיקרי שלמדת על עולם הספרות בשנה שחלפה מאז מונית לעורך את ה"פאריס ריוויו"?

"דבר אחד שהבחנתי בו הוא שהיום, בהשוואה למצב לפני עשר שנים, סופרים צעירים מעטים עובדים על סיפורים קצרים. זה לא אומר שהיתה ירידה ברמת הסיפורים, אלא שסטודנטים בתוכניות לכתיבה מעדיפים לקפוץ ישר אל רומן או נובלה, לכתוב את האפי ולוותר על הצורה הקצרה. אין ספק שכוחות השוק פעלו את פעולתם".

כמו שנטיות הכותבים משתנות, גם צורת הרומן אינה נשארת קפואה. ובביקורת הספרות יש הרי מעין מסורת שנועדה ללכוד את השינויים הללו: מדי פעם מופיע מבקר או סופר ובמאמר רחב-היקף מחלק את הרומנים לרלוונטיים וחדשנים, כאלה המתמודדים היטב עם "המציאות" המשתנה, לעומת הרומנים המיושנים והמיותרים. דוגמה אחת משנות ה-20 של המאה הקודמת הם מאמריה של וירג'יניה וולף שבהם טענה שהעולם השתנה באופן עמוק ומכאן הסיקה שיש ספרות חדשנית, מעוררת שאלות ורלוונטית ויש ספרות שעבר זמנה. אבל גם אחר כך היינו עדים שוב לשאיפה לשרטט את הכיוון שאליו הרומן אמור לחתור, ובעשור האחרון, ואלה באמת רק דוגמאות, סופרים כמו פראנזן וזיידי סמית נטלו חלק במסורת הזאת. ברוב המקרים טענת הכותבים היא שהיעד של הרומן הוא "האמיתי" - תיאור אמיתי של נפש האדם. האם אתה מאמין בחלוקה שכזו בעולם שבו הספרות כל כך מגוונת ונפרשת על פני כל העולם וקשה למצוא סרגל אחד שיגדיר מהו הרומן הטוב? האם דיון במחויבות הרומן לתיאור "אמיתי" של העולם עדיין תקף לדעתך?

"מעולם לא היתה לנו באמריקה ספרות שהוגדרה כספרות לאומית. בשנות ה-30 פירסם פיליפ ראב את החלוקה המפורסמת שלו לסופרים 'חיוורי פנים' וסופרים 'אדומי עור' - בני אצולה לעומת פועלים, הנרי ג'יימס לעומת מארק טוויין. לאחרונה זיהה החוקר מארק מק'גרל מאוניברסיטת קליפורניה שלוש מגמות בתוכניות לכתיבה יוצרת באמריקה: 'טכנומודרניזם' (למשל תומס פינצ'ון או ג'ונתן פראנזן), 'פלורליזם תרבותי עילי' (טוני מוריסון, סנדרה סיסנרוס) ו'מודרניזם של המעמד הבינוני הנמוך' (ריימונד קארבר, ג'ויס קרול אוטס). המניפסטים שלנו נוטים להיות מאוד אישיים ואידיוסינקרטיים. ג'ונתן פראנזן, למשל, קרא לסופרים לשוב לקיים את החובה 'החוזית' שלהם כלפי הקורא. ב"ר מאיירס אמר כי על הסופרים לדבוק בסיפורים של בשר ותפוחי אדמה. בן מרכוס הוציא מהנפטלין את דגל האוונגרד וג'יימס ווד מקדם 'ריאליזם' שמדגיש את ייצוג המחשבה. כל אלה הם עניין של טעם ואנתרופולוגיה - לא אסכולות. הבעיה עם מניפסטים היא שהם למעשה 'מתכונים' גרועים למדי. אתה קורא להופעתו של בלזק חדש, ופתאום מוצא את עצמך עם טום וולף כותב מילים לשירי היפ-הופ".

דיברנו על מניפסטים זועמים, ובכל מדינה סביר שתשמע קינה על הספרות המקומית (ונוסטלגיה לימים ההם כשהיתה ספרות "אמיתית"). אולם קשה להכחיש כי הספרות האמריקאית בימינו היא מגוונת ביותר, יש בה קרנבל של ז'אנרים וטכניקות, ואי אפשר לדבר על שלטון של טכניקה אחת. מצד שני, יש את הטענה שבעיקר נשמעת באירופה, שארצות הברית מבודדת, לא סופגת מספיק מהספרות האירופית, ולא רק ממנה. אני משער שזה קשה - אבל האם אפשר לדבר על כמה מהמאפיינים של הספרות האמריקאית העכשווית?

"שאל כל סופר אמריקאי מה השפיע עליו - כפי שאנחנו נוהגים בכל הראיונות ב'פאריס ריוויו' - וכמעט בלי יוצא מהכלל, תקבל רשימה שמתחילה בפרוסט, טולסטוי או דוסטויבסקי. העורכים של המגזין נוהגים לרוב לקצץ את התשובות הללו, רק משום שהן צפויות כל כך. אם היה עלי לסמן את הסופר העכשווי שסופרים צעירים רציניים (לפחות אלה שאת עבודותיהם אני רואה) מרבים לחקות, הייתי אומר שזה רוברטו בולניו. ואחריו קרוב לוודאי מורקמי, זבאלד, אולי גם תומס ברנהרד. וגם כמה אמריקאים: דיוויד פוסטר וואלאס, ג'ונתן פראנזן (שתירגם את פרנק ודקינד וכתב את התזה שלו על קארל קראוס), לידיה דיוויס (שבין השאר תירגמה את פרוסט ולאחרונה את מאדאם בובארי), דניס ג'ונסון (פרנקופיל). הדוגמאות שלי אולי מוטות - אבל באמת שלא נתקלתי בהרבה כותבים מבודדים.

"אבל אולי התלונה האמיתית הניצבת בשורש הדברים שהעלית בשאלתך היא שאמריקאים כותבים על אמריקה כאילו בתרבות שלנו יש עניין חוצה-גבולות. פיליפ רות יכול לפרסם ספר גדול ועבה בשם 'פסטורליה אמריקאית' ולא רק שאיש אינו מניד עפעף, הוא גם מטפס ברשימות רבי המכר בכל אירופה. לעומת זאת, 'פסטורליה שוודית', למשל, או אפילו 'פסטורליה סינית' - עשויים לעורר פחות עניין בעולם. אין ספק שיש סיבות היסטוריות מורכבות לאמיתותה של הטענה הזאת אך חשוב לציין שהסופרים האמריקאים אינם אשמים במצב העניינים הזה, ושהוא יחלוף".

מובן שהסופרים לא אשמים, אך מעניין לציין שבעולם האנגלו-אמריקאי מתרגמים מעט ספרים. הפערים בין התרגום בארצות הברית ובין התרגום במדינות כמו גרמניה, צרפת ואחרות, הם גדולים מאוד. ויש אפילו הוצאת ספרים שנקראת "3%", ששמה הוא מעין התרסה כנגד מדינות התרגום בארצות הברית. כמי שתירגם מצרפתית וכעורך ה"פאריס ריוויו", מגזין ספרות שתמיד שאף להציג סופרים ועבודות מכל העולם, איך אתה מסביר את התופעה הזאת? האם התחושה היא שבגלל המגוון הגדול של תרבויות שמתערבלות בעולם האנגלו-אמריקאי הספרות שנכתבת באנגלית כבר ממילא נוגעת בחוויות מכל רחבי העולם ולמעשה מציגה את מגוון הקולות הפוטנציאליים?

"אני לא חושב שאפשר באמת לדבר על 'מדיניות' בכל הנוגע לתרגום ספרות. בצורה גסה אפשר לומר שמו"לים הולנדים מתרגמים ספרות אמריקאית מפני שהם אוהבים אותה והיא נמכרת היטב. מדוע הם אוהבים אותה? מדוע היא נמכרת היטב? ראשית, עורכים ומבקרים הולנדים גדלו בסביבה של מוצרי תרבות אמריקאיים והם חשים שיש ביכולתם לבקר ולהעריך את הספרים שלנו. ובאמת רבים מהם למדו אנגלית בבית הספר (משום שאנגלית עדיין יותר שימושית במסחר הבינלאומי מאשר הולנדית). יותר מזה, ההולנדים הם קוראים רציניים, אבל הם חיים בארץ קטנה ורוצים עוד ספרות רצינית בנוסף לזו שלהם. ולבסוף, אם נחזור לשאלתך הקודמת: ייתכן שהקוראים ההולנדים חשים, בצדק או שלא בצדק, שיש משהו יותר 'אוניברסלי' בספרות האמריקאית, שלקרוא על אמריקאים זה במובן מסוים לקרוא על העולם הגדול. לפני 150 שנה קוראים אמריקאים הרגישו כך כלפי ספרות אנגלית וצרפתית. עכשיו בוא נהפוך את המשוואה. מו"לים אמריקאים לא גדלו בסביבה של קולנוע הולנדי, טלוויזיה, בובות ברבי וכו'. הם מעולם לא למדו הולנדית בבית הספר. מבקרים אמריקאים חוששים לכתוב על ספרות שהם בקושי מכירים. ובוא נודה בזה, הבעיות שעשויות לאכלס רומן הולנדי שאפתני חדש - המתחים בין נוצרים למוסלמים, למשל - לא בהכרח מעניינות אפילו את הקורא הרציני ביותר בסן פרנסיסקו. בעיני זה לא סימן לכך שהאמריקאים חסרי סקרנות או עצלנים מבחינה אינטלקטואלית יותר מאחרים, אלא רק לכך שאנחנו וההולנדים שבויים באותה מטאפורה: אמריקה היא הקוסמופוליס".

ואף שבקוסמופוליס, כאמור, לא מתרגמים הרבה ספרים: רוברטו בולניו, הסופר יליד צ'ילה שנפטר ב-2003 בגיל 50, מעורר בארצות הברית עניין יוצא דופן. קודם הזכרת שהוא הסופר "המחוקה" ביותר על ידי סופרים צעירים, ועוד הצהרה בולטת לגבי חשיבותו נעשתה על ידי ה"פאריס ריוויו": ב-40 השנים האחרונות המגזין לא פירסם אף רומן בהמשכים, והנה עכשיו אתם מפרסמים את ה"רייך השלישי" של בולניו. יש דלתות רבות שבאמצעותן אפשר להשתחל לספרות של בולניו: למשל הכוח התזזיתי של המספר, המקפץ בעליזות על פני הגלובוס ו"מפקיד" את הסיפור בידיהן של עשרות דמויות מכל רחבי העולם. אך הייתי רוצה להתעכב על אספקט אחד שחוזר בשני הרומנים הגדולים שלו, "בלשי הפרא" ו"2666": "בלשי הפרא" מגולל את קורותיהם של שני משוררים אבודים הרוצים לשנות את עולם השירה המקסיקאי. הרומן בעצם משרטט מפה חשאית, מושחרת, אלמונית של השירה המקסיקאית, עוסק באובססיביות בנעלמים ובדחויים, ולעומתה מוצגת המפה המוכרת, הזוהרת והמשחיתה כל כך של המשוררים והסופרים הפופולריים. בולניו עצמו, אולי במבט ראשון נראה כרומנטיקן של הספרות, אך למעשה הוא חשדן כלפי כולם, מלעיג את כולם, המודרים והמצליחים, כולם חותרים להשפעה וכוח, היריבים של אתמול הם החברים של מחר. הספר בורא מעין מערכת קומית שבה איש לא מחזיק "באמת" בעמדתו, כולם מגלמים בנאמנות את תפקידם, וכל העניינים שבהם עסקו הדמויות באובססיביות תמיד מתגלים כחסרי משמעות במבט לאחור. נדמה לי שתיאורטיקן כמו גיאורג לוקאץ' למשל היה טוען שבולניו מוביל למבוי סתום, שכל העמדות שבהן מחזיקות דמויותיו זמניות ומתאדות, ושום דבר בעולם שלו לא בר שינוי. כעורך ספריו של בולניו בעבר וכאדם שמן הסתם התעמק ביצירתו: איזה דברים מעניינים אותך בספרות שלו?

"אתה מדבר כל כך יפה על בולניו. אני חושב ששנינו אוהבים כמה דברים דומים בנוגע אליו, אבל אני חייב לתאר את הציניות שלו, את הבדיחות הקבועות שלו על 'הנצח הספרותי': הוא מתאר את כל הקינות האלה סביב השאלה מי מופיע באיזו אנתולוגיה וכו' במונחים דתיים, בתור משבר אמונה. או אולי מה שקורה אחרי משבר אמונה. בולניו אינו מאמין בנצח ספרותי. הוא לא מאמין בספרות נקודה. ועם זאת, בעיניו אין תחליף לספרות, וכמובן שהוא והקורא נמצאים באותה סירה (אחרת מדוע שמישהו יצלול לספר של 600 עמודים על משוררים מקסיקאים צעירים אבודים). עניין נוסף שאפשר לייחס לבולניו הוא החדשנות הצורנית. האופן שבו המספרים שלו מספרים סיפור. המקומות שהזכירו לי את בולניו יותר מכל הם פגישות מאמינים בכנסייה, כשאחד המאמינים נעמד כדי 'להעיד' בפני הקהילה הדוממת, או שימוע בפני חבר מושבעים, כשעד נחקר. בשני המקרים ישנו קהל שבוי ודומם של זרים - ומישהו מספר סיפור שהוא לא לגמרי מבין, בכפייה כלשהי. קשה לפעמים לעקוב אחר הסיפור, לפעמים הוא משעמם, מגוחך, לא בהכרח אמין, העובדות לא מתיישבות, לפעמים אין לו פואנטה, אבל יש בו כנות ומעין דחף וידויי שאינו אישי, אם אתה מבין למה אני מתכוון. הצד הזה של בולניו נראה לי מאוד לא ציני ומאוד רחוק מכותבי הסיפורים האמריקאים שאני גדלתי איתם, שעבורם הטריק הראשון היה לבסס מעין אינטימיות או 'דיבור' בין המספר והקורא".

* * *

יש שני מוסדות בספרות שנטען כי נשחקו בעשורים האחרונים ואולי אפשר לדון בהם ביחד, ייתכן שמדובר בתוצאות של אותם תהליכים. הראשון הוא תפקיד העורך: יש טענה שהעורכים כבר אינם צוללים לתוך הספר ומקדישים את רוב זמנם לעבודה מול הטקסט הכתוב ומול הסופר - החל מרמת הפסקה ועד לדיון בדמויות ובמשמעויות הפילוסופיות של הרומן - אלא שהם יותר בוחרי ספרים ומכתיבי טעם. והמוסד השני הוא ביקורת הספרות בעיתונים, הביקורות קצרות יותר, מקיפות פחות, המבקרים מקבלים שכר זעום ומתחלפים כל הזמן. קראתי בראיון איתך שאמרת שבעיתונים אין יותר ביקורות ספרים.

"אולי אני מסתובב במעגלים הלא נכונים בשביל לענות על שאלתך. בתור עורך ספרים, השקעתי זמן רב בעבודה עם סופרים (וצר לי להודות, אבל לפעמים עברו חודשים רבים בלי שהחתמתי שום סופר). זה נכון גם לגבי רוב העורכים שאני מכיר. אני לא בטוח עד כמה ההיבט הזה של העבודה השתנה, לפחות בבתי ההוצאה הספרותיים. הדבר שהשתנה הוא כוחו של העורך כמקדם מכירות, כמוכר. באמריקה, בבתי הוצאה ספרותיים, היה פעם קו השפעה ברור מהעורך למוכר הספרים, לקורא. ובאותה מידה מהעורך, למבקר הספרים, לקורא. בתי ההוצאה הטובים היו, מעל לכל, סיטונאים. כיום, לאחר שחנויות הספרים והעיתונים נעלמו מחיי רוב האנשים, המו"לים איבדו את הכוח שלהם בשוק. הפתרון היחידי הוא לדבר (ולמכור) ישירות לקוראים עצמם. זה לא פתרון אידיאלי. מצד שני, הוא מציב בפנינו אתגרים מעניינים. ב'פאריס ריוויו', למשל, אנחנו מוכרים כמעט את כל המינויים באמצעות אתר האינטרנט שלנו. ואנחנו מקרבים אנשים לאתר באמצעות מגזין אינטרנט יומי המוקדש לתרבות ואמנות. לפאריס ריוויו דיילי יש יותר מ-20,000 קוראים בכל שבוע. ובו בזמן אנחנו בקושי קיימים באמזון".

עוד "מוסד" שנשחק ובישראל מדברים עליו לא מעט הוא האינטלקטואל המעורב. היכולת של האינטלקטואל להשפיע על סדר היום הציבורי נשחקה במידה רבה. גם אם הטקסים דומים - מאמרים, הפגנות, חתימה על עצומות - הוצא מהם העוקץ, כלומר האמונה שבאמת אפשר להשפיע באמצעותם על סדר היום. אולי במאה ה-21 אין עוד צורך באינטלקטואל המעורב?

"הטקסים האלה לא תמיד היו הטקסים שלנו. אני מניח שניתן לטעון שהנשיא שלנו הוא 'אינטלקטואל מעורב' - אבל זה רק ידגיש בוודאי את ההבדלים בין האינטליגנציה הישראלית ומקבילתה באמריקה, ובין השמאל הישראלי והאגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית".

הייתי רוצה לדבר קצת על האתגרים הניצבים מול הספרות ותעשיית הספרות לאור השינויים שחלים בתרבות הפופולרית ובטכנולוגיה. אפשר לדוגמה לדבר על ריאליזם, על השאיפה של הרומן הריאליסטי הגדול לנתח חברה שלמה - מערכות פוליטיות וכלכליות, הבדלי מעמדות, האתוסים של היחיד ושל החברה ועוד. ואז מופיעה סדרה כמו "הסמויה" שבאופן די מודע מצהירה על נאמנות למבנה של הרומן הריאליסטי של המאות ה-18 וה-19. "הסמויה", כמו סופרים ריאליסטים גדולים - בלזק הוא דוגמה מצוינת - מתארת חברה שלמה: מסוחר הסמים העלוב ביותר ועד ראש העיר וביניהם השוטרים, המורים, אנשי העסקים הקטנים והגדולים, וממש כמו בלזק, שמה דגש יוצא דופן על האפשרות של אנשים לנוע ממעמד למעמד. אולי לסדרות הטלוויזיה השאפתניות שצמחו בשנים האחרונות יש כלים יותר טובים "להשיג" את המטרות והיומרות של הריאליזם?

"עד כמה שאהבתי את 'הסמויה' - גם בגלל שהיא מזכירה כל כך את הרומן הישן כמו שתיארת - אני לא רואה איך היא יכולה להתחרות ברומנים אמיתיים, יותר מאשר ש'הקול והזעם' של פוקנר מתחרה ב'מקבת'. נראה לי שמשום שהופעה דרמטית תלויה - באופן מסורתי, לפחות - בתסריטים כתובים, אנחנו נוטים לחשוב שישנו קשר בין צפייה בהופעה לבין קריאת מילים. אלא ששני הדברים אינם אותו הדבר. סופרים יכולים ללמוד מהסרטים, סרטים יכולים להתחיל כספרים, אבל דיאלוג שכתוב ברומן, למשל, לא בהכרח עובד על המסך. ולהפך. הרומנים של אן בייטי גורמים לי לא פעם לצחוק בקול רם. גם וויל פארל. במקרה של ביטי זה קשור בדרך לכלל להצבה של שתי מילים זו ליד זו, ובמהירות שבה העיניים והמוח עוברים על פני הדף. במקרה של וויל פארל, זה המבט החלול שלו. העיניים הקטנות האלה. לא נראה לי שאחד מהם יכול לגזול את מקומו של האחר..."

ואם נעבור מהספרות לתעשיית הספרות, זו נמצאת במצב מעניין: יש איזו התרוצצות מעגלית קצת היסטרית, ואפילו די משעשעת - כולם מבקשים להבין לאיזה כיוון החידושים הטכנולוגיים יובילו את עולם הספרות, כולם משרטטים תרחישי אימה אפשריים, אך נראה שאף אחד לא יודע הרבה. המשפט שאני שומע כל הזמן הוא: טוב, אנשים תמיד ירצו לקרוא ספרים. ספק תקווה לעתיד ספק נטייה מובנת להכחיש את המציאות המאיימת לרסק את עולמך המקצועי. לאן לדעתך כל העסק הזה מוביל? איך תיראה תעשיית הספרות בעוד 15 שנה?

"האם אנשים תמיד יקראו ספרים? אני יכול לומר שהרגלי הקריאה שלי השתנו ב-15 השנים האחרונות, בעיקר הודות למייל, ועכשיו גם הסמארטפון. ברור שיש פחות ופחות מקומות שבהם לא ניתן להשיג אותנו. ביום רע אתה עשוי להרגיש נטוש ובודד בגלל זה (כשהטלפון לא מצלצל) או לסבול מהטרדות (כשהוא כן), ובכל מקרה זה מפריע ליחסך לספרים. זה הופך אותם ל'הסחת דעת' מענייני עבודה או מעניינים אישיים דחופים יותר. שמתי לב שעכשיו אני מניח את הספר שלי בצד לעתים יותר קרובות מאשר בעבר - וקריאה זאת העבודה שלי! אם אני הולך לישון בלי לקרוא ספר (וזה חייב להיות ספר) אני נהיה חסר מנוחה ומדוכא. אבל העולם מלא בדברים שאף פעם לא דמיינתי. לפני 15 שנים מישהו היה מעלה על דעתו שאדם מבוגר יאכל ארוחת בוקר בלי עיתון?

"אני יודע שאם נפסיק לקרוא ספרים זאת תהיה הבחירה שלנו. ואם אכפת לנו מהמשכיותה של 'תרבות הספר', אני חושב שכדאי לשים לב לאופן שבו אנחנו שותפים לתרבות הזאת 'בפועל'. אחד הדברים שאנחנו משתדלים לעשות בפאריס ריוויו דיילי, הוא לדווח בסגנוננו הקליל על התרבות הספרותית כפי שהיא מתקיימת באמת, בזמן הזה, בחייו הפרטיים המבולגנים של 'הקורא הממוצע' שצמוד למחצה לרשת. בעיני, הדיווח האינטרנטי הזה, כפי שהוא, מבסס את האמנות הגבוהה ואת הדרישות המסורתיות ביותר של המגזין עצמו".

לסיום, יש לי שאלה מסופר לעורך שמאוד מסקרנת אותי: כאשר סופר בורא עולם ושוקע לתוכו, חוויית הכתיבה שלו, במובנה המלא, איננה מצטמצמת רק לזמן שבו הוא מתקתק משפטים. הכתיבה נעשית כל הזמן, גם כשהוא לא כותב. לפעמים דווקא כאשר אתה שקוע בעניינים אחרים: דמות בספרך נעה בכיוון מסוים, הבנה עמוקה יותר של קונפליקט צצה - אלו רגעים של כתיבה. אמנם כזו החסרה את מובנה המילוני, עדיין לא נפרקה אל המחשב, אבל משהו נכתב. העורך, לעומת זאת, נמצא בסיטואציה מורכבת יותר ובעיני מעניינת מאוד: הוא נע בין ספרים, לפעמים במהירות, ואולי לעתים חווה כמה עולמות כאלה ביחד. איך אתה כעורך חווה ספר שאתה עובד עליו? האם עורך יכול לחיות בכמה עולמות ספרותיים בו-זמנית?

"לא ניתן להשוות בין עבודתו של סופר - שדורשת לפעמים שנים של ספק, חיפוש והמתנה; לעבודתו של עורך, שאורכת לרוב כמה שבועות או חודשים ושהיא - חייבת להיות - 'מוגדרת'. עם זאת, יש ספרים שפולשים לחלומות שלך. אני שם לב שאני מהרהר באירועים ב'Freedom' של פראנזן כאילו הם קרו לחברים שלי. אני זוכר שסיימתי לקרוא את 'בלשי הפרא' של בולניו בתחושת עצבות עצומה, מפני שהספר הפך הרבה יותר חי מהעולם שמסביבי. בגיליון האחרון של ה'פאריס ריוויו' פירסמנו סיפור מאת סופרת צעירה בשם אמי ברודל שהעסיק אותי לאורך שבועות. זה לא אומר שאני אוהב את היצירות האלה יותר מאשר יצירות אחרות, רק שהן חדרו מתחת לעור שלי, לרוב מסיבות שאינני יכול להבין. אם להיות בוטה, שמתי לב שאני מדבר עליהן עם הפסיכולוג שלי". *

nirnirbaram@gmail.com



לורין שטיין. אמריקאים כותבים על אמריקה כאילו בתרבות שלנו יש עניין חוצה גבולות צילום: Deidre Schoo / The New York Times


אם אני הולך לישון בלי ספר, אני נהיה חסר מנוחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו