בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרידה מסמפרון - מחשבות על פילוסופיה וחיי מחתרת

כמו הגיבורים האמיתיים, הוא דיבר על עצמו ועל עלילותיו בצניעות רבה. מותו של הסופר הספרדי שחי בצרפת, שלחם נגד הפשיזם בספרד ונגד הנאציזם בצרפת, מעלה מחשבות על פילוסופיה ועל חיי מחתרת

תגובות

את חורחה סמפרון פגשתי בפעם הראשונה ב-1977, עם קולט אשתו ועם איב מונטאן ידידו, במסעדה ברחוב דרגון שאהב לשבת בה. כבר אז היתה על ראשו רעמה לבנה יפה והוא נראה כמו דון דייגו איש ביוואר, אביו של "אל-סיד".

היה לו מבט של לוחם, אבל הוא נעשה מצועף ומעט רדוף כשהיה מדבר על המתים "שלו": ותיקי קרבות עטורי תהילה מימי מלחמת האזרחים בספרד, עמיתים משורות המאקי והרזיסטנס, חברים שעלו בעשן בבוכנוואלד.

והקול המתנגן שלו, שבמשפט אחד יכול היה לשנות פתאום סולם: לרדת בטון, כאילו חשף לפניך סוד נוראי כשנזכר בפרשה מייסרת זו או אחרת, שעם הזמן נעשתה כמעט בלתי נתפשת, מחייו של פדריקו סנצ'ז, כפילו במאבקו נגד הפרנקיזם - והוא טיפס לטונים הגבוהים ביותר, כמעט לצווחה, כשהשתלהב מנושאים עכשוויים.

בתפישתי אותו אז, קודם כל היה איש שבא מהמחתרתיות המרתקת הזאת, שממנה יצא כמעט 15 שנה קודם לכן.

הוא היה איש מלחמת האזרחים בספרד, שמן הסתם היה צעיר מכדי להשתתף בה, אך שבדומה לארנסט המינגוויי, מעולם לא הפסיק לכנות אותה "nuestra guerra" - המלחמה שלנו.

הוא היה התגלמותה של המלחמה האחרת הזאת, שנמשכה אפילו זמן ארוך יותר, המלחמה נגד הפשיזם, שבה לחם עם נשק ביד, תחילה במאקי של בורגו ולאחר מכן, באפריל 1945, בבוכנוואלד, בתוך לוע השטן עצמו.

הוא היה גיבור ועניו.

כמו כל הגיבורים האמיתיים, הוא לא דיבר על עצמו ועל עלילותיו, אלא בצניעות רבה. אבל אז בדיוק פירסם את הספר "האוטוביוגרפיה של פדריקו סנצ'ז" והיה, אם רצה בזה ואם לאו, אחד הנציגים האחרונים של אותו זן של כותבים לוחמים, שאפשר היה לחשוש שנכחד עם אנדרה מלרו - אבל לא, הוא היה שם, הוא עצמו, חורחה סמפרון, עם האלגנטיות המסתורית שלו.

עם הזמן קראתי את ספריו.

מלכתחילה גיליתי שההתנגדות שלו לפשיזם היתה חסרת גבולות והוא לא חשש לראות את הפרצוף החייתי שהסתתר מאוחרי הפנים האנושיים - כמו זה של "האמנציפציה הקומוניסטית", שבה האמין במשך זמן רב, זמן רב מדי, עד שניתק את קשריו עם הסטליניזם ואחר כך עם המפלגה, בתחילת שנות ה-60.

וגיליתי גם שהיה בעיקר סופר מצוין, אחד החזקים בסצינת הספרות המודרנית ובעל כושר המצאה מהגדולים.

גיליתי את מספר הסיפורים העקשן, שעבודתו היא השכתוב הבלתי נגמר, הפלימפססט של כמה סצינות מן העבר, שמעולם לא רצו להישאר בעבר.

גיליתי את האמנות הזאת השייכת רק לו, לחזור ללא לאות לאותן תחנות של החיים, שאת כישופיהן לא חדל מלבחון בדקדקנות, כדי לנסות ולפוגג אותם.

אהבתי את האמנות הזאת של החזרה, של המעגליות, הספירלה, המזכירה את הציור בסדרות העכשווי, או את טעם שאילת השאלות בתלמוד, שעד כמה שידוע לי הוא לא ידע עליו הרבה.

אהבתי את הרעיון היפה הזה של הסופר, את הרעיון הפוסט-פרוסטיאני הזה, שהזיכרון מוזן מעצמו ומועצם ממה שהוא יורק החוצה או ממה שמלקטים ממנו. אהבתי, אני עדיין אוהב, את הרעיון שספרים אינם מייבשים את הזיכרון אלא מעוררים אותו; אהבתי שהוא חשב, ושהוכיח, ששאיבת הזיכרונות אינה מרוקנת אותם אלא מפרה אותם. אהבתי את התנגדותו לרעיון שיש זיכרון מסיבי, פסיבי, הממתין בלימבו, שיבואו לעשות בו רשימת מלאי כדי להציג אותו אחת ולתמיד באור המזויף של שרידי הקדושים; ואהבתי שהוא אמר, למשל, שהיו לו בראש פחות תמונות של המחנות לפני שכתב את "המסע הגדול", או את "Quel Beau Dimanche" ("איזה יום ראשון יפה"), מאשר לאחר מכן.

אהבתי, וחבל שהכירו אותו פחות ככזה, גם את הפילוסוף שהיה.

אהבתי שהוא היה אחד האנשים האחרונים בחיים (מוטב לומר שורדים?) שאפשר היה לדבר אתם ברצינות על פילוסופיה גרמנית - על אדמונד הוסרל של 1935, אבל לא רק עליו - שאת ערכה מעולם לא חשב שיש לבטל רק משום שבוטאה בשפתם של מעניו העתידיים.

ואהבתי כמובן את האירופאי: הו, לא את ה"השקפות" שלו על אירופה! לא את ה"תיזות"! אלא את הזהות המרובה, הרב-שכבתית, שהחזיק בה, בהצטלבויות בין גורלו והמדינות שבחר בהן, ויותר מכל, במשחקיו הלקסיקליים: ערבוב של נשיפות והטיות ביטויים, הבזקים של קסטיליאנית שבאה להטריד את הארכיטקטורה של הצרפתית שלו ושרידי הגרמנית שהבליטו את הספרדית שלו, השבילים המצטלבים האלה בין המלים, האסוציאציות החופשיות והמתפתלות, בקיצור, הזיכרון האחר שהיה זיכרון הדיבור שלו ושעשה אותו למגדל בבל כביר, ששפות אירופה הרבות מתמלמלות בו, אירופה שהיא הוא עצמו: התגלמות הרוח האירופית; אדם שלא היה צריך לדבר על אירופה כדי שאירופה, ככזו, תדבר מתוכו. ובעיני זאת סיבה נוספת להוקיר את זכרו כפי שיש להוקיר את האוצרות הנדירים החיים של אירופה. היה שלום, חורחה סמפרון. Salut, vive clart. *

מצרפתית: שירה חפר



חורחה סמפרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו