בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדורת השבט

ב-1811 לקח יהודי צעיר מליטא את משפחתו ועלה לארץ ישראל, בה נהפך למנהיג פעלתן. 200 שנים אחר כך, 20 אלף בני משפחת סלומון נפגשים בפייסבוק ונערכים לכנס לזכרו של האב המייסד

תגובות

בטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה, שהתקיים לפני חודשיים בהר הרצל, נפל דבר. לראשונה הזכיר ראש הממשלה בנאומו את קורבן הטרור הראשון של ישראל, שנרצח כמאה שנים לפני קום המדינה.

בנימין נתניהו, שביקש לטעון כי הטרור הפלסטיני הוא לאומני ואינו תלוי בוויכוח טריטוריאלי, גייס לדעותיו דמות היסטורית נשכחת. "ידידיי, אנחנו נאבקים בטרור כבר 162 שנים. שמו של הקורבן הראשון מופיע כאן על ?קיר השמות'", אמר.

האיש שאליו התייחס נתניהו הוא אברהם שלמה זלמן (סלומון) צורף, שכונה "הראש"ז". ב-1851 הוא נרצח בירושלים במכת חרב על ראשו, בידי ערבים, כשעשה דרכו לבית הכנסת. ישראל מכירה בו רשמית כראשון חללי פעולות האיבה - היהודי הראשון שנרצח בישראל על רקע לאומני.

באוקטובר ימלאו 200 שנים לעלייתו לארץ. לרגל המאורע החליטו צאצאיו, בני שושלת סלומון המפוארת, לארגן כינוס משפחתי ענק בירושלים. ברוח התקופה, הם הקימו אתר אינטרנט ועמוד בפייסבוק והם מאיישים מטה טלפוני מיוחד, בניסיון לאתר כמה שיותר מצאצאיו של זלמן ולהזמינם לאירוע. לפי הערכות של חוקרים ושל בני המשפחה, מספר הצאצאים הוא כ-20 אלף, והם נושאים 800 שמות משפחה שונים.

"95% מהמשפחה חיה בישראל. חלקם חילונים, חלקם דתיים-לאומיים וחלק חרדים. יש לנו חברים מכל המינים ומכל הסוגים. זה לא ייאמן", אמר השבוע ד"ר שמחה מנדלבוים, נינו של יואל משה סלומון ומחבר הספר "צאצאי הראש"ז - עשרה דורות בארץ ישראל" (הוצאת לינא, 1995), שהפך לפריט חובה בקרב המשפחה הענפה.

על בני המשפחה נמנים אישים חשובים ומפורסמים רבים - חלקם צאצאים ישירים וחלקם כאלה שנישאו לבני המשפחה. המוכר שבהם הוא יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקוה, שזכה לתהילת עולם בעקבות הבלדה הנושאת את שמו שכתב יורם טהרלב ושהלחין שלום חנוך. אישים אחרים, בני תקופתנו, הם השופט מישאל חשין, שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור, נשיאת הכבוד של ויצ"ו העולמית מיכל מודעי, מנכ"ל "טבע" אלי הורוביץ, הסופרת יהודית קציר, שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, הצ'לן הראשי בפילהרמונית מיכה הרן, איש העסקים מוזי ורטהיים והשגריר לשעבר במצרים ובירדן, פרופ' שמעון שמיר.

הרוח החיה מאחורי היוזמה לכינוס היא אורנה ברד, בת 64 מתל אביב, נינתו של יואל משה סלומון. אחרי 35 שנים בלונדון, שם הקימה משפחה, חזרה באחרונה לישראל, פתחה בקריירה שנייה כפסלת קרמיקה והתחילה להתחבר לשורשיה. כשגילתה שימלאו השנה 200 שנים לעליית המשפחה לארץ, החליטה לארגן את הכינוס הגדול. "הראש"ז בא לכאן מליטא בהושענא רבה תקע"ב (אוקטובר 1811), עם אשתו, חעשה, ושלושת ילדיהם. כאן הם הקימו את השושלת הענקית הזו, שקשה לתפוס את ממדיה", אמרה השבוע.

"ההיסטוריה שכחה את פועלו ואת הדור הזה, שהתחיל בבניית הארץ לפני העלייה הראשונה. לא מדברים עליהם, לא מזכירים אותם ולא זוכרים אותם. מכאיב לי שלא נותנים להם את הקרדיט הראוי", הוסיפה ברד.

הכנס שהיא מארגנת, שיכלול דיונים, תערוכה, סרט תיעודי וסיורים באתרים היסטוריים הקשורים למשפחה, אמור להיות התשובה שלה לזיכרון ההיסטורי הלאומי הקצר. "אנחנו לא משפחה שמחפשת פרסומת. גם המפורסמים ביננו הם אנשים צנועים, שלא דוחפים את עצמם. אבל הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה - לא בגלל גאווה - אלא בשם ההיסטוריה של המדינה ושל היישוב היהודי", אמרה.

שנת תקו"ם

הראש"ז, אבי המשפחה, נולד בעיר קידאן בליטא ב-1786, ולמד תורה אצל אחד מתלמידיו של "הגאון מווילנה" (רבי אליהו בן שלמה זלמן). בגיל צעיר ובאופן חריג לאיש משפחה ואב לילדים קטנים, הצטרף למשלחת שיצאה ליישב את ארץ ישראל, כמצוות הרב. השנה היתה 1811 והראש"ז היה בן 25, אב לשלושה. ארבעה חודשים הוא נדד עם משפחתו בדרכים, בעגלה רתומה לסוסים ובאוניית מפרשים, כשהוא גובר על סכנות ומכשולים רבים - בשל היעדר דרכים סלולות והמצב הביטחוני בדרכים.

נינו, מרדכי סלומון, כתב בספרו "שלושה דורות ביישוב" (דפוס סלומון, 1951): "מסופר מפי זקני ירושלים ששמעו מפיו, כי תמיד היתה בקרבו הנטיה לקימה והתעוררות: ?אני נולדתי בשנת תקו"ם', וכשיצא כרוז ה'עלייה' החליט לקום ולעזוב את עירו, ארצו ובית אביו, לשים נפשו ונפשות בני ביתו בכפו, לעבור ארצות וימים ולעלות לציון, ואף לסול מסילה חדשה לו ולשאר היהודים בארץ ישראל ולבאים אחריהם".

בדרך לארץ ישראל עצר בקושטא בטורקיה, שם למד מקצוע - צורפות - כדי שיוכל לפרנס את משפחתו. עם הגעת בני המשפחה לחופי ארץ ישראל, הם עברו בעכו ולאחר מכן השתקעו בצפת. בעקבות המגפה שפקדה את הגליל וגבתה קורבנות רבים, החליט זלמן לעבור לירושלים - שוב, תוך סיכון אישי רב.

העיר היתה אז סגורה ליהודים אשכנזים, בגלל חוב בן יותר ממאה שנים של הקהילה לנושים הערבים המקומיים. המושל הטורקי דרש מהאשכנזים לשלם את החובות הישנים בטרם יורשו להיכנס לעיר. כדי להיכנס בשעריה, נאלץ הראש"ז לשנות את מלבושו וגינוניו, להתחפש ולהתחזות ליוצא ספרד. יחד עם עשר משפחות הוא נכנס לירושלים באישון לילה ב-1813. הוא פתח בעיר חנות לצורפות וחילק את זמנו שווה בשווה - חצי יום למד תורה, חצי יום עבד כדי לכלכל את משפחתו. תוך זמן קצר התחבב על תושבי העיר היהודים והערבים.

את קשריו הטובים ניצל זלמן כדי לקבל היתרים ליהודים אשכנזים לגור בירושלים. ב-1819 השיג מהממשל הטורקי כתב פיטורין רשמי מהחובות הישנים ואישור רשמי להקים קהילה אשכנזית בעיר. הוא גם קיבל צו מלכותי (פירמאן) מהממשל, ולפיו כל הנכסים שרכשו אשכנזים יותר ממאה שנים לפני כן יועברו לקהילה המתחדשת. הרכוש הזה כלל, בין היתר, שטח גדול שנקרא "החורבה", ובו חצרות ומבנים שוממים, מתחת לערימות עפר וזבל. במאה ה-18 זה היה מקום משכנו של בית הכנסת האשכנזי.

ב-1836 החל הראש"ז לשקם את שטח החורבה. לצורך זה יצא שלוש פעמים למסעות גיוס כספים בחו"ל. בשנים הבאות הפכה החורבה למרכז יישוב יהודי הכולל בתי כנסת, מוסדות חינוך וציבור, מבני מגורים ושטחי מסחר - לראשונה זה מאה שנים. בנייתו של בית הכנסת "החורבה" הושלמה רק לאחר מות זלמן (ב-1948 הוא נהרס פעם נוספת, בידי הירדנים. בשנה שעברה הושלם שיקומו).

לדמותו של הראש"ז נקשרו ברבות השנים גם סיפורי גבורה. לפי אחד מהם, בדרכו חזרה לארץ משליחותו האחרונה בחו"ל, עלה לאונייה כשברשותו סכום כסף גדול, צדקה לעניים, מוסתר בארגז. בהיותו בלב ים נודע לנוסעי האונייה היוונים שיש לרב ארגז מלא זהב וכסף. הם תיכננו לרצוח אותו בלילה, להשליך את גופתו לים ולקחת את הכסף. כששמע זלמן על המזימה, השיב שאין מה לפחד ו"לחש מה שלחש בהשבעת מסתורין", כפי שתיאר נינו בספרו.

באישון לילה, כשכל נוסעי האונייה ישנו, קם אחד המתנקשים, שלף את חרבו החדה, ותיכנן לדקור את זלמן. "והנה יבשה ידו של המתנפל והחרב נפלה מידו ארצה, ובצעקו צעקה משונה, צנח אין אונים לתמיהת חבריו שמהרו למקום המעשה". בהמשך, עד לעגינת האונייה בחופי ארץ ישראל, "היו היוונים עבדיו הנאמנים" של זלמן.

מות קדושים

פעמיים נוספות ניסו להתנקש בחייו, על רקע התנגדות הערבים בירושלים לפעילותו למען חיזוק הנוכחות היהודית בירושלים. פעם אחת ירה בו ערבי, אך החטיא את המטרה. היורה, שנמלט לאחת החצרות, נפל לבור וטבע. בפעם השנייה הצליחה ההתנקשות וזלמן נרצח. באחד הלילות, כשהיה בדרכו להתפלל, התנפלו עליו ערבים מאחור, דקרו אותו בחרב בראשו, עד שנפל לקרקע. יותר משלושה חודשים שכב בביתו על ערש דווי, חסר הכרה. גם לאירוע היסטורי הזה נקשר סיפור מיתולוגי. "ביומו האחרון שב אליו כוח זיכרונו, ויפקד להביא אליו את כל משפחתו, ידידיו ומכיריו, ויושט ידו לכל אחד ואחד בברכת הפרידה, ובמעמד כולם נאסף אל עמו וימת מות קדושים", כתב נינו.

הרפתקאות חייו לא הסתיימו גם לאחר מותו. הקהילה הספרדית, שניהלה את חברה קדישא ואת בית הקברות היהודי, סירבה לקבור אותו, בטענה שהותיר אחריו חוב. רק לאחר דין ודברים ממושך, ניאותו להביא אותו לקבורה, והוא נטמן למרגלות הר הזיתים, ליד קבר זכריה הנביא. על מצבתו נכתב, בין היתר: "הציל את נחלת האשכנזים מידי הישמעאלים".

לאחר 1948 נהרסה המצבה בידי הירדנים. אחרי מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר איתר אותה ד"ר שמחה מנדלבוים, נינו של יואל משה סלומון, וכתב בצבע שחור על הקיר הסמוך: "כאן מקום קבורתו". מצבה נוספת שהוקמה במקום לאחר מכן, על ידי בת המשפחה, הוסרה בשנות ה-70. בשנה שעברה הוצבה שם מצבה חדשה, בכסף שתרמה המשפחה. כיום מתנהל משא ומתן בין המשפחה לרשות העתיקות, שדורשת להסירה.

בנו של הראש"ז, מרדכי, היה בין מחדשי ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל. נכדו, יואל משה סלומון, היה ממייסדי פתח תקוה. נינו, חיים סלומון, ייסד את חברת התרופות "סלומון לוין ואלשטיין", שממנה התפתחה "טבע".

לטובת בני משפחה נוספים, ותיקים וחדשים, שרוצים ללמוד עוד על האב הקדמון, הקימה אורנה ברד אתר אינטרנט (www.salomon200.com). שם גם אפשר להירשם לכינוס המשפחתי. את מלאכת בניית עץ המשפחה המסועף היא משאירה לדור ההמשך. "בכל דור קם משוגע לעניין, אני לא מודאגת", אמרה. *

חברים מפורסמים במשפחה

דניאל פרידמן שר המשפטים לשעבר

יהודית קציר סופרת

מוזי ורטהיים איש עסקים

מיכל מודעי נשיאת כבוד של ויצ"ו העולמית

רון פרושאור דיפלומט

רות חשין נשיאת הקרן לירושלים

אלי הורוביץ יו"ר "טבע" לשעבר



מארגנת הכנס, אורנה ברד, ליד פסלו של בן משפחתה, יואל משה סלומון, בפתח תקוה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו