בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המלחמה בלוב | תפילת אשכבה לחלומות שנקברו

מימי לא ראיתי עיר שהוחרבה בשיטתיות כזאת כפי שהחריבו את מיסרתה. ואני זוכר את הואמבו באנגולה ואת אביי בדרום סודאן. אבל למרות הכל, נולד כאן צבא ממושמע ומחושל. הם עוד יצעדו ברחובות טריפולי

תגובות

לשכור אונייה מזדמנת במלטה - הגדודים של מועמר קדאפי מכתרים את מיסרתה ומנתקים אותה מהעולם. אין אפשרות להגיע אליה, אלא מכיוון הים.

למצוא, אחרי שספגנו סירובים אין-ספור, רב חובל מלטזי, שרק משום ששקע בחובות בעקבות החתונה של בתו מוכן ברגע האחרון, בלי להכיר את האונייה, לצאת למסע אתי ועם חברי האופוזיציה הלובית המלווים אותי מצרפת: עלי זיידן, מנצור סייף אל-נאסר וסולימאן פורתיה.

להפליג במשך לילה ויום ועוד לילה, בלי מכשירי ניווט ראויים לשמם וללא מפות ימיות מהימנות, כדי להגיע לעיר המיוסרת מיסרתה, ששם מצפים לנו, בתוך עלטה מוחלטת, במעגן הנטוש אפוף הדממה, שרק צרור יריות של קלצ'ניקוב מפר אותה בדיוק כשאנו עוגנים, הרשויות של העיר ועמם הגנרל רמדאן אל-זארמו, מפקד כוחות המורדים.

להיכנס, כן, לעיר שאין בה חשמל, השרויה בחושך כמעט מוחלט, ושרק חצי סהר מאיר בשמים הכחולים-שחורים את ההריסות המקבלות את פנינו. אין מים, זה דבר אחד. אין גז לבישול - אינני אומר שזה שכיח, אבל כיוון שממילא, כפי שאווכח עד מהרה, אין כמעט מה לאכול, התושבים התאימו את עצמם למצב. ואין חשמל... היתה תחנת כוח אחת, תחנה אחת ויחידה לעיר כולה, שהטנקים הפציצו בלא רחם, עד מכל הנפט האחרון. שמונה ימים נשרפו המכלים. ובלילה שבו התכלו, כבו האורות האחרונים של העיר; עננים כבדים מלאים אפר התהוו מעליה, שכמו בפוקושימה, היו תלויים בשמים עד לא מזמן; ובמקום תחנת החשמל הנהדרת שהיתה גאוותם, מצאו המיסרתים לפנות בוקר את החורבות שאני מגלה באור היחיד שמקורו בפנסי המכוניות, שחיכו לנו בנמל ושבתוכן הצטופפתי לצד החברים הלובים: פיסות מתכת מעוקמות, קורות ברזל שנמסו, לוחות מתכת שרופים ומקומטים, צינורות שהתפוצצו, לוחות ברזל יצוק עצומים שהתעוותו, כבלים משתלשלים באוויר כמו מנברשות הפוכות ופיסת גג שנותרה שלמה, אך נחרכה כל כך מהלהבות, שהיא דומה לעיטור מוזהב על קירות של מקדש.

ללכת, עדיין בחושך, עד ההריסות של בית הקפה המרכזי, מקום שבו התנהלו חיי חברה, מקום של חופש, אחד המקומות הנדירים שצעירי העיר יכלו להיפגש בו, לצחוק, לחלום על עתיד טוב יותר, אולי בלי קדאפי: ו"על זה לא סלחו להם", טוען בפני עבד אל-חמיד פורתיה, בנו של נציג העיר במועצה הזמנית הלאומית, בוגר בית ספר חשוב באנגליה, שכמו אביו יצא אתנו למסע; וזו הסיבה שהחריבו לנו את בית הקפה עד אחרון כיסאות הפלסטיק ועד אחרונת מכונות המוסיקה. ואילו עכשיו, אחרי הפורענות: זוהי מצבה לנוער מובס, תפילת אשכבה לחלומות שנקברו.

לנסוע למחרת למקום שנהרגו בו ב-20 באפריל טים התרינגטון וכריס הונדרוס, שני הצלמים האמיצים: בניין מופגז בפינת שני עורקים של העיר; חור בחזית שדרכו עמד טים לגלוש כשהתפוצצות הרקטה תפסה אותו; והדמעות בעיניו של מוחסין השכן, שניסה להחיות אותו תחת מטר ההפגזות המתמשך, לפני שהובל לבית החולים.

אותו בית חולים שבו ד"ר חאליד אבו פלאגה שידיו מלאות ושהכל חסר לו - בראש ובראשונה משככי כאבים וחומרי הרדמה - מונה באותו יום שני, 30 במאי, שעה חמש אחר הצהריים, 60 פצועים קשה שהובאו מהחזית, המתווספים ל-6,000 פצועים ו-1,600 הרוגים מהשבועות האחרונים; ופצועים קשה במיסרתה, פירושו ראשים קרועים למחצה, פנים שהושחתו, גופים כרותי איברים וזעקות.

ערב קודם לכן, ב-29 במאי, עלינו לחזית, אזור הקרוי עבדול רעוף שבדיונות שלו מתנוססים דגלים לוביים וביניהם דגל אחד של צרפת. שם מגוננים המורדים על מה שנותר מעירם.

השמדת עיר

מכל זה אני מסיק לפחות שלוש מסקנות.

אני חושב שלא ראיתי מימי עיר שהחריבו בשיטתיות כזאת כפי שהחריבו את מיסרתה. אני זוכר את הואמבו באנגולה. את אביי בדרום סודאן. הייתי עד למצוקה הקשה בסרייבו ובווקובר בקרואטיה. אבל אני מתבונן בהריסות האלה בטריפולי סטריט. בבית העירייה שכל תוכו הושחת עד היסוד. על הבניינים שהתמוטטו, קרסו על עצמם. על בניינים אחרים שעוד עומדים אבל שהחזיתות שלהם מנוקבות כליל מרסיסי פצצות, לדברי שני עדי ראייה. או על חזית אחרת שצלף ירה ממנה בתקיפות ובהתמדה - "אי אפשר היה לעצור אותו", אומר כליפה אזוואווי, נשיא מועצת העיר. "הוא נראה כמו צלף סדרתי, כמו מטורף, אולי באמת השתגע, פשוט איבד את דעתו. בטח השתגעו בבית ממול שעליו הוא ירה, למה שהשיגעון הכללי לא יגבר גם עליו?"

אני מתבונן בכל זה. אני מהרהר בעונג הטהור הזה שבלירות, להרוג, להרוס. ואני אומר לעצמי שכאן, במיסרתה, הגענו לשיא הדמנציה של האורביסייד - השמדת ערים בת זממנו. כן, אורביסייד... המלה הזאת, שהומצאה בתחילת המלחמות ביוגוסלביה לשעבר על ידי בוגדן בוגדנוביץ, ראש העירייה לשעבר של בלגרד... הרעיון הזה, שכמו הרעיון האחר, הג'נוסייד - השמדת עם, כרוך במחשבה ובכוונה תחילה, בתכנון מפורט מראש...

זה מה שהיה צריך לקרות כאן על מנת לקרוע את העיר כך לשניים, בדיוק במרכזה. זה בהכרח הדבר שקדם למבצע הניפוץ, הביתור ולבסוף הקעקוע. ניסיון ההשמדה של העיר המורדת, לא ייתכן שרק כאן, תוך כדי לחימה, חשבו על המיזם הזה. זה בא מגבוה, מרחוק, מהבירה, טריפולי, שהשדרה שאני עומד בה העזה לאמץ את שמה.

והאם יכול להיוותר בלבי ספק כלשהו בנוגע להשמדה המתוכננת של העיר הזאת, כאשר בפינה של בניין העירייה שהוחרב, פינה שניצלה בנס מההפגזות, מראה לי עובד עירייה סהרורי ונאמן לתפקידו באופן אבסורדי, מעין מוזיאון שהדביק על קירותיו בעזרת נייר דבק: תמונות של הנופלים מהאזור, לרבות שני הצלמים דוברי האנגלית שנרצחו ב-20 באפריל, כמאה דרכונים של ניגרים, מאלים וצ'אדים שהמורדים הרגו או לקחו בשבי, שטרות מזויפים של מאה דולר או יורו, שבהם קדאפי שילם להם; ובמרכז של כל זה, דף נייר שהצהיב הנראה כמו מסמך רשמי אף על פי שמשורטט וכתוב בו בכתב יד, ונראית בו מפת הכניסה לעיר ונתיב הפלישה לתוכה - איזו הודאה!

הדבר השני שהייתי צריך לראות כדי להאמין, הוא האומץ הלא ייאמן של האזרחים. העיר ורשה התקוממה, אך לבסוף נכנעה. הערים הספרדיות החזיקו מעמד זמן מה (חלקן, כמו מדריד, החזיקו זמן רב), אבל גם שם הגיע הרגע שבו היה עליהן, כשתש כוחן, למסור את נשקן. סרייבו היתה גיבורה, אבל הטנקים לא נכנסו לתוך הערים, הם היו על הגבעות, עם צלפים. כאשר הטנקים נמצאים בתוך החומות, כמו בפאריס ב-1944, דרושים כוחות של בעלי ברית, יחידות הגנרל לקלרק - הדיוויזיה המשוריינת השנייה, כדי לבוא מבחוץ ולגרש את הטנקים.

אלא שבמקרה הזה, המשוריינים של קדאפי נכנסו פנימה. אבל גם אם כוחות נאט"ו הצליחו להשמיד אחדים, אם מטוסי נאט"ו הם שהפגיזו, למשל, את ארבעת הטנקים שהסתתרו תחת קירוי הבטון של השוק המקורה, העובדות ברורות: את חלקם הגדול של עשרות הטנקים האלה, כל אלה שאנשי קדאפי הציבו קרוב למסגד או חנו ליד מקורות המים הנדירים שהתושבים באו אליהם להצטייד, אלה שהוצבו בפתח בית החולים ואפילו בתוכו, אלה שהיה הכי קשה להגיע אליהם ושבהגדרה היו הכי מאיימים - התושבים לבדם, במו ידיהם, הריקות כמעט, ובאומץ לב שלא נראה כמותו, ניטרלו אותם ועצרו אותם מלהזיק.

בקבוקי תבערה הושלכו היישר אל לועות התותחים... רימוני יד הושלכו אל תוך הצריחים, כמו כאן בשלד הטנק שהוצב בצומת רחובות כדי לאיים גם על הרחוב המקביל לרחוב בנגאזי, ששם אנו מוצאים, למרבה הזוועה, שרידים חרוכים של גופי אדם שנשרפו לא מכבר... רקטות אר-פי-ג'י שנורו מטווח קצר, שבאו עמם במגע ישיר, גוף אל גוף עם המכונה, ריקוד עם מפלצת המתכת...

דבר ערמומי, הברקה של סטודנט, של מהנדס, של איש צבא בגמלאות (ממציאו של רעיון גאוני זה יישאר כנראה לנצח עלום שם...), הוא הדבר הזה: שטיח ספוג בשמן, שבלילה, תוך ניצול מנוחתו של הטנקיסט, מניחים לפני גלגלי הרכב הזחלי וכך, כאשר הוא מתחיל לנסוע, המכונה שלו מחליקה, לא מגיבה, ונעשית מטרה למשמידי הטנקים. או את זה: כאשר המורדים רוצים לתקוף אבל כוחות נאט"ו לא בסביבה כדי לחפות עליהם, או כאשר כוחותיהם דלים וקדאפי מבקש לנצל זאת כדי להתקדם, הברקה נוספת שגם עליה איש אינו יודע מאיזה מוח יצאה, היא השמעה ברמקולים של המסגדים, במקום את הקריאות לתפילה, הקלטות של קולות מטוסים, שטיחי קול מתעתעים כהמשך לשטיחי השמן, ענני רעש שיגרמו לאויב להאמין שכוחות הברית קרובים ועינם פקוחה... מיסרתה מתנגדת.

סדנה סודית

מיסרתה עדיין במצור, אבל היא שיחררה את חלק הארי של מרכז העיר. בניין אחר בניין, רחוב אחר רחוב, בכל פעם בעזרת חומת מגן של משאיות שהושכבו, קונטיינרים או בולדוזרים שמולאו בחול, המבטיחים את התקדמותה האחרונה, ב-40 יום מיסרתה דחקה את רגליו של גדוד מהגיהנום. ומבצע כמו זה, הצנוע אך המנצח לפי שעה - כיבוש מחדש, אטי אך בטוח, שבזכותו אנו יכולים להתהלך הלילה מבלי שיירו עלינו, בעיר שאין ברחובותיה נפש חיה מלבד החתולים - אינני מכיר, אני חוזר ואומר, שום דוגמה דומה לו.

ואילו הלקח השלישי הוא, שמתוך המאבק הזה של מיסרתה יצא צבא של ממש - ממושמע, מחושל ולמוד קרבות, מנוסה בלחימת רחוב, ויותר מכל, יעיל להחריד. בחזיתות של קירנאיקה ראיתי גיבורים. הערצתי את חבורות הצעירים חסרי המורא המוכנים להסתכן כדי להגן על הרוח ועל האנשים החיים של בנגאזי. אלא שהמטוסים, בדיוק לפני פלישת הטנקים, הם שהצילו את העיר בנגאזי. הם, מאחורי צרפת ובריטניה, שמנעו את מרחץ הדמים.

ואילו כאן, במיסרתה, שוב הטנקים פלשו לעיר והאזרחים הם שעשו את עבודת המטוסים, מטווח אפס, על פני הקרקע, נאלצו להשמיד אותם או לגרום להם לסגת. ביקרתי באזור המערבי של העיר בסדנאות ייצור הנשק הסודיות של המורדים. ראיתי את הרובים הפשוטים שמרכיבים עליהם פגזים בקוטר 12 מילימטר. אלומות של פצצות מרגמה שנבזזו מהטנקים של האויב ופורקו כדי להתאים למכונות הירייה שלהם, שבתורן הורכבו על טנדרים.

ראיתי כלי רכב דומים לרכבו של מוכר הירקות החביב, שבביקורי הראשון בלוב אסף אותי מהגבול והסיע אותי עד טוברוק. כלי הרכב הצנועים האלה שוריינו בעזרת לוחות כפולים מברזל יצוק שהורכבו על החלק הקדמי שלהם, שפכו ביניהם בטון והפכו אותם כך לאילי ברזל.

ראיתי כלי רכב שלוח עגול למחצה הותך עליהם בצדם האחורי, והם דומים למרכבות מהסרט "בן-חור". או כאלה שהותכו להם לוחות מלפנים בצדי הרכב, כנפיים ענקיות בברזל יצוק, שבחסותן יכולים להסתתר שניים, שלושה, לפעמים ארבעה לוחמים, ולקפוץ ברגע האחרון כמו שדים.

ולבסוף, ראיתי בחזיתות, גברים תשושים אך לא שבורים, מפוחדים אך נחושים - ראיתי גברים למודי קרב, שאף על פי שהם כחושים ובעיניהם ברק של תשישות ורעב, מוכנים ומזומנים לעמוד באש האויב ובעזרת נשקם המאולתר, להתנגד. איפה הצבא של לוב החופשית? מי יוכל, כשתגיע השעה, לאחר שההליקופטרים הצרפתיים יפתחו בפניהם את הדרך, לצעוד בטריפולי? תושבי מיסרתה. *

מצרפתית: שירה חפר



הכותב, במרכז עם עלי זיידן וסולימאן פורתיה ברחוב טריפולי במיסרתה. העיר עדיין במצור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו