בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

עד המילה האחרונה

הכתבה על נפתלי יבין נפלאה (מוסף "הארץ" 17.6). יבין איש הרוח, שמעולם לא שמעתי עליו - עליתי לארץ קצת פחות משנתיים לאחר מותו. הכתבה ריתקה אותי עד כדי כך שלא יכולתי להפסיק לקרוא עד המילה האחרונה. ריתקו אותי התחקיר העמוק, ריבוי העדויות ממקור ראשון, האהבה לאיש וליצירה שלו, ויכולתי לחוש שאני כמעט מכיר אותו.

הכתבה כתובה כמו תסריט שמוכן לצילומים ותוך כדי קריאה אפשר לראות את הדמויות ואת קורות חייו הטרגיים והמרתקים של נפתלי יבין. עבור אנשים כמוני, שנולדו במחוזות אחרים, וגם עבור הדור שבא לאחר מותו, זו הזדמנות נדירה להיחשף לאיש המרתק הזה.

דרך סיפור חייו ובני זמנו אני לומד על תקופה חשובה ביותר בהיסטוריה התרבותית של ישראל הצעירה, שחיפשה וחלמה, בדומה לנפתלי, לבנות כאן חיי אמנות, שירה וספרות משל עצמה על אף הקשיים הקיומיים היומיומיים, ואני חש כאב על אובדן כישרון כזה.

אני רוצה לברך את עורכי המוסף על האומץ הבלתי-רגיל והמעשה הנדיר, להקדיש גיליון שלם לסופר שמעטים מכירים בתקופה שבה נמיכות הרוח שולטת בחיינו.

ליביו כרמלי

גבעתיים

סלט של ירק אחד

המוסף מכיל באופן טבעי כתבות רבות ומגוונות, ובתוך השפע הזה אני מתקשה להאמין כי יהיה קורא שלא ימצא כתבה שמעניינת אותו. הרעיון להקדיש מוסף שלם לאיש אחד גובל לטעמי בחוצפה. הדבר היה משול לסלט, שבמקום להכיל ירקות רבים ומגוונים הכיל ירק אחד. מי שספרות אינה מעניינת אותו נותר פשוט עם גיליון חסר משמעות. בדרך כלל, עקב ריבוי הכתבות אני אפילו לא מספיק לסיים את העיתון, ואילו הפעם הבעיה היתה הפוכה.

אלון טויזנר

קרית מוצקין

ספר במסווה

בתור שוחרת ספרות שלא יצא לה לקרוא ספר בחצי השנה האחרונה, בגלל אילוצי הורות, ומסתפקת בעיתונים, התאים לי מאוד לקרוא ספר במסווה של עיתון, ועוד ספר כזה, שכספר לא הייתי קוראת.

קראתי בשכיבת פרקדן, העיתון מקופל לכריכה רכה, ולפעמים העיתון כמו עיתון. התעלמתי מהציטוטים המובלטים, דגמתי מתוספות המידע, ונהניתי.

אכן, חדשני, ניסיוני ונועז.

שירה מרום

חיפה

זה לא ספר

שמחתי להיענות לקריאת העורך ולהגיב על הגיליון האחרון, שהוקדש רובו ככולו כ"ספר עיתון" לסופר אחד. צר לי, אך הפעם התאכזבתי. לא קראתי את כל היצירה הספרותית של נפתלי יבין, כי אני רגיל לקרוא ספר כחטיבה אחת, ללא הסברים ותוספות, ורק אחר כך לגבש לעצמי את דעתי. המוסף השבועי חייב לשקף מגוון רחב של נושאים, כדי שכל קורא יוכל למצוא בו את המעניין אותו - שהרי זהו אחד ההבדלים בין עיתון לספר.

גליל אלישיב

כפר סבא

תרמיל ומקל

ב"סיור המודרך", לו זכינו בכתבתו של גידי וייץ, "לפרק את הולילנד" (מוסף "הארץ" 10.6), נחשפנו לסמטאותיה וביביה של "ירושלים של מטה". עומק השחיתות, היקף היריעה, מספר האנשים הנוגעים בדבר וגובה בנייני מיזם הולילנד זועקים לשמים. כנאמר בכתבה: קצרה היריעה מלרדת לפרטים, חשובה השיטה - והשיטה מזעזעת ומעוררת שאט נפש.

וכשזאת השיטה, מה הפלא שספסלי הפקולטות למשפטים מלאים וגדושים סטודנטים צעירים שפרנסתם מובטחת. השיטה משלמת ומתגמלת. ואולי, אילו כל אותם משרדי עורכי-דין ידועי שם לא היו נותנים הבטחה בלתי כתובה "להוציא" מכל דבר, והגנתם על כל אותם ידועי שם לא היתה מובנת מאליה - אולי אז מדינתנו היתה נראית אחרת.

ולוואי שדלתות משרדיהם של עורכי הדין היו ננעלות, ויושביהן היו לוקחים תרמיל ומקל ומהלכים בארץ ישראל. אזי היינו זוכים גם אנו, פשוטי העם, להיחשף לנופים אחרים ולטיולים ב"ירושלים של מעלה".

מרתה רייפלד

תל אביב

גועל נפש

כסף, כסף, כסף. המיליונים מתעופפים בין דפי התחקיר, הראוי לכל שבח, של גידי וייץ. הקריאה הותירה אותנו, האזרחים התמימים, המומים. ואנו שואלים: האם כל זה קורה מתחת לאף שלנו, ואנו כלל לא ידענו? כל מה שרצינו היה להוריד את המזוודות מהבוידם ולנוס על נפשנו.

צר היה לי על לכתו של דן בן אמוץ, אשר היה מיטיב מאיתנו לכתוש את גיבורי התחקיר. וכפי שאמר אחד החשודים בעניין התשלומים: "בטח יש חרא, אז מה? זה היה אינטרס לקדם, להרוויח כסף, אז הרוויחו, אז עשו קצת חרא, אז מה?"

אז מה יש לנו כאן? תמליל ברור, פשוט, רציונלי. לא נורא. אפשר להחזיר את המזוודות אל הבוידם. הורדנו את הרף. שוחד שווה חרא? תשכחו מזה.

תמר אבידר

תל אביב

ייצוא של סבל

פעם, לא כל-כך מזמן, ניסו חלק מהקיבוצים לגדל את הילדים ב"בתי ילדים". כיום בתי הילדים כבר אינם מקובלים, ורבים ממי שגדלו בהם מספרים על הסבל שסבלו בילדותם מההפרדה שנכפתה עליהם מהוריהם וממשפחתם. אבל עדיין ישנם ברוב הקיבוצים (והמושבים) אמהות שמופרדות מצאצאיהן, וצאצאים שכמהים למגע, חום, אהבה ומשחק. אלה הם העגלים והעגלות שנולדים לפרות בתעשיית החלב.

בכתבתו של קובי בן-שמחון, "פרה פרה" (מוסף "הארץ" 10.6), התבשרנו שקיבוץ אפיקים מייצא את השיטות הנהוגות ברפת החלב הישראלית. כדי שפרה, ככל נקבה ממחלקת היונקים, תפיק חלב, היא צריכה להתעבר ולהמליט צאצאים. עגלים ועגלות הם אפוא תוצר לוואי של תעשיית החלב, שכן נדרש לעבר את הפרות מדי שנה כדי להמשיך לשאוב מגופן כמויות גדולות של חלב - 50 ליטר ביום. אך בכתבה לא צוין המחיר שהפרות משלמות על כך. גופה של הפרה אינו מותאם ל"ייצור" כמויות כה גדולות של חלב, ולכן הוא קורס הרבה לפני תום תוחלת חייה הטבעית, עקב דלדול עצמות, תשישות ומחלות.

מצער שכתבה כה נרחבת התעלמה לחלוטין מסבלם של בעלי-החיים שעל גבם עושה תעשיית החלב את רווחיה.

רעות הורן

בוסתן הגליל

גאווה לאומית

כתבתו של קובי בן-שמחון מרחיבה את הלב, מענגת את הנשמה ומגדילה גאווה לאומית מהישגיו של אלי פלס ז"ל מקיבוץ אפיקים. אך משהו היה חסר בה. קיימת בישראל חברה פרטית (SCR) שלה מד חלב אלקטרוני (לפרות). התגים שלה "מקשיבים" לפרה ונותנים מידע גם על העלאת גירה, משדרים מידע למרחקים ארוכים ועוד. חברה זו מוכרת את המספר הגבוה ביותר של תגים ושל מדי חלב לפרות בעולם.

כל זה לא מפחית מערכם של אפיקים ושל אלי פלס, שלהם זכות ראשונים.

לינה בן-דור

ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו