בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור היסטוריה | מדוע התקשו עולי גרמניה להסתגל לחיים בישראל?

ומדוע באו דווקא לכאן?

תגובות

נעמי מצלצלת אחת לכמה חודשים; "ש-לום, מ-ד-ב-רת נ-עמי", היא אומרת, לאט לאט, כדי שלא אחמיץ משהו, מדגישה כל הברה. קולה משדר דאגה אמהית. היא רוצה לדעת "אם הכל בסדר" אתי, כלומר אם עודני חי. זה שירות שארגון יוצאי מרכז אירופה מעניק לחבריו. חברים שכנעו אותי פעם להצטרף לארגון הזה; נדמה לי שאמרו משהו על הסיכויים לקבל מקום באחד מבתי הההורים של הארגון. אני מניח שאני נמנה כיום עם ישישי היקים, והנה סיבה טובה לדאוג אם "הכל בסדר" אצלי. הכל בסדר: בניגוד לציפיות היקים אינם נעלמים: מספרם עולה, גילם יורד.

הם היו המהגרים היחידים שלא זוהו כאן כבני הארץ שעזבו: היו "רוסים" ו"פולנים", "תימנים","מרוקאים" ואחרים, אבל לא היו "גרמנים": לא פעם זוהו עם גרמניה הנאצית; זה הכביד על חייהם כאן, בעיקר בהתחלה. פעם בכמה שנים הם עורכים כנסים היסטוריים, בתאריך "עגול" כלשהו, 50, 60 או 70 שנה לראשית עלייתם.

השבוע הם חוגגים "75 שנות התיישבות ומורשת". האמת היא שיקים ספורים התיישבו בארץ ישראל גם לפני 85 שנה; מושב היקים רמות השבים נוסד לפני 78 שנים; נהריה וקרית ביאליק לפני 77 שנים. גם השימוש במונח המיתולוגי "התיישבות" נכון רק למעטים מהיקים: רובם היו פליטים והתיישבו בערים. הם היו שמחים להישאר בגרמניה ובאו לכאן כי לא הצליחו להגר לארץ אחרת. הסכם "ההעברה" בין התנועה הציונית לגרמניה הנאצית, שאיפשר ליקים להביא חלק מרכושם, עודד רבים מהם לבוא דווקא לכאן.

רבים מהם ראו בפלסטינה ארץ נחשלת. הכורח להתיישב כאן היה אסון בעיניהם. חייהם ניצלו כאן, כמה מהם עשו חיל, אך רבים מהם לא הצליחו אף פעם להשתחרר מהתחושה שבבואם לארץ ישראל איבדו תרבות חיים גבוהה יותר. על כן נטו להסתגר ולשמר את אורח חייהם. זה נכון גם לגבי יוצאי פולין שבאו עשר שנים לפני היקים ופיתחו את תל אביב בדמות ורשה ולודז'. רבים מהם היו מעדיפים להגר לארצות הברית, אבל זה לא התאפשר להם. גם להם ארץ ישראל היתה בחירה שנייה.

אי אפשר להבין את חיבוטי עיצובה של הזהות הישראלית ואת יחסם המיוסר של ישראלים כה רבים למדינתם, בלי לזכור שרבים מהם נולדו לאנשים שלא רצו בעצם לחיות כאן, ובאו בלית ברירה. היקים חשו שאיבדו יותר מאחרים, כי ברלין ופרנקפורט ייצגו בעיניהם תרבות גבוהה יותר מתרבות ורשה ולודז'. על רקע זה יש עניין בכך שרובם נשארו בארץ, וכמוהם ילדיהם.

זמן מה אחרי מלחמת יום הכיפורים החלו ישראלים רבים לחפש את שורשיהם היהודיים; היו שחזרו בתשובה, היו שחזרו להשתמש בשמות המקוריים, שהם או הוריהם החליפו לשמות עבריים. יש ישראלים המגדירים את עצמם ערבים-יהודים. קרוב לרבע מיליון ישראלים ביקשו וקיבלו דרכונים של מדינות אירופה. כמחציתם נושאים דרכונים גרמניים.

אחד הישראלים האלה הוא הסופר רוביק רוזנטל, בן 66, מחבר "רחוב הפרחים 22", הנמנה עם ז'אנר ספרי ברלין שפורח בישראל, במקביל לפריחתה של קהילה ישראלית צעירה בברלין. "גם אני גרמני", כתב רוזנטל בגיליון החדש של "ארץ אחרת", שיצא בשיתוף עם ביטאון היקים "יקינתון" ועוסק בתופעת הדרכונים הגרמניים. רוזנטל הוא כנראה ראשון הישראלים המעז להגיד על עצמו "גרמני", לא רק על פי הדרכון הנוסף שברשותו אלא גם על פי תחושות זהותו.

כוחה של הזהות היקית והצורך לטפחה מבטאים גם היום אותה תחושת אובדן שאפיינה את היקים הראשונים. יש אירוניה רבה בכך שדווקא הזהות הגרמנית אמורה לשמר ערכים תרבותיים ופוליטיים ליברליים, שהולכים ונעלמים בישראל. התרבות הגרמנית חייבת את פריחתה הראשונה בישראל למאמציה של ממשלת גרמניה, אך נושאת כעת את עצמה: יש לי חברים, בני גילו של רוביק רוזנטל, הצופים פעמיים בשבוע בגינתר יאוך - ברנש סימפטי המנחה את הגרסה הגרמנית של "מי רוצה להיות מיליונר". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו