בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוץ לקופסה

בכפר המבודד כליל שבגליל המערבי אף אחד כבר לא מתעניין בקוטג'. הם שמחים על הניתוק מהמרכז ומייצרים בעצמם את הלחם, החלב, היין ואפילו את החשמל. ביקור ביישוב שחי חיים מחוברים לטבע, מעבר לרשתות השיווק

תגובות

הדרך אל הכפר כליל שבגליל המערבי צרה ומפותלת. בלב חורש טבעי, בין טרסות, שדות ומטעי זיתים, על מורדות רכס ינוח, זרועים פה ושם בתי אבן, שמשתלבים היטב בסביבה ובנוף. 120 משפחות גרות שם, מבודדות ומרוחקות מהעיר הגדולה, נהריה, שנמצאת 15 ק"מ מערבית לכפר. תחבורה ציבורית לא מגיעה לכליל. המבקרים צריכים להצטייד במכונית פרטית או לשלם 80 שקלים למונית מנהריה. "מחיר לתל אביבים", כפי שחזרו ואמרו התושבים בחיוך של סיפוק עצמי.

הגענו לשם ביום שלישי השבוע: הצלם ירון קמינסקי, תושב מצפה אבירים, שנמצא במרחק חצי שעת נסיעה צפונית-מערבית לכליל, ואני - שנסעתי מהמרכז ברכבת. באנו בעקבות מהומת הקוטג', שפקדה את הארץ בשבועות האחרונים והביאה אלפי ישראלים להחרים את הגבינה עם הבית, בעקבות העלאת מחירה. חיפשנו - ומצאנו - את האנשים שכבר מזמן התנתקו מהקוטג'. את מי שהפכו את הניתוק מרשתות השיווק ומחברות המזון הגדולות לדרך חיים. מצאנו אנשים טובים, מחוברים לטבע ולסביבה, שמחים בחלקם ואידיאליסטים, ולצדם כמה ממורמרים, שלפעמים, מאוחר בלילה, חולמים על תל אביב.

כליל נוסד ב-1979 כיישוב אקולוגי ייחודי, שתושביו מקפידים על יחסם לטבע ולסביבה. שנים לפני שהטרנד הירוק שטף את המדינה, הרבה לפני שהמושג "ירקות אורגניים" הגיע לתל אביב, הם גזרו על עצמם אורח חיים ודיאטה מסוג אחר. את הקרקע הם רכשו מתושבי האזור - דרוזים, נוצרים ומוסלמים, ועד היום הם משתדלים לחיות לצדם בשלום. גם את השם המקורי הותירו: כליל נגזר מחירבת (חורבת) כליל, שהיתה מיושבת עד ימי הביניים.

בכליל גרים היום אמנים ואומנים, מוסיקאים, משוררים, סופרים, בשלנים, אופים, מרפאים ומטפלים, נגרים וקדרים. המפורסמים שבחבורה הם הזמר עמיר לב, שגר עם בת זוגו בפתח היישוב, והשף ארז קומרובסקי, שכבר הספיק לעזוב.

המרחק הפיסי מהעיר נותן את אותותיו גם במישורים אחרים. הכפר לא מחובר לרשת החשמל הארצית ותושביו מפיקים חשמל בדרכים שונות, כמו אנרגיה סולארית או טורבינות רוח. אחרים נאלצים להשתמש בגנרטורים, בין היתר כדי להפעיל את המזגנים בצימרים. את המים והפסולת הם ממחזרים. אנטנה סלולרית גדולה אין בסביבה ולכן בכליל אין קליטה סדירה וטובה של הטלפונים הניידים.

הכל מקומי

התחנה הראשונה בביקור היא המסעדה "סמדר בכליל", בבעלות סמדר ירדני. לפני 30 שנה היא עברה לשם מירושלים עם בעלה יוסי. השניים נמנו על דור המייסדים של היישוב, הרבה לפני שנסללו בו דרכים. תחילה התגוררו במבנה ארעי. בהמשך, במשך שבע שנים, בנו את בית האבן, מאבנים ממוחזרות - כאלה שנלקחו מבתים שנהרסו פעם. עץ החרוב החלול, ששימש להם מקלחת בימים הראשונים, עדיין ניצב בחצר הבית.

סמדר מתגאה במשק הסמי-אוטרקי שלה. בחצר הבית היא מגדלת עגבניות, חצילים, פלפלים, מלפפונים, אבטיחים, מלונים, דלעות, קישואים, צמחי תה, בזיליקום ותבלינים אחרים. את הלחם היא קונה במאפייה המקומית. את החלב - במחלבה סמוכה, ליד כרמיאל. אם חסר לה רכיב נוסף היא משלימה אותו בשווקים המקומיים.

הארוחות של סמדר הקנו לה שם גם מחוץ לכפר. בתפריט: נבטים אורגניים, יוגורט טבעי, גבינות צאן טריות, ירקות עם זרעונים קלויים, לחם חלוקים מרוקאי, ריבות הבית ודבש.

"כל האוכל מיוצר ומגיע מהסביבה הקרובה", אמרה. בעבר היתה בקשר עם רשתות השיווק, כדי למכור להן חלק מהתוצרת המקומית שלה, לפני שנאלצה לסגור את מחלבת העזים הביתית. "זה שבר אותנו כלכלית. העבודה עם הרשתות היתה טעות אסטרטגית", אמרה. "הם התנהגו כמונופול, תמיד היו הפתעות. שילמו לנו כמה שרצו ומתי שרצו, בתנאים לא ברורים".

בעקבות ההתנסות השלילית, שינתה סמדר את היחס שלה לפרנסה. "החלטנו שהמקום שלנו הוא הכוח שלנו ופה אנחנו מפתחים עם כל הנשמה את מה שיש ועם זה אנחנו עובדים", אמרה. "התחברנו ליסוד ולמקור. אנחנו יודעים מאיפה מגיע האוכל ולא מתבלבלים", הוסיפה.

התרנגולות של סמדר משוטטות בחופשיות, כיאה לחיות שמפיקות תוצרת אורגנית. הן לא מסתפקות בהטלת הביצים שמהן היא מכינה את חביתת הירק שלה. הן גם אוכלות את השאריות של המסעדה, שחוזרות לגינה בתור זבל. "משפחה מתל אביב שהתארחה כאן אמרה לי שעד שבאו לכאן, הילדים שלה ראו תרנגולים רק באייפד", אמרה. בכלל, דומה שההשוואה המלגלגת לתל אביב מעסיקה מאוד את תושבי הכפר. דבר אחד משותף לשני המקומות: החום הכבד, שלא פוסח גם על כליל המבודדת.

בחצר המסעדה נמצאת בריכת ביוב אקולוגית, שמרכזת אליה את השפכים של המסעדה. צמחי המים של סמדר שותים את השפכים ולא מותירים כל זכר למקורם או לריח רע. "יש פה הכל, זה גן עדן", אמרה. "את ההדרים אנחנו סוחטים מהבוסתן. את הענבים והזיתים קוטפים בעונה. בקיץ אנחנו עושים שייקים היסטריים מעץ המנגו שלנו", הוסיפה.

לסמדר אין ספקים ואין מלאי. כל שבוע היא עושה סבב במחלבות באזור, מזמינה את הלחם מהמאפייה המקומית ואת כל שאר המצרכים קוטפת בעצמה בגינה ומכינה לבד. "אני לא זוכרת מתי הייתי בפעם האחרונה בשופרסל", הוסיפה.

קוטג' לא תמצאו אצל סמדר. "אני כבר מזמן לא שם", אמרה. "אנחנו עובדים מול אנשים, לא מול מספרים", הוסיפה, כעקיצה נגד השיטה הקפיטליסטית של רשתות השיווק ויצרניות החלב הגדולות. "פעם החלב היה של החקלאים, היום הוא פשוט מניות בבורסה. אנשים נעלמים ונשארים מספרים בלבד", הוסיפה. יש לה בטן מלאה על המחלבות הגדולות, אבל כמו תושבים אחרים ביישוב השקט - היא מעדיפה לשמור את דעותיה לעצמה ולהתמקד במה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. לבשל.

אבל מכיוון שמבישול בלבד אי אפשר לחיות בכבוד ביישוב כה מבודד, גם סמדר מתהדרת בצימרים. אקולוגיים, כמובן, בהם המים מהבריכה משמשים להשקיה של הצמחייה. "יש פשטות, אין פלזמות, אלא נוף", אמרה. לפני כמה שנים דורגה במקום גבוה באחד העיתונים הגדולים. "שמו אותי בקטגוריית השאנטי", סיפרה בחיוך מבויש. ככה, כנראה, מוכרים היום לתל אביבים צימרים שלא מחוברים לרשת החשמל הארצית.

מה שיש

עשר דקות הליכה מהבית של סמדר, אחרי שדרת ברושים מרשימה, שוכנת המאפייה של משפחת סילברמן. בניגוד לסמדר, שמבשלת בכליל כבר 30 שנה, המאפייה הזו חדשה ממש ונפתחה בחודש שעבר. שתי אחיות: אמילי, בת 34 וטליה, בת 30, מנהלות אותה. שתיהן נולדו וגדלו בכליל, אך עזבו לעיר הגדולה - תל אביב וניו יורק. לפני כמה שנים חזרו הביתה כדי להקים שם משפחה, בחיק הטבע.

"הלחם זה הבסיס. היסוד. כל בית צריך שיהיה בו לחם", אמרה אמילי. במגבלות הקיימות - בלי חשמל סדיר - הן מצליחות לאפות לחם טעים ומשובח, ולמכור אותו לתושבי הכפר והסביבה ולמבקרים מזדמנים. "אנחנו עושות הכל בעבודת יד. בלילה אנחנו מכינות את הבצקים. לפנות בוקר מתחילות את האפייה. כל כיכר מקבלת את תשומת הלב שלה", סיפרה אמילי. 12 שעות נמשך ייצור הלחם, שנאפה בתנור גז.

"אנחנו גרות בכפר עם מודעות סביבתית ובריאותית. אנחנו יודעות שלחם מורכב רק ממים, שמרים, שאור, קמח ומלח - ולא משום דבר אחר", אמרה טליה. "צריך לדעת טוב טוב מה שמים לך בתוך הלחם שאתה קונה בסופר: חומרים משמרים, מחזקים וסוכרים. אצלנו לא תמצא את זה", הוסיפה.

את הקמח הן קונות מאדם שמגדל חיטה אורגנית וטוחן את הקמח בעצמו. "המוטו שלנו הוא להצליח לעשות הכל עם מה שיש, ולהשתמש כמה שיותר בגידולים המקומיים כדי להכין מהם דברים איכותיים וטובים, במחירים סבירים", אמרה אמילי. אחותה טליה הוסיפה: "כל מה שיש בטבע - אנחנו יודעות מה לעשות אתו. לנו זה מובן מאליו".

את האידיאל הן מיישמות במאפייה שלהן. כך, לדוגמה, הן משתמשות במרווה ובעשבי תיבול שצומחים בכפר כדי להעשיר את הלחם, ומכינות ריבות מתותי עץ ומשסק שגדלים בסמוך. "לכל תקופה ועונה יש את המוצר שלה ואת השימוש הספציפי שלו. זה הבסיס, בדיוק כמו אצל הכפריים הערבים המקומיים", הוסיפה אמילי.

תחת גפנו

מהמאפייה של האחיות החייכניות המשכנו ליקב המקומי. קובי יערי, בן 50, טיפוס מחוספס שמסתת אבנים להנאתו, הקים אותו ב-1998 יחד עם חבר, דוקטור לביוכימיה. שש שנים לאחר מכן כבר החל לייצר יין מקומי בכמות מסחרית, ולשווק אותו למסעדות יוקרה בכל הארץ. גם בתל אביב.

"אנחנו מייצרים מעט מאוד בקבוקים. כ-3,000 בשנה אבל כולם מאוד משובחים", העיד הנחתום על עיסתו. כמו אצל הקולגות שלו בכפר, גם היין של קובי מיוצר באופן ידני. התהליך הקפדני מתחיל בגידול בכרם מקומי, נמשך בקטיף ובמיון ידני של הענבים, שמבוצע בידי ערביות מהיישוב מע'אר, ומסתיים אצל קובי - שאורז את היין בחביות עץ מובחרות.

השנים עשו את שלהן. קובי, שהגיע צעיר וחדור מוטיווציה, התפכח במקצת מהחלום על ניתוק מוחלט מהסביבה. הוא הגיע למקום לפני 20 שנה עם אשתו. כליל היה בכלל פשרה, שכן החלום האמיתי שלו היה לגור בחוות בודדים. "לא הבנתי מה המשמעות של מגורים במקום כמו כליל. הייתי צעיר", אמר. "בהתחלה הייתי מבסוט. שמחתי להיות מנותק מהחשמל ומהביורוקרטיה. אחר כך הבנתי שהפכתי בעל כורחי לחברת חשמל פרטית ושאני משלם עליו פי שניים", הוסיף.

על שולחן האוכל שלו מונחת, לצד בקבוקי היין, גם צלחת של שמן זית. מבעד לחלון ניבטים עצי הזית שהם מקור השמן. עם זאת, מבעד להדי היין קובי מצנן את האווירה האידילית. "המשמעות האמיתית של המשפט ?איש תחת גפנו' היא להיות עבד", אמר, כשפרץ בצחוק מתגלגל. "זה לא קל. קשה מאוד לייצר את האוכל של עצמך לבד. גם ככה החיים פה גוזלים ממך ימים שלמים של הישרדות". את הכאב, כך נראה, מפיגים במשפחתו בהרבה יין. מתוצרת מקומית, כמובן. "אנחנו שותים בקבוק אחד ביום בממוצע", אמר.

את הקניות, הודה, עושה המשפחה בסופר בכפר ירכא הדרוזי ובמרכולית בקיבוץ כברי. את האנרגיה, כאמור, הוא צריך להקדיש להישרדות. "גיליתי שטבע זה לא רק רומנטיקה, אלא מלחמה שנכנסת הביתה, וכוללת עקרבים, יתושים וברחשים. כמו כל שגרה, גם כאן היום-יום שוחק". לסיום הביקור הוא הסכים לחלוק אתנו את סוד החיים. "ככה זה החיים - לפעמים אתה בדיכאון, לפעמים שמח. אנחנו לכודים בתוך הזמן. העיקר הוא מה עושים לאורך הדרך. זה כל הסיפור: אם העברת אותו בסבבה".

חלב עם לב

אחרי ביקור קצר בכוורות המקומיות ודילוג מעל המקום שבו מייצרים את הריבות, הגענו לתחנה האחרונה בסיור: "מחלבת ליזה", מחלבת בוטיק שמייצרת גבינות מעולות מחלב עזים, ונקראת על שמה של אחת העזים החולבות.

דנה, המנהלת, הקדישה דקות ארוכות לניסיון להסביר למה היא לא ששה להתראיין, אבל הסכימה בחפץ לב להציג לנו את הגבינות שלה. בתנאי, כמובן, שלא יצלמו אותה לצדן. גבינת תום, גבינות צ'רקסיות, לבנה ויוגורט נערמו במהירות ב"באסטה שלה" - הדוכן שבו היא מוכרת אותן, מטרים ספורים מהעזים והדיר.

לפני 30 שנה עברה לכליל. לפני כן גרה בתל אביב וביפו. מעבר לכך לא הסכימה לספר. גם לא על בן זוגה, הזמר עמיר לב, שהסטודיו שלו נמצא מעל לדיר. 25 עזים יש לה בדיר. היא מגדלת אותן יחד עם שותף מהכפר אבו-סנאן. לאחרונה צימצמה את הפעילות, בין היתר בשל העלות הגבוהה - שמקורה בהתייקרות המזון של העזים. הלקוחות הם מקומיים מכליל, בעלי צימרים, עוברי אורח ומטיילים.

החיים בכליל, סיפרה, מאוד טובים, אבל בעיקר בחורף. עכשיו, בקיץ, "נורא נורא חם ויבש כאן ואין מזגן", אמרה. הזבובים שממלאים את המלכודות שתלויות בחצר שלה לא מקילים על ההתמודדות עם החום. גם לא הכלבים והחתולים שרובצים כמעט מעולפים, מנסים לשווא לגרש את הזבובים.

היוגורט הקר שהוציאה מהמקרר עזר לצנן את האווירה. אבל פחית של דיאט קולה, בדרך לתל אביב, עשתה את העבודה טוב יותר. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו