בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה אחת בשבוע

תגובות

הריווח שבין האנשים. הכוריאוגרפיה הוולונטרית. האופן שבו אנשים נעמדים במרחק מסוים אלה מאלה וזזים במרחב. ריווח, כמו במחול, הוא מפתח להתבוננות בצילום של ניר כפרי בכלל, ובתצלום הזה של חיים באר, העומד בין אנשים ממהרים לשם מהירות בבני ברק, בפרט.

כפרי צילם את באר במיוחד למוסף "ספרים" שהוקדש לפרויקט טיולים ספרותי, בעקבות ספרו "אל מקום שהרוח הולך" (השני בספריו שהמושג מקום מופיע בכותרתם), שגיבורו האדמו"ר יוצא מבני ברק למסע בטיבט. ולמרות שהוא עומד כך בין האנשים, ואפשר אולי לרגע לחשוב על פנטום, רוח, אין ממשי מחיים באר, הסופר החכם, יודע הספר, יודע נפש האדם, שעומד בסבלנות, נבוך מעט אולי, ונעתר למצלמה בזמן שכולם נחפזים. נוכחותו ענווה אבל מלאה, ממשית אבל לא פולשנית. שערו אפור, הוא נועל נעלי ריצה נוחות, פניו הסבלניים הם פני אב.

חיים באר בבני ברק, אפריל 2011 | צילום: ניר כפרי

הצילום מבוים, אבל גם מקרי. כל פרט חשוב, אבל לא כל פרט נשלט. "אין ערבים אין פיגועים", כתוב על המדבקה שעל המרקיזה מצד שמאל. ילד מתוק-מתוק בסוודר אדום נישא בזרועות אביו ומציץ מעבר לכתפו בסקרנות שעוד לא רוסנה. הוא מביט בבאר. מתעניין בו, מתעלם מהציווי להתעלם. מעל ראשו צלב של סימני צבע על קיר גבס שעוד לא טויח.

בראיון לכבוד צאת "אל מקום שהרוח הולך" הפנטסטי, הרומז אל "מסעות בנימין השלישי", שבזכותו גם קיבל השנה את פרס ברנר, אמר באר כבדרך אגב, שאין לו דמיון. איזה דבר איום ונהדר, צנוע וישר לומר. אולי הוא התכוון להגיד שהוא לומד כל דבר, שהתבוננותו דורשת למידה, שהלמידה והחוויה אחת הן. גם בתצלום הזה, יש יותר ידע מדמיון. יש בו ריווח נכון. מי שזז בו אינו הולך לשום מקום, ומי שעומד בו מגיע לכל המקומות. "והגברים, הגברים של בני ברק, כגיבורי 'שכול וכישלון'", כתב באר בטור שפורסם עם הצילום הזה, "מוחותיהם מלאים אבק סידורים וגמרות, ודמם מהול במי אבק, ממש פואמה של אבק".

בפער שבין דם מהול באבק לבין ההומור של "ממש פואמה" עומד אפוא באר, וספריו הקודמים באים לעמוד איתו, עתירי דמיון - בכל זאת, דמיון! - ספוגי תרבות ומרובדי לשון, כנים אך מכבדי-פרטיות, וגם ברנר ועגנון עומדים איתו וכל אחד מספרי ספרייתו הגדולה. ובאי-מקריות של צילום בעיר של אבות ובנים, נוכח בצילום הילד באדום ועולה בזיכרון סרטו היפה של מיכאל לב טוב מ-99', "חבלים וקשרים", שעסק בלידה ואמהות, אבל בו סיפר באר בקצרה על אביו, שזכה בבן יחיד בגיל מבוגר. וכשסיפר עליו, ועל התקוות שהיו לו בשביל יחידו, לפתע איבד שליטה ובכה. וגם הדמעות האלה נמצאות כאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו