בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היברו פאבלישינג קומפני: שהרה בלאו על הקנאה

שהרה ("הוצאתי ספר אחד והשני בדרך") בלאו מפרקת את קנאת הסופרים לגורמים

תגובות

1

"את כל כך נדיבה", אמר הסופר הצעיר והמוכשר, "תודה על המילים המפרגנות".

לכי ספרי לו שהמילים המפרגנות הללו תקועות עכשיו בגרונך, וכל שאת יכולה לראות לנגד עינייך הן הביקורות המהללות הללו על ספרו "המופלא", "פורץ הדרך", ש"השיב את האמונה בספרות הצעירה בישראל", וכל זה בעוד את יושבת וסופרת את השנים החולפות מאז הוצאת את ספר הביכורים שלך. אבל את מפרגנת, בטח. לומר מילים מתוקות באוזניו של פרח ספרות צעיר, זה קל מאוד, תמיד היית טובה בזה, אבל בואי נראה עכשיו כותבת כאן את שמו ואת שם ספרו המוצלח. לזה אינך מסוגלת, אה?

2

חכמינו קבעו: "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (מסכת בבא בתרא) ואין זה משנה שתקופתם לא התנאתה בקנאת עיתונאים, קנאת אנשי טלוויזיה, קנאת אנשי אקדמיה, או קנאת דוגמניות. היטב הם ידעו שם שקנאת הסופרים היא האיומה והמאכלת מכל הקנאות כולן. אחד הסופרים כבר התוודה פעם, "כי מה נשאר לנו אחרי כל השנים הללו של עבודה קשה ומפרכת? כסף הרי לא רואים מזה, כל מה שנשאר לנו זה הכבוד".

אבל הקנאה נחשבת לרגש הבזוי והמושמץ מכל.

3

נוכל לגלות סלחנות מסוימת כלפי הבעת רוע, כעס, גאווה, רדיפת בצע, שנאה; הקנאה לנצח תיתפס כאחות החורגת. פעמים רבות נבחר לתרגם אותה לרגש אחר, נאמר "אני כועס עליו", או "היא איכזבה אותי" אפילו בפני עצמנו לא נודה שמדובר בקנאה מהסוג הרגיל והישן.

מדוע הפך רגש כה פשוט, לבלתי לגיטימי? האם משום שהוא חושף משהו פנימי, יצרי ואפל? האם משום שמדובר ברגש כה עתיק, כה פרימיטיבי, שריד נושן של מלחמות ההישרדות?

שנים נדרשו לי להודות בפני עצמי שאני מסוגלת לקנא, לעתים בעוצמה רבה. התקף קנאה דומה במהותו להתקף חרדה. כשהוא תוקף במלוא הכוח, עלייך לעצום עיניים ולחכות עד שייעלם. והוא ייעלם. תמיד יותיר אותך חלשה ומרוקנת. לא סתם נכתב "קשה כשאול קנאה". הקנאה היא אכן גיהנום עלי אדמות. שימותו הקנאים? הם היו רוצים, האמינו לי, אולם במקום זאת נגזר עליהם להמשיך לחיות ולקנא.

4

וחיים בצל הקנאה, אינם חיים.

הנה למשל, את משתתפת באחד מאותם אירועים ספרותיים לכבוד שבוע הספר, זהו אירוע גדול, חגיגי ומשופע בסופרים, ואיזו פרסומת יפה הם שמו בעיתון! היד כבר נשלחת והעיניים מרפרפות על פני שמות המשתתפים: עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן (טוב, ברור שיפתחו בטריו הספרותי המפורסם), והנה גם יורם קניוק, מאיר שלו, צרויה שלו, יוכי ברנדס, חיים באר, לאה איני... הרשימה ממשיכה, ועכשיו הסופרים מדרג הביניים. אינך מצפה למצוא את שמך ביניהם, את ממשיכה לקרוא, הנה הסופרים הצעירים (מה נפלא הוא מקצוע הספרות, שבו סופרת בת שלושים ושמונה נחשבת כסופרת צעירה), אבל איפה השם שלי, איפה? עינייך נתקלות בשמו של מכר, וקפה הבוקר כמעט נשפך על העיתון, מה הוא עושה פה האנאלפבית הזה? ואיך כתבו את שמו לפני שמך? את ממשיכה לקרוא בשיניים חשוקות והנה... לא, זה לא יכול להיות! הרשימה הסתיימה. שמך אינו מופיע, או גרוע מזה, מופיע תחת הכותרת הנוראה מכל: "ואחרים". את הנך חלק מאותם "ואחרים", אותם בני-בלי-שם המשתרכים בקצה הרשימה. ואולי היית יכולה עוד לשאת זאת איכשהו, אבל שמו של אותו מכר שלך המתנוסס שם במלוא הדרו האנאלפביתי חותך לך את המעיים.

5

לפחות מדובר במכר ולא במכרה. שהרי ככל שמושא הקנאה דומה יותר - כך תהפוך הקנאה לקשה יותר. אין קל מלפרגן לזקני השבט, לסופרים הוותיקים שגילם ומעמדם מעקרים כל אלמנט תחרותי, החוכמה האמיתית היא לפרגן לדומה לך, למי שמשתייך לאותה טריטוריה, לזה שהצלחתו יכולה אולי לכרסם בהצלחתך שלך. כך שתמיד יקל עלי לפרגן לסופר מבוגר על פני צעיר, לגבר על פני אשה, לחילוני על פני דתי. המסוכנות ביותר מבחינתי הן סופרות צעירות מרקע דתי שעוסקות בשואה וששמן מתחיל באות שי"ן. תתפלאו, יש כאלה, ולא, אל תחלמו אפילו שאזכיר כאן מישהי מהן.

וישנה גם הפינה ההיא בטלוויזיה, שבה אני ממליצה מדי פעם על ספרים חדשים שראו אור. אם רק היה הדבר אפשרי הייתי ממליצה על קלאסיקות מחודשות בלבד, אין נפלא מלפרגן לסופרים שאינם עוד בין החיים! מה גם שהדבר מעטר אותך בהילה למדנית. אבל אני משתדלת להילחם בנטייתי הראשונית ולהמליץ בחום דווקא על סופרים צעירים (וצעירות). "נפלא!" אריע מול מצלמות האולפן, "ספר פורץ דרך!" אחייך במתיקות. הנה ככה אחבור אליהם, ככה הצלחתם לא תפנה נגדי, אלא להפך, הצלחתם היא הצלחתי, ואני ממליצה על כולם, על כוווולם! עדי יכולו כל שבטי מוסרי, קונם אם לריק יעבור ליל הזעם...

6

והערבים הספרותיים, הו הערבים הספרותיים הנערכים ברחבי הארץ אל מול קהל קשוב. אני מוצאת עצמי מתוחזקת בסופר נוסף, משוחחת בנעימות על כתיבה, יצירה וכו'.

כבר בפתיחה אני מציגה את חולשותי כגיבן המנופף במומו, "הוצאתי ספר אחד והשני בדרך, ולצדי הסופר X שכבר הוציא חמישה ספרים", אני מחייכת חיוך מתחטא והשיחה עוברת בנעימים. מאוד בנעימים, עד שלב השאלות. זה השלב שאני מתחילה לרעוד, הסופר החביב שלצדי הופך לאויב. את מי מאיתנו ישאלו יותר שאלות? שאלותיו של מי מהקהל יעידו שקראו את הספר? פעם, כששאלות הקהל הופנו בזו אחר זו רק לסופרת (המעולה, יש לציין) שישבה לצדי, המתח שעל פני היה ניכר כל כך, עד שאחד המשתתפים חמל עלי, "השאלה שלי לשהרה" - אמר והקהל כולו נאנח ברווחה - "אז מה את חושבת על כתיבתה של מ'?"

7

אבל זה לא היה אמור להיות ככה. הפירוש המקורי של "קנאת סופרים תרבה חוכמה" מדבר על תחרות שגורמת לך להוציא מעצמך את המיטב, על רגש חיובי בעיקרו שמוביל להתעלות והשראה. כבר קרה שנמלאתי השראה מכתביהם של סופרים, אבל עדיין, מדובר בקנאה, והקנאה הראשונה בתנ"ך הסתיימה ברצח.

החוכמה היא להכיר ברגש הזה ולנסות לתעל אותו לטובתך. למעשה ניתן להגדיר את הקנאה כאחותו הקטנה והמכוערת של הדרייב, של הכוח המניע. לולא הקנאה, לעולם לא הייתי מצליחה להושיב עצמי ולכתוב. הייתי ממשיכה להתרוצץ בין השקות ספרים של חברי הסופרים בעודי מביטה בהם בעיניים כלות, בידי כוס יין מתוק ובגרוני טעם חמוץ. אבל אני רציתי, כל כך רציתי! והקנאה השורפת הזאת, דחפה אותי לעשות מעשה. ברגעי שבירה במהלך כתיבת הספר, הייתי משננת לעצמי שוב ושוב "רוצה ללכת להשקה נוספת? רוצה לעמוד שם עם אותה כוס יין ביד בעודך מחייכת את החיוך המפסידני שלך לנצח? זה מה שאת רוצה?" כך שייתכן שעלי להודות לאותו רגש קטן בזוי ומושמץ, הקנאה.

8

שמו של הסופר הצעיר והמוכשר הוא מתן חרמוני והספר הוא "היברו פאבלישינג קומפני".*



צילום: גטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו