בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

מספר הטלפון של חברת הקייטרינג

* מספר הטלפון של חברת הקייטרינג "השלמות שבטעם", בבעלותה של אפרת ליבפרוינד, הוא 6076007-052, ולא כפי שפורסם בטעות במדור "פינת אוכל" (מוסף "הארץ" 13.5).

חשב על זה קודם

בכתבה "פרה, פרה" נכתב: "באפיקים הומצא המד האלקטרוני הראשון בעולם, המציג כמה ליטרים נחלבו מפרה בזמן החליבה. באופן מפתיע - איש לא חשב על זה קודם" (מוסף "הארץ" 10.6). ובכן, יש בידי הפתעה: אבי, פרץ לוינזון ז"ל, היה בשנות ה-40 של המאה הקודמת מזכיר המושב גן השומרון. בכל הזדמנות נהג, יחד עם חברו קרל אוסטר, לחרוז חרוזים מקסימים (בגרמנית, למען המושבניקים הייקים), ואני טרחתי לתרגם את דבריהם לחרוזים עבריים. והרי קטע מאחד השירים מלפני 65 שנה:

"הרי אנו חיים בתקופת האטום;/ לא רק המשרד הוא ממוכן,/ אלא, אפילו, כל המשק כאן/ אינך צריך עוד במשק להזיע,/ ולכל שעת חליבה להגיע -/ צינורית לעטין כל פרה מחוברת/ ובדרך תת-קרקעית היא עוברת/ אל ברכת-החלב של תנובה/ כאן בכפר, בבניין המחלבה/ מד-החלב מציין עד מהרה/ את כמות תנובתה של כל פרה;/ וכן את אחוז השומן אצלה/ ואם איזה לכלוך בחלב התגלה..."

וכבר כתב הרצל לפני שנים רבות: "כל מעשי בני אדם בחלום יסודם..." (אחרית דבר ל"אלטנוילנד").

אסתר יפתח-אל

מצובה

רעה חולה

הקוראת טולה איתן התלוננה על החסות שנותנים נהגי אוטובוס למיסיונריות חרדית באמצעות השמעת הטפות כאלה בשידורי רדיו בעוצמה רבה (מוסף "הארץ" 10.6). איתן הוסיפה כי פעם, כאשר העזה לבקש מנהג להנמיך את עוצמת הקול, נתקלה בתגובה בריונית וסרבנית.

השמעת רדיו בקולי קולות היא אכן רעה חולה באוטובוסים בישראל. ואולם החוק קובע כי אם נוסע דורש מהנהג לכבות את הרדיו - חובה עליו לעשות כן מיד. נהג שמסרב עובר עבירה פלילית. עצתי לטולה איתן ולכל נוסע אחר שסובל כמוני מחוסר ההתחשבות של נהגים - להגיש תלונה למשרד התחבורה (המופקד על קיום החוק הזה). כך אני נוהג.

ד"ר חגי נהיר

כפר סבא

מקרה חריג

טולה איתן טוענת כי "המיסיונריות החרדית נפוצה מאוד בתחבורה הציבורית". להוכחת דבריה היא מביאה מקרה אחד, נסיעה לירושלים בקו 480, שבה האזין הנהג החרדי בעוצמה לרדיו, ששידר דרשות של רב. כשביקשה ממנו להחליש קצת את הטון הגיב, לטענתה, בסרבנות, בחוצפה ובאלימות. הכותבת לא ציינה מה טיבה של אותה "אלימות", תאריך, שעה, כיוון הנסיעה, שם הנהג, מספרו האישי, תיאורו או כל פרט אחר שיוכל לזהות את האירוע ש לדבריה, היה.

אני נוסע זה שנים רבות בקו 480, בממוצע אחת לשבוע. בשנה האחרונה, לדוגמה, נסעתי בו 50 פעם לפחות. מעולם, בכל מאות הנסיעות, לא נתקלתי ב"מיסיונריות" חרדית או אחרת. מעולם לא נתקלתי בנהג שהאזין ברדיו (בעוצמה או שלא בעוצמה) לדרשות מכל סוג שהוא. כל נהג שנוסע ביקשו בנימוס להנמיך את טון הרדיו, בדרך כלל מוזיקה, נענה.

אלעזר לוין

תל אביב

פשוטי העם

בתחילה נראה לי תמוה ומקומם המקום שהקציתם לתגובתו של רן רהב המגן על אילי ההון בארץ (מוסף "הארץ" 3.6). אבל הרי לא יהיה נכון לצפות להתייחסות אחרת מצד העיתון שמקפיד להתחנף לבעלי הממון ולהוות להם שופר, על משקל האימרה "בעלי המאה הם בעלי הדעה" - וכי מי אנו שנפריע לחגיגה בדעותינו? גם תגובותינו, "פשוטי העם", בדרך כלל מקוצצות, אבל לרן רהב יש מקום בשפע.

דרורה שיך עודה

ירושלים

ככה זה במלחמה

מלחמת השחרור לא החלה ב-21 באפריל 48' אלא חודשים רבים לפני כן, כאשר כל הארץ היתה חזית ומותקפת על ידי צבאות ערב וכנופיות. בחיפה לא ניתן היה לעבור בקצה רחוב הרצל ליד בית התעשייה או בבית בורובסקי - היום נקרא בשם רחוב מעלה השחרור. לא ניתן היה לעבור בשלום מהדר הכרמל לעיר התחתית ולאזור הנמל.

במלחמה קורים דברים לא נעימים ואין להיתפס לאירוע קשה הקורה במלחמה ("השיבה לחיפה", מוסף "הארץ" 20.5). אנו לא אשמים שפתחו נגדנו במלחמה וניצחנו. מה היה קורה אם היינו מפסידים?

מרדכי מנור

תל אביב

מבצע ביעור חמץ

בחמשת חודשי המערכה בחיפה בתש"ח לחמתי בעיר במסגרת גדוד 22/חטיבת כרמלי והשתתפתי באחד משני הקרבות המכריעים ורבי האבידות במערכה זו - הקרב על בית ח'ורי. למקרא כתבתו של שי פוגלמן, "השיבה לחיפה", תהיתי: האם מדובר באותו אירוע?

בכתבה אין כמעט דבר על אירועי דצמבר 47'-אפריל 48' בעיר, ועלול הקורא בן-זמננו לטעות ולחשוב שהיתה זו תקופה שלווה שרק ההתקפה ה"פתאומית" של ההגנה על השכונות הערביות במבצע "ביעור חמץ", ב-21 באפריל 48', קילקלה את השורה.

האמת היא כי חודשים אלה היו רצופים פעולות טרור והתקפות דמים מצד הכוחות הערביים, רובן נגד אזרחי חיפה היהודים. התקפת גדוד 22 ביממה 21-22 באפריל 48', וכיבוש השכונות הערביות, היתה הכרעת מערכה בת כמה חודשים של הגנת השכונות היהודיות, מבואות העיר והתחבורה בה, ופעולות תגמול מול התקפות ערביות נטולות הבחנה בין אזרחים ללוחמים.

בתקופה זו איבד גדוד 22 לבדו 35 חללים, ויחידות "כרמלי" אחרות עוד חמישה. לחיל המשמר היו 14 חללים וכך הגיע מניין אבידות ההגנה המלא במערכה על חיפה ל-54. איני יודע מהו מניין האזרחים היהודים שנהרגו, או ראוי לדייק ולומר - נרצחו. לאו דווקא "מספר נפגעים קטן יחסית לצד היהודי", כניסוחו המזלזל של פוגלמן.

הניסיון לייחס להפגזת הדוידקות בשוק העיר העתיקה את הבריחה של רוב ערביי חיפה הוא תמוה. הרי אותם תושבים ערבים שהתקהלו בשוק היו כבר בעיצומה של בריחתם אל מחוץ לעיר דרך הנמל. הרי פוגלמן עצמו כותב כי מכ-62,500 ערביי חיפה נטשו אותה בחודשים שקדמו למבצע כיבוש העיר כ-42,500, ונותרו בה רק כ-20,000. וזאת, כאמור, עוד טרם אותה התקפה בשוק!

לפיכך נראה לי כי ניסיונו של פוגלמן לנפח הפגזה זאת לממדים מיתיים ובעלי השפעה היסטורית על דברי ימי חיפה בתש"ח אינו מתיישב עם העובדות ההיסטוריות, העצובות כשלעצמן. כמי ששוחר בכל לבו חיים משותפים וטובים עם תושבי חיפה הערבים, למרות נטל העבר שבו לחמנו זה בזה, צר לי על הנאמר בכתבה זו, במיוחד כאשר חיפה מהווה דוגמה יחידה כמעט בארצנו של חיים משותפים, טובים ושלווים של שתי הקהילות, היהודית והערבית. על רקע זה צורמת לי במיוחד הסתמכותו של פוגלמן על פרסומי ארגון "אם תרצו".

חיים תיבון

חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו