בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפתלי יבין חי ומת כמו דמות מתוך ספר

נפתלי יבין השאיר אחריו כמה מקטעי הפרוזה המהפכניים ביותר שנכתבו בעברית. מוסף "הארץ" פרסם את יצירתו הנשכחת במלואה

3תגובות

כמעט 40 שנה חלפו מאז נחנק נפתלי יבין בשנתו ומת בלונדון. חשבו שהתאבד. אך הנתיחה שלאחר המוות קבעה שמותו נגרם מעירוב של מחצית בקבוק וויסקי וארבעה כדורי שינה. צנצנת גדושה בכדורי שינה נותרה ליד מיטתו. הוא לא נטל אותם.

בן 36 היה, במאי תיאטרון, מחזאי וסופר במשבר. בחודשי חייו האחרונים נקלע לתקופה קשה לאחר שחברתו הניו-זילנדית עזבה אותו בתום חמש שנים משותפות. חברים מספרים שהיה דיכאוני מגיל צעיר, ונקלע לא פעם למצבים פתולוגיים, אבל על הבור האפל של נפשו כיסתה דמותו - הכריזמה, הכישרון, הנשים הרבות שנמשכו אל קסם המרלון-ברנדו שלו.

החידלון והאפתיה השתלטו עליו. חלק ניכר מהסיפורים שכתב בשנתיים האחרונות לחייו מגלים כמה הדכדוך הקיומי והמחשבות על הקץ העסיקו את תודעתו. אחיו הצעיר, חנן יבין, בן 63 היום, למד אז בלונדון. הוא זוכר שבסוף הדרך נפתלי שתה כמויות מטורפות של אלכוהול, לפעמים בקבוק וויסקי שלם ביום. משהו נפרם בו.

באפריל 72', כחודשיים לפני מותו, התראיין יבין לכתב העת לתיאטרון "פליי אנד פליירס". בעוד רוחו דעכה, למתבונן מבחוץ היה נראה כי קריירת התיאטרון שלו בבריטניה רק הולכת ונוסקת. זמן קצר לפני כן העלה שני מחזות מצליחים של המחזאי הבריטי ג'יימס סונדרס - "משחקים" ו"אחרי ליברפול" - וכן עיבוד של "העלבת קהל" לפיטר הנדקה. המראיין פיטר אנסור, לימים מפיק ועורך במחלקת הדרמה בבי-בי-סי, ציין שיבין איחר לראיון בגלל שלא סיים בזמן את תורנות המטבח שלו בתיאטרון "אינטראקשן", תיאטרון אוונגרדי אקספרימנטלי, שבו היה יבין במאי - ומנהיג. אנסור התרשם מהתיאטרון הייחודי שפעל כקולקטיב, מעין קיבוץ אמנותי בתוככי לונדון. יבין הסביר שהקבוצה הושפעה מהבאוהאוס הגרמני של שנות ה-30, והחזיקה ברעיונות סוציאליסטיים: הם רצו לעשות עבודה טובה בתיאטרון, כדי לספק לחברים ארוחה חמה ביום, משכורת שבועית של שבעה ליש"ט ומגורים.

לברוח מאמא

אבל גם מתוך ההצלחה הלונדונית חזר יבין תמיד לילדותו בתל אביב של שנות ה-40. בראיון אחר באותה שנה סיפר: "אתם יודעים מה הביא אותי לתיאטרון? גמל! כשהייתי בן שש, עשינו בבית הספר הצגה בסוף השנה. המורה המחיזה קטע של אברהם אבינו, היהודי הראשון שקנה את חלקת האדמה הראשונה מעפרון החתי, דבר גדול במושגי הלאומנות היהודית. רציתי לשחק את אברהם. כמו משוגע. רציתי להיות כוכב ההצגה. ידעתי שאעשה זאת יפה. המורה אמרה: 'מי שיישב יפה, ישר, עם ידיים מאחורי הגב, יהיה אברהם'. לא הייתי בחיים שלי זקוף כל כך כמו אז. אבל היא לא בחרה בי. גם לתפקיד עפרון החתי לא נבחרתי. אחר כך היא בחרה ברבקה ושרה ודמויות אחרות, ומה שנשאר בסוף היו החמורים והגמלים. אני חושב שהייתי הגמל העצוב ביותר שהתהלך אי פעם על הבמה העברית".

הוא נולד ב-36' לצילה ומנחם בינשטוק, שעלו בשנות ה-30 ונפגשו בחיפה. מנחם הגיע מברלין, שם היתה להוריו חנות בגדים. צילה באה מפולין, מהעיירה אופוצ'נו שממנה הגיעה גם ידידתה מלכה, אמו של חנוך לוין. צילה וארבע אחיותיה היו פרינססות פולניות שגדלו בבית אמיד יחסית, הודות לבית החרושת לזכוכית שהיה בבעלות המשפחה.

כשמלאו לנפתלי ארבע שנים, עזבו ההורים את מרכז הכרמל ועברו לתל אביב, לרחוב שולמית. האב עבד כנהג מונית והאם היתה עקרת בית. האח חנן, במאי תיאטרון קהילתי, מספר שאמו מיררה לאביו את החיים. "הפער ביניהם היה אדיר. הוא היה חיה תרבותית. האזין למוצרט, ואגנר ושוברט, קרא המון והעריץ את ניטשה, איש רוח וספרות שהשפיע רבות עלי ועל נפתלי. אמי, לעומתו, לא חדלה לספר איך החמיצה קריירה כזמרת ושחקנית וכמה שועי עולם חיזרו אחריה בצעירותה, ואיך משום מה נישאה לבסוף ללא יוצלח. מאמא ספגנו את התיאטרליות: היא היתה עושה הצגות למשפחה ושימשה כמרכז הבית שלנו.

"הורי ממש לא רצו שנפתלי יעסוק בתיאטרון, וכאשר התפרסמה ביקורת שלילית על משחקו, אמא לעגה לו. לאחר שהוא מת היא קראה לראשונה את סיפוריו ובכתה, וכאבה את מה שהיא ראתה כקשר שהוחמץ ביניהם". האב מת מהתקף לב ב-69', כשנפתלי כבר עבד בלונדון. האם זכתה להגיע לגיל 92, ומתה בעשור הקודם.

מסיפוריו של נפתלי ומהמחזה שכתב, "רגעים יקרים מתוך האלבום המשפחתי", עולה דמותה של האם הפולנייה החונקת, המפלצתית לעתים. המשורר אורי ברנשטיין, ידידו של יבין, זוכר שהוא היה קשור מאוד לאמו. "הוא אמנם האשים אותה בכתביו בכל מיני דברים, אבל הוא גם היה קשור אליה יותר מדי. זה קצת מסתדר עם פסיכולוגיה בגרוש של מי שהיה קשור לאמו וניסה להשתחרר ממנה, ולכן ברח לחוץ לארץ".

נפתלי למד בבית הספר "המרכז" שברחוב זמנהוף. בני כיתתו זוכרים ילד בלונדיני נחמד ועדין, שלא היה מלך השכונה, אבל היה שמור לו מקום טוב באמצע. הסיפורים שכתב בלונדון על שנות ילדותו מעידים שרק הרחק מהבית הפכה תל אביב למולדת הנפשית ולמחוז הגעגועים שלו. בחודשים האחרונים לחייו חזר בכפייתיות אל אותן שנים.

"טראומות הילדות העסיקו אותו והוא הלך והתנתק", אמר השבוע אחיו. "הופתעתי עד כמה הילדות היתה דומיננטית בחייו. הדהים אותי שהוא מרגיש כישלון מבחינה מקצועית כשלא היתה לכך הצדקה".

הדיכאון היה ניכר לעין. נפתלי גר במגורים שהמועצה הבריטית לאמנות נתנה לחברי התיאטרון - בית נטוש באזור מיועד להריסה ברובע קאמדן בלונדון. היה לו חדר פשוט: מיטה, ארון, שולחן כתיבה, המון ספרים ותקליטים של מוזיקה קלאסית. "הוא ישן עד מאוחר, שתה ועישן ולא ניסה להסתיר שהוא שרוי בדיכאון עמוק", נזכר חנן. "הוא היה קם בצהריים, עובר במשרדי התיאטרון, בוהה, מדבר עם כמה אנשים, מייעץ, הם הרי ראו בו גורו. אחר כך היה נוסע לבקר את חבריו המחזאים - טום סטופארד או ג'יימס סונדרס או דיוויד מרסר - ושותה אל תוך הלילה. לפעמים הלך לפארק המפסטד הית והיה פוגש את נתן זך ומשחק איתו שח, ולא פעם הסופר בנימין תמוז, שהיה נספח התרבות, נהג להצטרף.

"נפתלי לא עשה אז כלום. הוא שתה ג'וני ווקר. בשלב כלשהו הוא היה פורץ בבכי ומאשים את עצמו בכישלון חייו ונשאב לרחמים עצמיים נוראים. בפאב המקומי נשאר חוב עצום שטיפלתי בו לאחר מותו. אבל הוא המשיך להקפיד על הופעתו. היה לו כסף שנתן לו אד ברמן, מי שהקים איתו את התיאטרון. נפתלי הרי היה נהנתן ואהב ללכת למסעדות טובות, וברמן תמיד שילם. בתיאטרון העריצו את נפתלי ואהבו אותו.

"ברמן לא הבין מה קרה ומה פשר הנפילה של נפתלי והוא שלח אותו על חשבון התיאטרון לפסיכיאטר בלונדון שטיפל אז גם בג'ון לנון. פגשתי את הפסיכיאטר לאחר מותו, והוא אמר שהיה קשה לעזור לו, כי הוא ידע על עצמו יותר טוב מכל אחד אחר. בימיו האחרונים נפתלי אמור היה לנסוע ללוס אנג'לס ולהתאשפז בקליניקה של פסיכיאטר נודע, שעליו המליץ ידידו במאי הקולנוע דושאן מקבייב. אבל ברמן התקשה לגייס סכום כה גבוה".

קצין ושחקן

"רציתי להיות שחקן מיום שאני זוכר את עצמי", אמר יבין בראיון לעמנואל בר-קדמא ב"ידיעות אחרונות" ב-66'. "למה? מפני שחיפשתי את עצמי. תמיד חיפשתי את עצמי. חשבתי, אולי, שבאמצעות זהויות אחרות, דרמטיות, ייקל עלי למצוא את עצמי. עיקר חיי עברו עלי בחיפושים אחר עצמי".

את צעדיו הראשונים בתיאטרון עשה בתיכון גאולה, בשיעורי הדרמה. המורה היה ניסן נתיב. "הייתי מתחיל וכמובן לא הייתי מודע לכל האפשרויות שלו, אבל ראיתי נער מוכשר שהיה שרוף על תיאטרון", סיפר לי נתיב ב-86', במסגרת כתבה על יבין שפורסמה ב"העיר". הנער המוכשר קיבל מנתיב את התפקיד הראשי במחזה של מולייר, והלך גם לחוגי דרמה, שיחק בתיאטרון הילדים "בימתנו", ובתחילה גם ייעד את עצמו ללהקה צבאית. הוא החליט לוותר על החוויה לאחר שקרא ספרות תיאורטית על תיאטרון, שממנה הבין ששחקן אמור לספוג כמה שיותר חוויות מציאותיות.

אורי קלוגמן, בן 75, למד עם נפתלי בכיתה ט' בתיכון גאולה, ושב ונפגש עמו באוגוסט 54', כחלק מחבורה נבחרת שהצבא שלח לטירונות המשולבת בהכנה לקצונה. שלושה חודשים הם העבירו באוהל, מיטה ליד מיטה. "הטירונות היתה קשה. בשלב מסוים יבין התבקש להכין הצגה על הנושא: מה קורה אם לא מנקים היטב את הנשק", נזכר קלוגמן. "הוא לקח אותי כעוזרו ובמשך כחודש, במקום לקרוע את הצורה באימונים מפרכים, עשינו חיים בחזרות. הפכנו למין צוות הווי ובידור". הוא זוכר את יבין כ"בחור חביב, חכם ומבריק, מלא הומור וליצן לא קטן". בתום הקורס המשיך יבין לקורס קצינים ושירת בתותחנים.

לאחר שהשתחרר, שב יבין אל ניסן נתיב, שאסף שחקנים צעירים - בהם יוסי גרבר, אורי זוהר וגדעון לב-ארי - והקים סטודיו קטן למשחק. "הם היו חומר תיאטרוני מובחר", אמר נתיב. כשקיבל את ניהול בית הספר הדרמטי של "הבימה", נתיב הציע ליבין להצטרף, אך הוא לא עבר את בחינות הכניסה. "לתדהמתי חברי הקולקטיב של הבימה לא קיבלו אותו כי אחד מגדולי הדור אמר שיבין שחצן, ברכיו לא רעדו כשנכנס לבחינה", אמר נתיב בראיון עמו. "נלחמתי בחירוף נפש, והם קיבלו אותו לתקופת ניסיון של שבועיים. כעבור שבוע הקפיצו אותו כיתה. כבר אז הוא היה אינדיבידואליסט יוצא דופן. יבין הוא אחד הכישרונות המבטיחים שהיו פה בארץ".

בתום שנתיים בבית הספר הדרמטי בהבימה (שבו למד עם גילה אלמגור ואלכס פלג), התקבל יבין לתיאטרון. חמש שנים מילא שלל תפקידים קטנים, בהבימה ומחוצה לה, ושימש גם כעוזר במאי. ב-66' הועלתה בתיאטרון ההצגה "דבר אלי בוורדים", לפי מחזה של פרנק גילרוי. יבין גילם את הבן, נחום בוכמן וליא קניג היו הוריו. מבקר "הארץ" כתב על משחקו של יבין: "חופשי, משוחרר ממעצוריו, רב-גוני ומשכנע"; מבקר "מעריב" כתב שיבין "שחקן רענן, חביב ומבטיח לעתיד"; ב"למרחב" נכתב: "חם, משכנע ונוגע ללב". אך עם הזמן גבר תסכולו, ובראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר: "אני מחפש בתיאטרון את הקו, את ההיגיון האמנותי והחברתי הרצוף. נולד בי הצורך לומר מילה חדשה, משלי".

הוא המשיך ללמוד משחק, בין היתר בסטודיו של הבמאי היי קיילוס ובהמשך אצל פיטר פריי, אמנון מסקין ופאני לוביץ', ובמקביל הלך לשמוע שיעורים בחוגים לפילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב הצעירה. ב-61' הקים עם דוד לוין (אחיו של חנוך לוין) ועמוס מרוז את בימת השירה - הניסיון הראשון לקרוא שירה מודרנית ישראלית על במה לפני קהל.

הוא שיחק בכמה הצגות, בהן "האידיוטית", ובמקביל שקע בכתיבת מחזהו הראשון. בחלוף ארבע שנים הושלם "ויעקב איש תם". "המחזה הוא חלק מתוכי", אמר באותו ראיון ב-66'. "תשובה חלקית על שנים ארוכות של חיפוש עצמי. זהו מחזה מחפש דרכים, ניסיוני. אך היה לו גם ערך מוסף. בזכות מלגה שקיבלתי להשלמתו, נסעתי לחו"ל ונפגשתי זו הפעם הראשונה עם התיאטרון הגדול". בנסיעה ההיא, לראשונה בחו"ל, נחשף יבין לעבודתו של הבמאי הבריטי פיטר ברוק. ביקור בברלינר אנסמבל, להקתו המזרח-גרמנית של ברטולט ברכט, הותיר בו רושם עז.

לא בשל

יבין היה מודע לכך ש"ויעקב איש תם" אינו מחזה קל שצפויה לו הצלחה קופתית, אך ציפה שהתיאטראות ימצאו בו עניין, ואת עיקר יהבו הטיל על תיאטרון הקאמרי. אולם המחזה נדחה, וזו היתה המהלומה הראשונה שספג. הבמאי יוסי יזרעאלי, שעבד איתו על ההצגה, סיפר השבוע: "תוך חמש דקות יבין ואני נהיינו חברים. עבדנו שבועות לקדם את העלאתו בקאמרי. הבעיה היתה שיבין לא היה מובן לתיאטרון הישראלי, וכנראה מסיבה זו החברות שלנו היתה עמוקה. מצאתי בו אח תאום. נפתלי היה רגיש מדי בשביל מקום כמו ישראל".

האמן ומעצב התפאורות דוד שריר, שחיבר בין השניים, שומר עד היום את הסקיצות של התפאורה להצגה שמעולם לא הועלתה. "כשהגשנו למנהל הקאמרי שייקה ויינברג את הפרויקט והסקיצות, התגובה שלו היתה: 'השתגעתם?!' הוא חשב שזה יהיה מחזה קאמרי, והתברר לו שמדובר במחזה סוריאליסטי בכיוון האבסורד", נזכר שריר. "מחזה ישראלי בימים ההם היה צריך להילחם על קיומו. אמנם נתנו לנסים אלוני לעבוד, אבל בתיאטראות הציגו בדרך כלל מחזות היסטוריים והווי. עלו כאן מחזות של יונסקו, אבל שמישהו מקומי יעלה מחזה בסגנון בינלאומי? לא ולא, למרות שהמחזה של יבין היה גם מאוד ישראלי. עד היום יזרעאלי ואני חושבים שזו אחת העבודות הטובות ביותר שלנו, שאם היו משקיעים בה כסף, היה בכוחה להתפתח לאחד הדברים המעניינים בתיאטרון".

למרות מפח הנפש, המועצה הבריטית העניקה מלגות למחזה, לבמאי ולמחזאי, ויבין, שקיבל גם מלגת לימודים לתואר שני באוניברסיטת מנצ'סטר, עקר בקיץ 66' לאנגליה. לפני כן הוא השלים את המחזה "פלאף", מחזור של שמונה תמונות, שאחרי כן שינה את שמו ל"רגעים יקרים מהאלבום המשפחתי". חברו, השחקן והבמאי הלל נאמן, אמר שכאשר הם הקימו את במת השחקנים, הוא הציע ליבין להעלות אותו, אך אמנון מסקין, מיכאל כפיר ועודד קוטלר טענו שהמחזה לא טוב מספיק. לימים הועלה המחזה בלונדון וזיכה את יבין בביקורות טובות. בארץ הוא הפך לתסכית רדיו בהשתתפות רפאל קלצ'קין והועלה פעמיים על הבמות. גם כאן התקבל היטב.

"יבין היה מקסים", אמר השבוע קוטלר. "חכם ואינטליגנטי. היה לו כישרון ספרותי מיוחד ושונה. אני לא יודע אם היה מחזאי גדול, אבל יצאו אצלו על הדף דברים מעוררי עניין. משהו בכתיבה התיאטרונית שלו לא הבשיל ליצירות שאפשר היה בנקל להעלות, והיתה התקופה שמשהו התחיל להתמוטט בו. אני יודע שהוא התאכזב שלא העליתי מחזות שלו בבמת השחקנים. לא היתה לנו מסגרת הולמת. גם לא התחברתי לחומרים הללו. היה בהם משהו מעניין ומסקרן, והוא הוכיח יכולת שהיתה באה לידי ביטוי מאוחר יותר, אלמלא מת כה צעיר".

לכבוש את העולם

בבוידעם שבדירתו התל-אביבית של חנן יבין נשמרו כמה תיקים מצהיבים - העיזבון של האח הנערץ נפתלי. חותם השנים שחלפו ניכר בהם. הטקסטים של יבין, בכתב יד מתעגל וברור, דהו קצת. סיכות המהדקים החלידו, דפי הפנקס קיבלו גוון חום. הנה רשימות הכנה להרצאה על המהות התיאטרלית הלא-דרמטית, והנה הכנה לשיחה על תיאטרון ושירה: יבין כותב שהוא "לא מרצה, אלא שחקן ומחזאי" ומחליט לנהל שיחה עם הקהל.

הוא רושם לעצמו לסיים את השיחה בציטוט מתומאס מאן: "הדרמה היא צורת פיוט. אולם התיאטרון אינו ספרות. התיאטרון עושה אמנם הנחות לספרות, לפעמים יש לו הרצון ושאיפת הכבוד לעמוד לימינה, אף על פי שלמעשה אין הוא נזקק לה. יכול הוא להתקיים גם בלעדיה". הוא מתחבט: "האם יש טעם לקרוא שירים? תשובה אפשרית אחת, לא!" במקבץ דפים אחר הכין טקסט לערב קריאה בבימת שירה. יבין כתב שיקרא משיריהם של המשוררים האהובים עליו מן השירה הצעירה דאז: עמיחי, זך, אבידן, רביקוביץ, פנקס, ע. הלל.

בדרכו למנצ'סטר עבר יבין בפאריס וביקר את המחזאי והסופר יוסף מונדי. ביחד הלכו לראות תיאטרון, שהיה שונה ממה שהכיר. "עיניו נפקחו", תיאר זאת מונדי באוזני ב-86'. "דיברנו על הארץ, שאין פה כלום. ערב אחד עלה על כיסא והכריז: 'אכבוש את העולם'. אמרתי לו, 'נפתול, בבקשה, תהיה נפוליאון'".

והוא יצא לדרך. במנצ'סטר השלים את כתיבת "רגעים יקרים מתוך אלבום משפחתי שיספקו לך נחמה לשנים הבאות", שהועלתה על ידי הסטודנטים ואחר כך הוזמנה למועדון התיאטרון הבינלאומי בלונדון. הוא קיבל מהמועצה לתרבות הבריטית מלגה לשנה נוספת. אז פגש את אד ברמן, והם מצאו שפה משותפת.

ברמן היה במאי יהודי-אמריקאי יליד 41', בוגר הרווארד, שהגיע לאנגליה כדי להשלים עבודת מחקר באוקספורד, ולבו נמשך לשילוב של תיאטרון ועבודה סוציאלית. יבין וברמן החלו לגלגל רעיון של קיבוץ-תיאטרון בלונדון, והקימו את קואופרטיב "אינטראקשן", שהפעיל את "התיאטרון הכמעט חופשי" (Almost Free Theatre). השם קיפל בתוכו משחק מילים: התיאטרון גם היה כמעט חינם - הצופים התבקשו להותיר בקופסה בתום ההצגה כמה כסף שראו לנכון. הלהקה, שיבין היה מנהלה האמנותי, הפכה לתיאטרון השוליים הידוע באנגליה, שבין השאר העביר גם חוגים דרמטיים בבתי חולים לחולי נפש ובבתי סוהר לצעירים.

בתחילה לא היה להם כסף, אך בתוך זמן קצר, בעזרת תמיכה מהמועצה לאמנות, היו להם שלושה חללים ושלוש להקות: תיאטרון רחוב, תיאטרון ילדים, ו"אמביאנס" - תיאטרון שהציג מחזות מרכזיים יותר. הם העלו מחזות של פינטר, סונדרס, מרסר והנדקה, וגם את "רגעים יקרים" של יבין, שיצא ב-69' כספר, והועלה גם בניו זילנד, ארצות הברית, דנמרק וגרמניה.

התיאטרון של יבין וברמן זכה לתגובות חיוביות בפסטיבלים, וגם בפרסים. מענק כספי גבוה איפשר את פתיחתו של אולם קבוע בווסט-אנד בלונדון. התיאטרון שלו הוגדר כלהקה הניסיונית החשובה ביותר באנגליה. יבין דחה הצעות לעבוד בתיאטרון האנגלי הממוסד והעדיף להישאר עם חבריו מהקולקטיב, שהתגבשו לקבוצה יציבה ומקצועית. הם חיו בצוותא, עבדו וכתבו ועשו ניסיונות אוונגרדיים, שיתפו את הקהל בהצגות וביטלו את הגבולות בין במה לאולם. יבין היה המנהל האמנותי. חברי הקולקטיב, שהתקשו עם שמו, קראו לו "אלק", או "נאפ".

בראיון ליעקב אגמון בגלי צה"ל, בביקורו בארץ ב-70', סיפר יבין שפעמיים בשבוע קיימה הקבוצה מפגשי שיחות. אגמון תהה אם מתקיים חופש מיני בקולקטיב, ויבין השיב בחיוב. "אין שום תיאוריה מאחורי זה. יש חופש גמור ואנשים עושים בדיוק מה שהם רוצים", אמר. "אם מישהו רוצה להיות הומו ויש לו חבר, אז הוא ישן איתו באותו חדר". אגמון שאל על סקס קבוצתי, ויבין השיב שאם זה מה שחברים ירצו זה בסדר. "איננו רואים את עצמנו כבעלי בשורה. רק מוצאים שזו דרך טובה ליצירה, העוזרת לכל אחד ליצור, לא לחוש בודד, להשתייך, לעשות משהו בעל משמעות מבחינה אמנותית וחברתית, המספק אותו באורח אישי".

המשורר אורי ברנשטיין ביקר ב-68' בחזרות בלונדון. לדבריו, יבין הוציא משחקניו תנועה וקלות בלי לאבד את הממד האינטלקטואלי. "זה היה תיאטרון של העזה, של נעורים ושל אינטימיות מבהילה", הוא אומר. בהצגה "הקופסה" ישב הקהל סביב קירות חדר סגור, והציץ על השחקנים שבתוכו מבעד לפתחים בקירות. לאט-לאט הוסרו הקירות ובסוף מצא עצמו הקהל יושב עם השחקנים יחד, וההצגה הפכה לאירוע משותף לשחקנים ולקהל.

העיתונות באנגליה ובארץ דיווחה על התיאטרון המיוחד של יבין. הוא נראה כמי שבולע את העולם בביטחון ובחיות, אבל בפנים כירסם בו אותו נער מתבגר ששיחק עם חבריו בערבי הקיץ בתל אביב. והוא כתב: "ברחובות, ביום מדי פעם, היה רואה קטעי מראות ישנים כמו תמונות. פינת רחוב. בית. כיכר. הכל טבע דומם. הכל מן העיר ההיא, בה חי רוב שנותיו, אבל מן התמונות האלה אף אחת לא היתה קרובה ללבו. תמה לדעת אם הוא מנתק או קושר אבל לא ידע".

חנן אומר שנפתלי כאב על כך שלא זכה לעבוד בארץ. כל ביקור שנתי היה פצע מדמם: הוא היה נפגש עם מנהלי התיאטראות, וחוזר מאוכזב. במארס 70', הביאה המועצה הבריטית לארץ את קבוצת התיאטרון שלו, שהציגה כאן גם הצגה בבימויו. חנוט בחליפה בשגרירות הבריטית, לחץ יבין את ידי הבאים לקבלת הפנים. צחוקו היה מר וסרקסטי, סיפר ברנשטיין: "הכל נע סביב הנסיעה מכאן. הוא היה יותר ישראלי מכולנו. יכול להיות של? היו מקבלים אותו כאן, הוא היה יוצא מהדיכאון. היה לו חלום שאמו תשב בשורה חמש בהבימה ותצפה בהצגה שהוא ביים. היו לו המון חברים, והוא היה בודד כמו כלב. האהבה התפרשה אצלו כסימן של הצלחה, וכל ההצלחות שם לא עניינו אותו בסופו של דבר".

ערב עם סו

חברתו של יבין באותה תקופה היתה סו אלן, ניו-זילנדית שעבדה בבי-בי-סי, אשה יפה שאהבה אותו וטיפלה בו כמו ילד. אבל לדברי חנן, כשנפתלי התחיל לשתות וההרס העצמי יצא ממנו, היא נשברה. ברנשטיין הכיר היטב את סו, ונשאר איתה ביחסי ידידות לאחר מותו של יבין. ב-77' אף פירסם מחזור שירים שנקרא "ערב עם סו", ובו השיר "זיכרונות אודות ידידה שמת", שנפתח כך: "כשבא לראשונה לבקרני שכחתי שמת/ לבש בגדים מוכרים והרבה לחייך/ ואני לא נגעתי באיש ממותו מחשש נשירת איברים/ שכן נקבר בלי ארון וודאי נאכל במהירות".

"הם יצאו להרפתקה מינית מסובכת", ניסה ברנשטיין להסביר מדוע בני הזוג נפרדו. "היתה תקופה של אורגיות והם עשו כל מיני אקספרימנטים. היה שם לחץ מיני עצום, וגם משיכה הדדית גדולה ואהבה גדולה. כשפגשתי אותה בלונדון כשנה לאחר שיבין מת, היא עדיין היתה תפוסה בזכרו. הפגישה שלנו היתה אינטנסיבית ושנינו העלינו זיכרונות. השיר הזה הוא בעצם סיכום של היחסים שלה עם נפתלי. היא היתה יפה ומשכילה והיא היתה אהבתו הגדולה. אחת הסיבות לדיכאון שלו היתה שעזבה אותו. נגמר לה מההוללות הזאת. הוא לא הסכים להיות רק איתה והיא אמרה די, אבל המשיכה לאהוב אותו".

הפרידה היתה קשה. נפתלי חזר אל החדר במעונות התיאטרון, היא עברה לגור עם חברה. יבין היה הולך לבקר את סו, וחוזר דומע. "עבדתי אז קשה והיינו מתראים בימי ראשון", נזכר חנן. "בלילה האחרון הוא רק שתה ובכה והאשים את אמא בכל. הוא חשב שהוא הרס את חברתו הקודמת הדסה בריל (ראו מסגרת) ואת סו אלן, וחזר ואמר שאין טעם, שהכל אבוד. הוא לא הניח לאף אחד לחדור אליו. לקראת הסוף, עלו תוכניות לעבודה לעתיד, אבל הדיכאון היה חזק יותר. שוב חזר במחשבתו אל בית ההורים, ומה עשו לו בילדות ולמה לא נתנו לו לצאת לטיול עם הכיתה מחשש שיחלה, ומדוע לא קנו לו אופניים. חזר אל האיסורים והחרמות שהוטלו עליו כילד, ולבו נקרע. הוא כאב את העובדה ששמרו אותו בצמר גפן וניסו לטפח אותו כגאון. בלילה האחרון של חייו, המשפחה והארץ נהיו אחד והוא היה לילד נטוש. 'אין לי משפחה ואין לי ילדים', אמר".

בצהרי יומו האחרון הלך להצגה יומית וראה את "המטרה הקלה" עם אוליבר ריד. חנן פגש אותו, כשיצא מהקולנוע בפנים בוכיות. השעה היתה שתיים בצהריים. הפאב היה עדיין סגור, והשניים טיילו עד שנפתח. חנן התקשה לראות את אחיו בוכה על כתפי זרים בפאב. בעשר בלילה הוא בא לאסוף אותו. נפתלי קנה לעצמו עוד בקבוק לדרך. יחד עם רובין, אוסטרלית שעבדה בתיאטרון והיתה באותו פאב, הביא אותו לחדרו. הם הפשיטו את יבין והכניסו אותו למיטה. נפתלי מילמל דברים לא ברורים ונרדם. שעתיים לאחר מכן, מצאו אותו חברים מוטל בחדר האמבטיה. הם הרימו אותו והחזירו אותו למיטה. כנראה שאז לקח את ארבעת כדורי השינה. שעת המוות היתה לפנות בוקר.

אד ברמן הביא את הארון ארצה. במוצאי שבת חיכו לו בשדה התעופה אורי ברנשטיין והמשורר יאיר הורביץ, שהיה חבר טוב של יבין. ההלוויה נערכה בצהרי יום חם ולח ביוני 72'. יוסי יזרעאלי זוכר את חנוך לוין ממהר להחזיק בידית האלונקה. בני המשפחה והחברים הלכו אחר הגופה בחולות העמוקים של בית הקברות בחולון, בדממה ובאטיות, עד שהגיעו לחלקת הקבר בקצה המרוחק של בית הקברות.

קובץ סיפוריו של יבין, "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת", יצא ב-76' בהוצאת סימן קריאה. אורי ברנשטיין ערך את הספר וכתב לו אחרית דבר. בשנת 91' יצא הקובץ לאור במהדורה חדשה, בהוצאת כנרת.*

אמרו עליו | יוסף מונדי

לאחר שיצאה המהדורה השנייה של "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת", כתב ב"מעריב" המחזאי והסופר יוסף מונדי: "היתה לנפתלי יבין יכולת רטורית נדירה ומטבעו הוא שאף לשלמות. יכול היה לעמוד על הבמה ולדבר בצורה רהוטה, תכונות המורות גם על תרבות וגם על אינטליגנציה גבוהה". מונדי העיר שיבין היה מן המעטים שעמם נהג לשוחח על תיאטרון. "הטרגדיה שלו היתה שהוא סירב לשחק לפי הכללים. אף על פי שלכאורה היה שייך לממסד הישראלי, ברגע שפנה עורף לאותו תיאטרון חסר כל עניין, וניסה להביא משהו חדש, הממסד דחה אותו בכל הכוח".

אמרו עליו | אורי ברנשטיין

"חשוב שיכירו בכישרון הכתיבה הספרותי של נפתלי", אומר אורי ברנשטיין, שערך את קובץ הסיפורים של יבין. "הוא יצר סגנון כתיבה ישראלי חדש בעברית מיוחדת, פוסט-מודרנית, עוד לפני שדיברו בעולם על פוסט-מודרניזם. קולו היה מקורי ובקע מן הקישקעס. יבין העמיד פנים כל הזמן. הוא לא דיבר על המצוקות שלו ונראה עליז ושופע ביטחון. אין לשכוח שהוא היה קצין ולוחם בצה"ל. נשים מתו עליו ועל זה נהג לומר: 'אצלי זה לא בעיה'. הוא היה יפה והיה לו חן והרבה שכל. כל הזמן היה במלחמה מתמדת איך למצות את החיים, ודרך אחת היתה לשכב עם כמה שיותר נשים. מתי נפגש עם עצמו? כשהוא כתב. לכן הכתיבה שלו היתה וידויית ויש לזכור שהיתה מאוחרת, מפלט שבאמצעותו קיווה להתקבל בארץ. הלוואי שהיה זוכה לראות את הספר בחייו".

אמרו עליו | יאיר הורביץ

המשורר יאיר הורביץ היה חברו הטוב של יבין, וכשביקר באנגליה התגורר בדירתם של יבין וחברתו סו אלן. אורי ברנשטיין סיפר השבוע, שמאחר שהורביץ לא היה משופע בכסף, הוא היה הולך לשוק, קונה תרנגולת חיה, ומביא אותה לדירה, כדי שסו תבשל. בראיון שקיימתי עם הורביץ ב-86' הוא אמר שיבין מעולם לא הוציא החוצה את הגיהנום הפרטי שלו, אלא בכתיבתו, הכה אישית. "היה בנפתלי צד סתום שלא היה גלוי גם לחבריו הקרובים ביותר. בכל יצירתו משהו פורץ. מדבר אל החוץ, אבן על פי הבאר היתה גם בחייו ובהתנהגותו".

אמרו עליו | מנחם פרי

מנחם פרי לא הכיר את יבין, אבל כשהוא וחבריו הכינו את הגיליון הראשון של כתב העת "סימן קריאה" בספטמבר 72', שמע עליו מיאיר הורביץ ומאורי ברנשטיין. "חיפשנו פרוזה אחרת. את יהושע קנז הדפסנו בחוברת מספר 1, את חנוך לוין הושבנו לכתוב סיפורים ופירסמנו גם את הסיפור של יבין 'אולי פולניה', על אדם המחמיץ את רגע מותו.

"ברור שהספר של יבין הקדים את זמנו. אם היה יוצא היום, הוא היה הופך לספר פולחן. הוא היה אחר מכל הפרוזה של השנים ההן, נראה כאילו נכתב היום. יש שם את סיפורי השכונה והילדות שממשיכים את הז'אנר של בנימין תמוז וקנז ונסים אלוני ואחרים, אבל הסיפורים הלונדוניים שלו והסיפורים האחרונים, של אדם שהעולם הולך וסוגר עליו, הם מאוד אישיים אבל לא ממש וידויים בסגנונם.

"אם צריך לחפש לו אבות בספרות העברית אפשר לדבר על ברנר. אבל לי הוא מזכיר את וולפגנג בורכרט, הסופר הגרמני הראשון שכתב לאחר מלחמת העולם השנייה, בסטקאטו ובמשפטים החוזרים בווריאציות, ובחוויית החורבן, גם הנפשי. יבין מזכיר אותו גם בכוח הפרוזה שלו, שבנויה גם על כוח הלשון, שהיא מאוד רזה. מצד אחד זה כתוב כדיבורית ומצד אחר, הדיבורית הופכת לפיוטית והיא מוזיקלית מאוד. בשנים ההן, יבין היה דגל שניפנפנו בו. הוא היה מין אגדה".

אמרו עליו | יוסי יזרעאלי

"הממסד מועך אנשים שאין להם כוח", אומר הבמאי, המחזאי והמשורר יוסי יזרעאלי. "נפתלי לא היה שונה מיבגני אריה, מיקי גורביץ' או אופירה הניג בני זמננו, אבל היה רגיש מדי בשביל המלחמות הללו. היתה בו עננה. משהו מהילדות, עצב שמזין את היצירה. הוא הרגיש עלבון עמוק שכל מיני שמנדריקים לא זיהו את העומק והמורכבות של עבודתו. הוא היה מהאבודים שלעולם לא נוחתים בשביעות הרצון העצמית. את ההיסטוריה כותבים אנשים כמו נפתלי, שהיה כמו פנס באפלה.

"התיאטרון היום הוא תערובת של מושב לצים ורדידות שהפכה לאידיאולוגיה. אני שמח שאתם מפרסמים את כתביו. אולי זה ייתן תקווה לחולמים הצעירים של היום בתיאטרון. אני מתגעגע אליו".

כמו חולות נודדים

חמש שנים היתה הדסה בריל חברתו של נפתלי יבין

אהבה רבת מהמורות ופוצעת שררה בין יבין לבין הדסה בריל. זה למעלה מ-30 שנה שבריל חיה במילאנו. בעשור האחרון היא לא דיברה עם איש מידידיה בארץ, התנתקה. שיחת טלפון על נפתלי יבין הותירה אותה ללא מילים. "זה כמו להעלות מישהו באוב", אמרה בעברית מהוססת. היא נושאת בלבה זיכרונות מישראל של לפני 50 שנה אבל מסרבת לבקר כאן. "זו כבר לא עירי, לא ארצי ולא מולדתי".

בריל, שנחשבה לפסנתרנית מחוננת, הפסיקה מאז לנגן ועבדה כמתרגמת. היא ויבין נפגשו ב-60' במסיבה בתל אביב, כשחזרה מאוניברסיטת אינדיאנה. פרחה ביניהם אהבה גדולה, שנמשכה חמש שנים. הם גרו בדירת גג בשדרות קק"ל (היום שדרות בן גוריון). היא מספרת שהקריאה הראשונה של המחזה "ויעקב איש תם" נערכה בחדר שלה בבית הוריה.

השחקן והבמאי הלל נאמן נזכר השבוע שהחבר'ה נהגו לבוא לבית הוריה ולהאזין לנגינתה המופלאה על פסנתר הכנף. "יבין היה אאוטסיידר ולא הסתדר בחברה, אדם מסוכסך עם עצמו ועם העולם. כאילו שמשהו רודף אותו והוא לא יודע מה", אומר נאמן. "יש אנשים שלא ניחנו ברציונליזציה השכלית להבין שמשהו מפריע להם בעולם. הוא התקשה ליצור מערכות יחסים עם אנשים. הוא והדסה היו שניהם טיפוסים אמביוולנטיים, ובמפגש כזה, הדבר היחיד שמסתדר זה שכלום לא מסתדר".

בריל אומרת שנשארו לה כמה זיכרונות לא נעימים. "היה לו תסביך של דון ג'ובאני. הוא היה חייב להשכיב כמה שיותר נשים וציפה שאבלע הכל ואמשיך להיות האשה שלו. היו לו בעיות כל כך קשות עם עצמו". בשנה האחרונה של יחסיהם היא עבדה והשתלמה במילאנו ואילו הוא נשאר בדירה בקק"ל. "זה היה סיפור אהבה אבל הייתי תמימה. הייתי כל כך בטוחה ביחסים שלנו, שחשבתי שגם אם נהיה רחוקים זה מזה, לא יקרה שום דבר ושהקשר בינינו הוא לתמיד. יש לי עדיין את המכתבים שכתבנו מדי שבוע. כשחזרתי, נפתלי אמר שהסיפור נגמר, שהוא לא רוצה קשר מחייב. זו היתה מכה קשה. ידעתי שנפתלי חרדתי וחסר ביטחון, היה לו חור גדול בנשמה. לא פעם היה אומר שהוא עדיין לא הסתגל לרעיון שהוא חי. הוא היה כמו חולות נודדים".



נפתלי יבין


האח, חנן יבין. הניח את אחיו השיכור במיטתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו