בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאה הדר | לנשום בספירה לאחור

אני מוצאת זמן לקרוא. וכך אני מוצאת עוד סיבות לדאוג

תגובות

ידעתי שיש בעיה בלבלב. והיה האשפוז. אבל לא האמנתי, לא רציתי להאמין שזה יגיע לזה. המשכתי לבלוע את הספר של התאומה הספרדייה שלי, ארבעה עמודים בלילה, כולל חזרה לשני העמודים מהלילה הקודם (מתברר שהנקה גורמת לאלצהיימר). המתח והסקרנות הרגו אותי. מה יקרה לנו? ואז אמא של לוסיה מתה.

ללוסיה לא קל אבל היא לוקחת את זה יחסית טוב, מסיימת בנימה אופטימית, אומרת עלינו עוד כל מיני דברים מעוררי הזדהות, כמו שעד עכשיו נתנו לחיים לדרוך עלינו, אבל אנחנו לא מוכנות שהתינוקות יראו אותנו בוכות או מתענות. ושאיש אינו יכול לשנות את הדברים שקרו לו אבל הוא יכול לשנות את האופן שבו הוא נושא את העבר ואת ההווה. ושהבטחנו לעצמנו ולתינוקות שננסה לא להפוך אותן לנספח של עצמנו, לכלי לשאיפותינו או ראי ליהירותנו, ושנכבד את דעותיהן ואת טעמן גם אם הם לא יהיו דומים לשלנו ושנעשה הכל כדי שהן ירגישו מוערכות.

כל זה טוב ויפה אבל אני לא מתאוששת מאמא. אני מנסה לשכנע את עצמי שלמרות כל הדמיון, אני ולוסיה בעצם שונות. אמא של לוסיה היתה זקנה והן בכלל לא היו כל כך קרובות וגם לוסיה עצמה מבוגרת ממני בעשור. והכי חשוב, אמא שלי חיה בלי עין הרע. אין מה לדאוג. צריך פשוט להעיף את הספר הזה, להמשיך הלאה. אני מוחקת את לוסיה, עוברת לקלוד לנצמן, מוצאת נחמה מוזרה אצל "הארנב מפטגוניה". כמה נעים לגלות בן אדם עם תסביך מוות יותר חמור משלך. ועוד מישהו שיודע לבטא את התסביך שלו בכאלה כישרון ואלגנטיות, בניגוד אלי, שכל הזמן מקשקשת על איך אני מתה מפחד שאמא/לואיזה/אני נמות.

אצל קלוד חרדת המוות מגובה באנקדוטות היסטוריות מרתקות. וכך אני לומדת על האנרכיסט הקטלוני סלוודור פויג אנטיץ', שהוצא להורג בחניקה ב-74' בבית הסוהר מודלו בברצלונה. "שיטת ההמתה כונתה 'גרוטה-ויל' ובתרגום 'סד-חנק של קלון'. אך בצרפתית יש משמעות נוספת למילה קלון: הנאשם מת כשהוא יושב בכיסא שמשענתו גבוהה, כפות רגליו וכפות ידיו כבולות במלחציים מהודקים מאוד המונעים ממנו כל תנועה; צווארו מוקף צווארון ברזל שמתהדק בהדרגה באמצעות בורג שמסובבים עד אין סוף בגב הכיסא - לאט או מהר, הכל לפי האכזריות או המקצועיות של המענה - ומרסקים את עורק הראש ולאחר מכן את החוליות. יש גרסה קטלנית מיוחדת של סד-החנק הזה: צווארון מצויד בחוד החודר למפרקת בעת שהוא מועך אותה..."

אני וקלוד לא היחידים שלוקחים את המוות ברצינות תהומית. בתיבת הדואר מחכה לי הזמנה לתערוכה בירושלים, A2, מיצג מוות אמנותי. 40 משתתפים שעברו סדנה, דיברו המון על המוות, שיחקו עם אדמה, תירגלו, קברו דברים, מתכנסים בגלריה לבנה עם אדמה וקוברים את עצמם. אומרים שזו חוויה משחררת, מרהיבה, שאחריה מגיחים מתוך קבר האחים עם תובנות על איך החיים היו נראים אחרת לו ידעת מה שאתה יודע רגע לפני שאתה מת. אבל אני איאלץ להמשיך לחקור את האישיו בבית עם אמא, לואיזה וקלוד. קלוד מעיד שאין לו צוואר, לעתים קרובות שואל את עצמו, בתחושה לילית קהה המטרימה את הרע מכל, איפה יוכלו להנחית את הקופיץ כדי שראשו יותז כהלכה?

אין לי זמן עכשיו לבזבז על הצוואר שאין לקלוד. אני הולכת לעוד סבב נחיריים. הבית שקט. הבנות ישנות. עכשיו יש לי שני זוגות נחיריים לבדוק בחיים. למי לגשת קודם? לואיזה קטנה יותר. ואמא כבר סבתא, בכל זאת כבר לא ילדה. עד חצי שנה אני אבדוק קודם את הנחיריים של לואיזה, אחרי זה נחשוב הלאה. היא ישנה כמו מלאך. בחיים לא חששתי ככה לחיי אדם, חוץ מלאמא.

בלילות כשאני לבד עם התינוקת יש זוג נחיריים פחות לבדוק, אבל זה לא יותר קל. התסביך קיבל ממד אחר, חדש, מוחלט, מאז שהיא כאן. וכשנדמה שהמוות זומם משהו, אחרי הבהלה הראשונית אין כבר נחמה במחשבה שמקסימום אני אמות. אין דרך החוצה. זאת תחושה של ייעוד והתעלות והסתבכות כבירה בו זמנית. אני זוכרת את הלילה הראשון איתה לבד. לואיזה היתה בת עשרה ימים. פחדתי ממנה. פחדתי שהיא תתעורר, פחדתי שהיא לא תתעורר. פחדתי שהיא לא תשמיע קול. פחדתי שתבכה. פחדתי שהיא תתעורר ותראה שבכיתי בזמן שישנה, שתגלה את תחפושת הלביאה שלי ואז גם היא תבכה. פחדתי מהנשימות הקטנטנות האלה. פחדתי לראות בחושך את העיניים עצומות, לראות בחושך את שני השקדים האפורים הנוצצים שלה ננעצים בי. פחדתי שתגהק. פחדתי מהיום ומהלילה, מהרעש, מהשקט. למעשה, אין שום דבר שהיא יכלה לעשות שלא יעורר בי פחד.

ועכשיו היא כבר יותר חסונה, איבדה מהשבריריות העוברית, הצמיחה לחיים מפוארות, למדה לבעוט, להיאחז, לבטוח, לצחוק. השכנה מלמעלה, שמעולם לא החלפנו מילה, עוצרת, מציצה לתוך העגלה, נמסה, אומרת, "כמה שהיא יפה, איך לא קשרת לה עדיין חוט אדום על היד? את לא מפחדת מעין הרע?" מפחדת, בטח שמפחדת. "בגלל זה שתלתי גרניום אדום, אחד בכל חלון", אמא עונה, מצביעה למעלה על החלון, "להגן על הבית, להגן על לואיזה מפני עין הרע".

כנראה שהגרניום עובד. אני מתקתקת אחת אחרי השנייה, כמעט בעיניים עצומות. הבנות נושמות. אני מתלבטת אם גם להניח יד על הבטן, בדיקה זריזה לוודא שהיא זזה. הימור. אני מסתפקת בנחיריים, חוזרת למיטה, לקלוד. עכשיו הוא מצטט שיר על החידלון הבלתי-נתפס שכתב מוני המאהב של אמו, שעבדה במפעל לסרדינים ונטשה את קלוד כשהוא היה ילד. וכך כתב מוני: "עבר, הווה, עתיד, אנה הלכתם/ הכאן אינו נמצא בשום מקום/ שם במרומים השלך את הצלצל/ שם במרומים בין כוכבים חדגוניים". ולרגע אני מכבה את כל השדים וחושבת - מה זה בדיוק צלצל?

ילדות בנות כל הגילים מוזמנות לשלוח דיוקן עצמי מאויר שיפורסם במדור, למוסף "הארץ", שוקן 21 תל אביב, או למייל: musaf@haaretz.co.il



האחות גלי עם סוכריה על מקל, ואמא עינת, נטע וילק, בת 4



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו