בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | בשוכבי גוועת

תאונות, שברים, אפילו חיידק טורף, אותם אני מכירה. אבל סתם מחלה ביתית על הספה? זה לא קורה לי. עד שזה קורה לי

תגובות

שלב א'

שנים רבות אני מהלכת בעולם חדורה באמונה שאני אינני חולה אף פעם, אלא אם כן מוציאים לי לפתע איזה איבר בניתוח. וגם אם במקרה אני חולה, אני מחלימה תיכף ומיד. אם כבר מחלה, תנו לי תאונת דרכים שנחלצים ממנה בנס (היו לי שלוש כאלה ואחת זיכתה אותי אף בתעודת נכת צה"ל), חיידקים טורפים (פעם אחת לפני 15 שנה), שפעת אסייתית שרק עשרה לקו בה ורק אחת, ילדה בת שלוש (נחשו מי) יצאה ממנה בחיים לאחר חצי שנה של אשפוזים, שבר בשתי הכתפיים או צלקת ביד, שנוצרה כשדלקתי בעקבות אחי שסחב מתחת ידי את הספר "דרכים לוהטות" של הדסה מור ונכנסתי לחדרו דרך דלת הזכוכית. אבל סתם מחלות? זה ידוע הרי שאני לא חולה בסתם מחלות אף פעם, אלא אם כן סופרים את דלקות הגרון שיש לי מדי שנה.

כרגיל, האינסטינקט המיידי שלי היה לא להאמין. זה כלום, אמרתי לעצמי בעודי מנסה, אך לשווא, לצאת מהמיטה. סתם אין לך כוח, הלכת לישון מאוחר מדי, ואף אחד לא אמר ששמונה שעות שינה זה מספיק. חוץ מזה, כלום לא כואב לי במיוחד, בטח הכל פסיכוסומטי, אולי אני מדוכאת קצת. אבל בעצם אני בכלל לא מדוכאת, להפך. זאת כנראה בדיוק הסיבה, ההדחקה. בגלל שהדחקתי את הדיכאון הכל מתבטא בגוף, קומי כבר, תקומי כבר, יש לך כרטיסים הערב ללהקת בת שבע בפסטיבל ירושלים, ניסיתי לצעוק על עצמי בשקט אבל ללא הועיל.

בסוף החלטתי ללכת לחפש את המדחום שקפץ ל-39.4 מעלות ואז קצת נרגעתי. אני לא משוגעת, אני סתם חולה. 39.4 בתשע בבוקר זה לא טוב, אבל כלום, חוץ מכל הגוף, לא כואב לי במיוחד, והסחרחורות כמובן והבחילה. מדובר כנראה בווירוס, סגרתי את הדיון ביני לבין עצמי ולקחתי כמה כדורים להורדת חום. שעתיים לאחר מכן, דולפת זיעה בכמויות בלתי אפשריות, הורדתי את שושנה לגינה, ונדמה לי שנרדמתי שם על הספסל. בשארית כוחותי חזרתי הביתה, הטלתי את עצמי על הספה מול הטלוויזיה ושם נותרתי במצב של דמדומים, כשחומי עולה ל-40 ויורד לעתים עד ל-39 פחות או יותר, למשך שבועיים.

שלב ב'

לאחר ההכחשה מגיע אצלי שלב האבחון העצמי. זה הרי ידוע ברבים שכבתו של היפוכונדר שבסופו של דבר באמת הפך לחולה, וכמי שטיפלה במשך שש שנים בשני הורים חולים ובמשך כמה שנים נוספות בחולים ובהיפוכונדרים שאינם בני משפחתי, הפכתי כבר בעצמי למאבחנת לא רעה. אני מסוגלת בקלילות לנהל שיחה על מארקרים של מחלת הסרטן, על מיקרומטסטזות, על מדללי דם, יתרונותיה וחסרונותיה של הקולונסקופיה הווירטואלית, תופעות לוואי של תרופות למניעת דחיית איברים מושתלים, סטנטים ושאר דברים שהיו הופכים אותי ודאי למסמר החברה בבית האבות. אבל כשזה נוגע לעצמי אני בדרך כלל מעדיפה לאבחן אצלי וירוס. יתרונותיו של הווירוס הם בכך שאין הוא דורש טיפול, כלומר אין צורך לקום עוד פעם מהמיטה, להתקלח, להחליף בגדים וללכת לרופא.

"זה וירוס", הודעתי לילדים ולכל חברי. "ראית רופא?" שאלו הילדים ולא נענו. "את בטוחה? עם חום כזה גבוה?" שאלו החברים ואני ביקשתי שיבואו להוציא את שושנה. הביאו לי גם מיץ תפוזים, סחוט טרי. סיפרו לי שחם בחוץ אבל אני שכבתי על הספה, מכוסה בשמיכת פוך, רועדת ובוהה בטלוויזיה. "אני חולה, אין לי חברים ואפילו אין לי חמורים על הפיג'מה כמו לגדי משמוליקיפוד", אמרתי לשושנה, אבל היא רק נעצה בי מבט מלוכסן ממקום מרבצה הרחק על השטיח וחבטה בזנבה בעצבים.

"זה וירוס", אמרה הרופאה ממלר"ם שהזעקתי הביתה בשבת וכתבה לי בדו"ח "חום 40, נראית חולה מאוד, וירוס", ועמליה נתנה לי לדבר עם נדב שסיפר לי שהיה לו בדיוק אותו הדבר והתברר שמדובר בדלקת ריאות.

"אוי, איך את נראית חולה", אמר ד"ר יושר כשהגעתי אליו למחרת, ואחרי הצילום הוא קבע שיש לי דלקת ריאות, "ובגיל שלך זה מחלה בכלל לא פשוטה וחבל שחיכית חמישה ימים". הוא פקד עלי ללכת הביתה, לבלוע אנטיביוטיקה ולחזור אליו לביקורת לאחר חמישה ימים.

שלב ג'. דמדומים

במשך חמישה ימים לא חל שום שינוי במצבי, למעט בחילה וכאבי בטן שיצרו אצלי כדורי האנטיביוטיקה. בשוכבי קודחת מחום התפניתי גם לדון ביתרונות המחלה. למשל, אלו היו, כך אמרו מבקרי הרבים, ימים חמים במיוחד אבל לי היה קר כל הזמן. שנית, איך אחרת הייתי מתוודעת לתוכנית הבלתי-אפשרית "ווייפאאוט"? האם הייתי רואה אי פעם את נסים גרמה בתוכנית האירוח שלו בערוץ 1? ובכל שאר הזמן, כך נדמה לי, ראיתי את פסטיבל מספרי הסיפורים שמשודר כנראה בכל רגע נתון באיזשהו ערוץ.

שלב ד'. תהליך ההבראה

"אני מבקש שתלכי לבית חולים", אמר ד"ר יושר כשבאתי אליו לביקורת מקץ חמישה ימים, קודחת בלי חשבון. "אפשר לחכות עד מחר?" התחננתי. לאחר משא ומתן קצר סוכם שאם אתעורר בבוקר עם חום גבוה, אקח את ההפניה שנתן לי ואלך להתפנק קצת באיכילוב עם אנטיביוטיקה תוך-ורידית.

למחרת התעוררתי כמעט בלי חום. פרצתי בבכי של אושר. סכנת האשפוז חלפה. לראשונה עלתה בדעתי האפשרות שאני עומדת להבריא. "לאמא שלי אין חום", צעק אמיתי והעיר את חברתו שעדיין ישנה בחדר הסמוך. לא חלפו אלא חמישה ימים נוספים של חום מתקבל על הדעת ותשישות מוחלטת, ומקץ שבועיים של מחלה יצאתי סוף-סוף מהבית.

שלב ה'

אוי, איך שהייתי חולה. ועכשיו מה?



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו