בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | כלוב הציפורים

יש משהו בגאווה המסוימת הזאת שמייצג המצעד השנתי, שקשה מאוד להסביר למי שלא חווה אותה. וזה לא קשור לדעתי על יונים

תגובות

יוני היה חודש ממש טוב להיות בו הומו. לרגל אירועי הגאווה בתל אביב, העיר מוצפת בתיירים הומואים מכל קצוות תבל. קראתי שההכנסות מגל התיירות הגאה עומדות להגיע לשבעה מיליון וחצי שקל, וזה מדהים בעיני שהחיבה של חברי לכל מיני קולומביאנים מפוקפקים עם קוביות בבטן היא עכשיו מפעל ציוני משגשג. כמה שנים ביזבזנו על לשכנע את אזרחי העולם לפקוד את יד ושם או את ראש הנקרה, כמה פעמים סיפרנו את סיפור הגבורה הצולע שלנו על מצדה, כשלמעשה כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להוריד חולצה ולשים קצת מוזיקה ברקע.

מיותר לציין שאני, גיברת בנדיקטוס מצפון העיר, מיס ועד הבית וסגניתה - לא נאה לי להתבולל עם הסחורה הזרה הזאת, ואני ממשיך לשבת בקפה באופנהיימר עם החברים הסטרייטים שלי ולשתות אמריקנו חלש. "תדע לך שכולם עכשיו בעד הומואים", דיווח לי אחד מהם בזמן שגירד את הגבינה הצהובה מהטוסט גבינה צהובה של בתו, כי ככה היא אוהבת. "פתאום כשרואים שזה מכניס כסף וטוב למדינה, כבר לאף אחד לא אכפת שאתם הומואים. זה כמו הזכייה של דנה באירוויזיון. בבת אחת כולם שכחו שהיא קוקסינל".

"קוקסינל!" מכריזה בתו הפעוטה באושר ונוגסת בטוסט-גבינה-בלי-גבינה המזין והטעים שלה. לא שמעה על חלבונים.

זה עושה אותי גאה. באמת שכן. אולי לא מספיק גאה בשביל שאני אעלה על הספידו ואגרור את מאתיים שבעים ושמונת הקילוגרמים שלי לחוף מציצים, כדי שאיזה פדרו או סליו ישקרו לי שהם בני עשרים וארבע, ואני אשקר להם בחזרה שאני "ורי ורי ביג סטאר היר אין דה הולילנד" - אבל גאה. תיירים פשוט לא עושים לי את זה. הם תמיד נראים מאוד מושכים מרחוק, עם ההופעה המחוספסת והשפות האקזוטיות שנשמעות כמו פורנו. מקרוב זה מאכזב, תאמינו לי. אמריקנו חלש.

הבעיה שלי עם אירועי הגאווה לחלוטין קשורה באירועים ולא בגאווה. ממש כמו עם אירועי שבוע הספר. אם הומואים חתיכים רוצים לצעוד בחניה מתחת לבית שלי, אני אצטרף אליהם בחפץ לב, כשם שאשמח אם אשכול נבו יגיע לחתום על ספריו אצלי בסלון. אבל לצאת מהבית? עד כאן.

מה גם שהשנה, בזמן שהמצעד התקיים, הייתי עסוק עד מעל לראש בנסיונות לגרש זוג יונים שהתנחל לי ליד האדנית בחלון המטבח. בחיי. יונים! איזו חיה שנואה ומבחילה. מעבירות מחלות ומלשלשות לך על האוטו. כל השבוע הן מנסות לגבש את ההתנחלות שלהן בחלון, ואני בתגובה מעיף להן את הזרדים למטה. בשישי בבוקר כבר היתה שם ערימה נאה ובתוכה ישבה יונה שמנמנה וזחוחה, בזמן שבנזוגה - כך אני מניח - ניקר בנשיקות את כנפה המטונפת, וטיפח סביבה את מעונם החדש.

בהנחה שיונים בחלון הן סימן למשהו, ולאור הגועל הרב שהן מעוררות אצלי, האם ייתכן שזהו סימן פשוט לכך שאני צריך לצאת מהבית? שאולי הייתי צריך ללכת למצעד?

אני מכיר את כל הטיעונים בעד ונגד, גם של הסטרייטים וגם של ההומואים שחשים שכל מיני ילדים בתחתוני פרווה על משאית, ממש לא מייצגים אותם. כל הטיעונים מאוד לא מספקים בעיני. אין דרך להסביר את המשמעות הרגשית של גאווה עבור מי שמתישהו בחייו נאלץ להסתיר משהו על עצמו. אין בזה יהירות או התרסה. הרי למה אנשים עורכים לעצמם חתונות גרנדיוזיות? למה אתם שולפים מהארנק תמונות של הילדים, ומספרים איך בטיפת חלב היו המומים מזה שהיא כבר זוחלת? מה כל אלה אם לא גאווה? האופציה להשוויץ במה שניתן לך ובבחירות שעשית אינה דבר מובן מאליו עבור הומואים ולסביות. בתל אביב אולי כן, בטח עכשיו כשהפכנו כאמור לאטרקציה תיירותית מצטיינת. לא ביתר המקומות.

ואשר לתחתוני הפרווה - המציאות היא שיש כנראה הרבה אנשים שרוצים ללבוש תחתוני פרווה. זו לא החלטה אופנתית שאני מזדהה איתה, אבל אני עוד פחות מזדהה עם החשש ההיסטרי מפני מה יגידו השכנים. ובסופו של דבר, מדובר ביום אחד. יום אחד בשנה. בשביל יום אחד בשנה אני מוכן אפילו להילחם על זכותו של אדם ללבוש תחתוני פרווה.

מצעד הגאווה כבר איננו כרטיס הביקור היחיד של הומואים ולסביות בישראל. בהיותו האירוע האחד בשנה שחוגג לא רק נטייה מינית, אלא חופש בכלל, חילוניות, פלורליזם, פמיניזם, שמאלנות - הוא קודם כל התזכורת לכך שהחיים כהומו או לסבית מחוץ לארון, לא רק שהם לגיטימיים, הם גם יכולים להיות משמחים.

החיים שלי לפחות כהומו בסופו של דבר מאוד נעימים לי, ואני מאוד גאה בהם, והם בטח פשוטים בהרבה מכפי שחשבתי שיהיו, אז כשיצאתי מהארון. אני גאה בהם כשטוב לי וכשרע לי, כשיש לי מישהו וגם כשאין לי. הייתי גאה גם כשאהוד אשרי ז"ל כתב כאן ב"הארץ" לפני שבע שנים שעשיתי קריירה מהנטייה המינית שלי ושאני קרוב למיצוי, והייתי גאה גם לפני שבוע כשחבר שלח לי תמונה של איזה ג'וזף אחד שהגיע לכאן לביקור, מגרמניה לא עלינו, ושהוא מוכרח להכיר לי אותו.

"הרשה לי לצטט את אהוד אשרי המנוח", אמרתי לו. "אני קרוב למיצוי".

ולמי יש זמן לבחורים כשאני עסוק עד מעל לראש במלחמתי הנואשת בזוג היונים אשר באדנית. מלחמה די מגוחכת יש לציין, כיוון שאני לא מעז לפתוח את החלון ולגרש אותן, אלא רק עושה להן פרצופים מאיימים ותנועות של "קישטה" מבעד לזגוגית. שנאה, מיותר לציין אחרי כל מה שנאמתי, היא תמיד תולדה של פחד.

בערב מוזעק לבית חבר סטרייט גיבור ואמיץ עם מטאטא, ומחסל באחת את הצפארי. הוא מביט בי בייאוש, ונראה לי שבא לו להיאנח בקול ולהגיד "נו, לפחות מישהו מקנן פה". בסוף הוא מתאפק.

aviad.kissos@gmail.com



הציפורים, היצ'קוק, 1963



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו