בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפרדים מנשיא יריד הספרים הבינלאומי בירושלים זאב בירגר

"הופתעתי לשמוע על מותו, אני מתגעגע אליו", כתב הסופר הרוקי מורקמי; הנשיא פרס אמר שהפך את ירושלים לבירה ספרותית. בשבוע שעבר מת נשיא יריד הספרים הבינלאומי בירושלים זאב בירגר מפגיעת אופנוע והוא בן 85. חייו ומותו של אופטימיסט

תגובות

כבר כמעט שבועיים שהאימייל, הטלפון והפקס של האחים דורון, עודד וגיל בירגר עובדים שעות נוספות. מאות מכתבים ושיחות תנחומים מכל רחבי העולם מגיעים אליהם בזה אחר זה. סופרים, מו"לים, אנשי רוח, אנשי עסקים, שחקנים, פוליטיקאים ומנהיגים מבקשים להשתתף בצערם ולספר על היכרותם עם אביהם.

האב, זאב בירגר, יו"ר יריד הספרים הבינלאומי של ירושלים, מת ביום שני שעבר בגיל 85. עשרה ימים הוא שכב ללא הכרה בבית חולים, לאחר שנפגע בראשו על ידי רוכב אופנוע.

בין המנחמים היו גם כמה אישים בכירים ובעלי שם מכל קצות העולם, שספדו לו. "שמעתי את החדשות הטרגיות על מותו של זאב. נדהמתי והופתעתי. יש לי זיכרונות יפים ממנו ואני מתגעגע אליו", כתב הסופר היפאני הרוקי מורקמי, שלפני שנתיים זכה בפרס ירושלים היוקרתי, שניתן ביריד הספרים.

הסופר הבריטי איאן מקיואן, שזכה השנה בפרס ירושלים, ספד אף הוא לבירגר. "הוא ראה לאלו תהומות יכולה לשקוע האנושות, ואז שב ועלה והעניק כה הרבה. לא היה ניתן לשבור את רוחו והוא היווה דוגמה לכלל האנושות. לא רק ירושלים או ישראל, אלא כל אוהבי התרבות והחברות בעולם יחושו את האובדן עמוקות".

"רק איש כמוהו יכול היה לאסוף לירושלים סופרים בעלי שם עולמי ולהפוך אותה לבירה ספרותית", כתב הנשיא שמעון פרס.

סיפור חייו המסעיר של בירגר החל בילדות מאושרת בקובנה שבליטא, התנדנד בין חיים ומוות בדכאו והסתיים בעשרות שנים של פעילות בתפקידים בכירים בשירות הציבורי ובעולם התרבות בישראל. אחד משיאי פעילותו היה ארגונו ופיתוחו של "יריד הספרים הבינלאומי" בירושלים והפיכתו למוסד יוקרתי ומוערך, שבו נפגשים סופרים, עורכים ומו"לים כדי להחליף רעיונות ולעשות עסקים. לצד זאת קידם ופיתח גם את תעשיית הקולנוע הישראלית והיה ממייסדיו של בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים.

אני אשרוד

את אהבתו למלה הכתובה רכש עוד בילדות. אף על פי שהשפה הדומיננטית בקרב יהודי קובנה היתה יידיש, בביתו דיברו וקראו גם רוסית, גרמנית, פולנית, ליטאית ואפילו עברית, אותה למד בבית הספר. באוטוביוגרפיה שלו, "אין זמן לסבלנות", שיצאה לאור לפני עשר שנים (זמורה ביתן), תיאר את המפגש הראשון עם הספרים: "מילדותי התרגלתי לקרוא כל דבר שנפל לידי. בכמה הזדמנויות גרם הדבר לוויכוח ביני לבין הורי, ששמו לב כי האור דולק בחדרי עד השעות הקטנות של הלילה. הייתי נוהג לכבות אותו ולקרוא מתחת לשמיכה, בעזרת פנס כיס. לפעמים הייתי שוקע בספר במשך היום כולו, ולא נותן את דעתי על העולם שבחוץ".

בהמשך הוסיף: "הייתי מאוהב נואשות בספרים, במיוחד בספרי היסטוריה וברומנים היסטוריים... עולמות העבר ריתקו אותי. הקריאה היתה גם אמצעי להסתגר בפני העולם שבחוץ, על אירועיו שהלכו ונעשו יותר ויותר לא נעימים".

כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה בן 13. שנה לאחר מכן, כשברית המועצות פלשה לליטא, היה בירגר אחד ממייסדיה של תנועה ציונית מחתרתית בשם ארגון ברית ציון (אב"צ). אחת ממטרותיה היתה המאבק לשימור השפה העברית, שנאסרה על ידי השלטון הסובייטי.

אחד משיאי פעילותו בתקופה זו היה ארגון מבצע חשאי שכונה לימים "סחיבת הספרים". באחד הלילות הוא פרץ עם חבריו למבנה שבו ריכזו הסובייטים את כל הספרים העבריים שהחרימו, וגנב אותם. "בכמה מסעות שעשינו נשאנו עמנו - בחבילות, בשקיות, מתחת למעילים - מאות ספרים שאותם החבאנו מתחת ליסודות בית הגינה של משפחתי. היה זה אכן מעשה נועז ומי יודע מה היה עולה בגורלנו אילו השגיחו בנו", כתב. בירגר היה אז גם שותף להוצאתו של עיתון עברי בשם "ניצוץ", שנכתב בכתב יד.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את ליטא וחייה של משפחתו השתנו ללא היכר. תוך זמן קצר איבדו את ביתם, עבודתם ורכושם, ונאלצו לעבור להתגורר בגטו. גילויי האומץ והגבורה שהפגין אז ליוו את בירגר גם בשנים הקרובות. כשהרעב דחק בהם, אזר אומץ והצליח בעורמה לחלץ ממקום מסתור את היהלום שהחביאה המשפחה בלב המפקדה הנאצית - כדי להחליפו בלחם ותפוחי אדמה.

במקרה אחר הסתתר עם חבר בתוך ערימת חציר באסם, בזמן שהתנהלה אחת האקציות. "ברגע שנעלמנו בתוך החציר, נפתחה הדלת והחיילים פרצו פנימה ברובים מכודנים... לא העזנו לנשום. שטופי זיעה נעצנו מבטים זה בזה", כתב לימים. החיילים הגרמנים תקעו את חודי הכידונים שלהם במקום המסתור של בירגר, אך לא מצאו דבר. אחרי כמה דקות, שנדמו בעיניו לנצח, הם יצאו משם.

המעורבות הפעילה של הליטאים בהשמדת היהודים השפיעה עליו קשות. "החלטתי כי לעולם לא יהיה לי מגע עם האנשים האלה. הזעזוע שלי מההתנהגות הלא-אנושית, הכמעט חייתית, של הליטאים, היה כה עמוק, עד כי זמן קצר אחרי המלחמה גיליתי כי איני יכול לדבר ליטאית. פתאום לא יכולתי להוציא מפי משפטים בשפה זו, שאותה היטבתי לדבר כמו שפת אמי", כתב. הרופא שאליו פנה אמר לו כי הזעזוע שספג במלחמה גרם למחסום פסיכולוגי ששיתק את זיכרונו ומנע ממנו להיזכר בשפה.

ביולי 1944 חוסל הגטו. הגרמנים מצאו את בירגר ומשפחתו בבונקר שבו הסתתרו וריכזו אותם בכיכר עם כמה מאות יהודים נוספים. בסלקציה שנערכה שם הופרדה אמו מיתר המשפחה. "ניסיתי בכל כוחי לאחוז בה, אבל אחד החיילים הכה אותי באכזריות ושבר כמה משיני. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה", כתב. יחד עם אחרוני יהודי קובנה עלה בירגר לרכבת בדרך למחנה דכאו שבגרמניה.

כדי לשרוד שם שינן לעצמו כמו מנטרה את המשפט: "אני אצא מכאן בחיים, אני אעבור את כל זה". כך נהג כשקפץ ממשאית אל שדה תפוחי אדמה, כדי להכניס מזון למחנה. או כשהתרחץ בשלג כדי לשמור על ניקיון הגוף. "עשיתי דברים שלא הייתי עושה מעולם בנסיבות נורמליות. כך ביקשתי לשכנע את עצמי שניתן לחיות, לשרוד בכל מצב שהוא", כתב.

בדכאו שבו בירגר וחבריו להוציא לאור את "ניצוץ", ובו מאמרים של חברים ותרגומים מיידיש ומגרמנית. אחרי הקריאה הצטוו הקוראים להשמיד את העותק. הוא המשיך לצאת עד שחרור המחנה ב-1945.

אביו מת במחנה מזיהום. אחיו נשלח אל מותו בהמשך. בירגר נשאר בגפו. "חולה ומורעב, מצאתי עצמי לבדי במחנה. אבי ואמי מתו, אחי יצא לפגוש את הגורל הנעלם. בתכיפות גוברת והולכת מצאתי עצמי חושב, מה הטעם לכל זה, אבל מיד היתה התגובה מזנקת במוחי: אני חייב להישאר בחיים, זו נקמתנו. האמונה שאני חייב לשרוד הפיחה בי כוח ורצון לחיות", כתב.

בשלהי המלחמה היה פעיל בתנועת הבריחה, שסייעה למאות אלפי ניצולי שואה לצאת ממזרח אירופה ולהתארגן לקראת עלייה בלתי חוקית לארץ ישראל. לאחר מכן פעל במסגרת המוסד לעלייה ב' - שאירגן את מבצעי ההעפלה. ב-1947 השתקע בחיפה עם רעייתו הטרייה טרודי.

חייל ותיק

בעשרות השנים שחלפו מאז מילא שורת תפקידים בכירים במגזר הציבורי. בראשית המדינה היה בין מקימי אגף המכס והשתתף בעיצוב מערכת המסים בישראל. במלחמת ששת הימים אירגן מחדש את משרד התעשייה והמסחר. במשך שנים רבות עבד לצדו של ראש העיר ירושלים, טדי קולק, והקים שורה של מפעלי תרבות, תיירות וכלכלה.

"ירושלים הרים סביב לה. על ההרים האלה חיים יהודים, מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות. יש להרשות ולאפשר לכל אחד לחיות על פי אמונתו, מתוך כבוד וסובלנות כלפי האחרים. רק כך יוכלו בני אדם לחיות בהרמוניה", כתב בספרו. גישה זו סייעה לו לקיים את יריד הספרים בהצלחה גם כשרחובות העיר התרוקנו, בתקופת האינתיפאדה השנייה.

"הוא איבד את כל המשפחה שלו בדרך האיומה ביותר, התחיל מהמקום הכי נמוך שאפשר לחשוב עליו, אבל הפך לאיש הכי אופטימי, חייכן ואוהב אדם", אמר השבוע בנו, דורון. "הוא היה איש טוב לב, בלי משקעים ובלי חשבונות. איש שראה והתמקד רק בחיוב. הסתכל רק קדימה, עטף עצמו במעטה פלדה מול העבר ופיתח לב רך, רגיש ואוהב".

על זיכרונותיו מהשואה לא סיפר לאיש - אף לא לילדיו - במשך עשרות שנים. את חלקם - הקשים ביותר, כך נראה - לקח עמו לקבר. "ישנם עדיין מאורעות רבים שלא סופרו והם נעולים בתוכי", כתב בספרו. לפני כמה שנים נסע עם בניו לטיול שורשים במחוזות ילדותו. במשך כל הטיסה לווילנה התעקש לאכול. "לא רציתי לחזור לליטא רעב", הסביר לבניו. "היה חשוב לו מאוד לחזור כמנצח", אמר דורון.

על רגעיו האחרונים סיפרה הסופרת מיכל גוברין, שהתלוותה אל בירגר בערב האחרון לקונצרט בירושלים. בתום האירוע עמדו השניים מחוץ לאולם, והתכוננו להיפרד. "עמידתו הזקופה, המאומצת רגע לפני פרידה, עוררה בי פתאום חשש", סיפרה. "התעקשתי לשוב ולשאול לשלומו, רגע לפני פרידה... שוב התנשקנו. בדרכו האירופית חסרת התקנה הוסיף זאב גם נשיקה על ידי, כאילו בהמשך לקונצרט של באך הערב, בהמשך לקונצרטים מנעוריו בקובנה... ליוויתי בעיני את זאב הצועד, זקוף, מאומץ בהליכה המתוחה. ?חייל ותיק', חשבתי למראהו. עד שהתרחק.

"מה עבר בו כשיצא מהתיאטרון, אפוף בצלילים השמימיים של באך? על מה חשב זאב כשהוא צועד כך קדימה, ללילה? למחרת בבוקר ניסיתי להתקשר לנייד שלו, כדי להודות על הערב המקסים, ואחר כך לבית, אליו כבר לא שב".

בנו הצעיר, גיל, סיכם: "כרגע יש בנו כעס ותסכול על הגורל. איך ייתכן, שאדם ששרד את כל זה, נותר לבדו ובנה את מה שבנה מאפס - באופטימיות וברצון טוב, בלי שום טיפת מרירות על אף אחד - נגמר באבחה של פגיעת אופנוע. הכל נעצר בבת אחת". בירגר הותיר אחריו שלושה ילדים ו-11 נכדים. *

מקובנה לירושלים

חייו של זאב בירגר

? 1926 נולד בליטא למשפחה בורגנית ציונית

? 1944 נכלא במחנה דכאו. משפחתו נספתה

? 1945 סייע להעלאת עקורים לארץ ישראל

? 1947 השתקע בחיפה עם אשתו טרודי. עבד ברשות המכס

? 1948 לחם בקרבות חיפה במלחמת העצמאות

? 1957 מונה למנהל המכס ועבר לירושלים

? 1967 מונה למנכ"ל משרד התעשייה והמסחר ואירגן מחדש את המשרד

? 1977 ניהל בפאריס את חברת האמרגנות הגדולה בעולם, icm

? 1981 ניצח על החייאת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים

? 1990 היה בין מייסדי בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל בבירה

? בשנים האחרונות עסק בפעילות התנדבותית ותרבותית ענפה



זאב בירגר מימין עם הסופר הרוקי מורקמי, בירושלים, ב-2009



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו