אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומן מסע של אבטיח אחד

5תגובות

14 בפברואר: גשמים גדולים

בשעת צהריים הטנדר פונה בחדות על צדו, מחליק באטיות לבור בוצי בדרך עפר חומה. "יש בעיה", אומר גיא כחלון, נאנח וממשיך בנהיגה. "הגשם משבש את כל התוכניות, אין סיכוי שהשתילה תתבצע בזמן. בכל השטחים שבהם אני מתכוון לשתול אבטיח נמצאים עדיין בקרקע תפוחי אדמה. היינו אמורים להוציא אותם כבר בתחילת החודש, אבל עכשיו, כשהאדמה רטובה, הקומביין לא יכול לעבוד. הוא ישקע בבוץ. מהסיבה הזאת אני לא מצליח לשחרר את השטח לאבטיחים וההכנה לקראת השתילה נתקעת. אין לי יותר מדי ברירות עכשיו, הגשם יכתיב את הטון".

כחלון, בן 39, חקלאי ממושב קלחים שבצפון הנגב, הוא אחד ממגדלי האבטיחים הגדולים בארץ. "בסך הכל אני מתכוון לשתול השנה 500 דונם אבטיח", הוא אומר, סוחט בעדינות את דוושת הגז ומושך את ההגה לימין. כשברדיו מתחיל שידור טקס חילופי הרמטכ"לים בלשכת ראש הממשלה בירושלים, הרכב מתייצב ושדות אינסופיים נפרשים ממול. "כל בוקר אני יושב על מפות סינופטיות ולא רואה עצירת גשמים", הוא אומר בלי חשק. "כל הזמן צריך לתמרן עם האדמה. איכשהו הצלחנו לשחרר קצת שטח, זה היה לפני הגשמים הגדולים. שטח של 50 דונם, זה הכל. זו בעיה קשה ביותר. הצפי היה לסיים כבר היום את השתילה".

ניר כפרי

כעבור כמה דקות הוא עוצר ומתבונן בשדה המסתיים בקו ברושים. פועלים תאילנדים חבושים כובעי קש רחבים הולכים בתלמים, מפזרים קשתות ברזל דקות לאורך שורות מכוסות ניילון. "התחלנו כאן את העבודה על המזרע הראשון", מסביר כחלון ומצביע קדימה. "אחרי שהקומביין עבר והוציא את תפוחי האדמה, נכנס טרקטור על השטח בעיבוד נוסף. אחר כך עבר משתת עם מתלמים ואחריו מתחחת שיצרה באופן עדין יותר את השורה. אחר כך פרסנו קו טפטוף במרכז השורה וחיפינו אותה בניילון. השנה לא היה צורך לזבל, עשינו בדיקת קרקע והכל היה בסדר. האדמה היתה מלאה".

20 בפברואר: מלאכת ההרכבה

גלגולו של האבטיח שלנו מתחיל במשתלת "שורשים" שבמושב מבטחים, שם, מאז אמצע פברואר, השתילים של כחלון כבר מוכנים. רביב אואקרט, בן למייסדי המשתלה שקמה בפיתחת רפיח באמצע שנות ה-70 ועברה לחבל הבשור, פונה לחממה גדולה, אל חדר מספר שלוש. "הכל מתחיל בעצם בהזמנה של החקלאי, שלושה חודשים לפני השתילה", הוא אומר ומלטף בעדינות ראשים של שתילים ירוקים הטמונים במגשי קלקר. "גיא הזמין שתילי סידלס מזן 1262 למועד שתילה באמצע פברואר. על פי ההזמנה שלו קנינו את הזרעים ממשווק ישראלי של חברת זרעים אמריקאית והחלטתנו על מועד הזריעה המדויק".

כחלק ממלאכת הרכבת השתילים, לצד זרעי האבטיח נזרעה גם דלעת. "אנחנו למעשה מייצרים ומגדלים כאן שני מוצרים במקביל", מסביר אואקרט. "אנחנו מגדלים גם את הרוכב, שהוא האבטיח, וגם את הכנה, שהוא בסיס של דלעת, בעלת עמידות גבוהה למחלות קרקע. את שני המוצרים האלה אנחנו מגדלים בין שבועיים לשלושה ואז מביאים אותם להרכבה, כלומר, חותכים באופן ידני את הכנה של הדלעת ומרכיבים עליה את האבטיח. אחרי החיתוך וההרכבה השתיל עובד לחדר מיוחד שבו נשמרות לחות וטמפרטורה ספציפיות למשך שבועיים. אחרי איחוי הרקמות, יוצא שהשתיל בנוי ממערכת שורשים וגבעול של דלעת והחלק העליון שלו הוא זן האבטיח".

השתילים המורכבים מספקים ערך מוסף גבוה לחקלאי. "כיוון שיותר ויותר חומרי הדברה מוצאים משימוש, החקלאי זקוק לשתיל בעל עמידות גבוהה למחלות", מסביר אואקרט. "יתרון נוסף הוא שהדלעת מאפשרת לאבטיח צימוח יותר גדול. כנגזרת מכך הצמח יכול לסחוב יותר פירות ויש גם יותר יבול. בנוסף, השתיל שמיוצר כאן חוסך לחקלאי מעל חודש של ימי השקיה. אחרי ההרכבה השתילים גדלים בחממה עד קליטה ואחידות מלאה. כאן הם מקבלים את התנאים הטובים ביותר מבחינת טמפרטורה, דישון, אוורור, אפס מזיקים והשקיה נכונה. מכאן השתיל מגיע לשדה במצב האופטימלי ביותר".

ניר כפרי

28 בפברואר: אין מנוחה

באיחור של שבועיים, כשמעליה חגים מסוקי קוברה, מגיעה משאית השתילים לשדות קלחים. כחלון מקבל אותה בשמחה גדולה. "כשאני מסתכל על המשאית הזאת אני מבין פתאום שעוד שנה חלפה", הוא אומר בשעת בוקר מוקדמת ועל פניו נפרש חיוך של סיפוק. "כשהשתילים מגיעים לשדה אני מרגיש שהתחילה העונה. להתחיל עונה זה אומר מבחינתי שאין יום ואין לילה. זאת חצי שנה של שיכרון חושים. אני אוהב את זה. אני מכור לזה".

הוא נשען על טרקטור פיאט אדמדם. "יד ראשונה, שנת 75', של אבא שלי", הוא מכריז בגאווה ומצית סיגריה. "אבא עדיין חקלאי במושב גני יוחנן שבצמוד למזכרת בתיה. בתור ילד עבדתי הרבה במשק שלו, דבר שהאחים שלי לא כל כך אהבו לעשות. טרקטורים, עיבודים, קטיפים - עשיתי כל מה שצריך לעשות. אבא גידל כרמים ליין וירקות. אחרי שש שנים בשירות קבע בצבא, הבנתי שאני רוצה לחזור לחקלאות. היום, מלבד אבטיח, אני מגדל גם חציל, פלפל, תפוח אדמה, גזר, מלון, כרוב, כרובית וסלק אדום. יחד עם אבא ושותף נוסף, מורן מוצ'ן, הקמתי חברה ששמה 'נטע ארץ' ואנחנו מעבדים כ-4,000 דונם. אבל מכל הגידולים שלנו, אני הכי אוהב את האבטיח. חולה עליו. זו עבודה מאוד אינטנסיבית, מאוד קשה, מהרגע הזה אנחנו נכנסים לשלושה חודשים מטורפים".

כחלון, נשוי ליערה ואב לארבעה, מספר תוך כדי שתילה כי קנה את המשק במושב קלחים לפני ארבע שנים. המושב, שנוסד ב-54' על ידי עולים ממרוקו ומאיראן, משתייך למועצה האזורית מרחבים ונמצא שבעה קילומטרים מערבית לנתיבות. שדות המושב משתרעים על פני כ-5,000 דונם ואוכלוסייתו כוללת 100 משפחות, מתוכם 76 בעלי נחלות ו-24 בעלי מגרשים. "קנינו פה משק כי במרכז המים והאדמות מצטמצמים. חלק גדול מהאדמות שעיבדנו במזכרת בתיה, כ-400 דונם, הופשרו לבנייה. לא יכולתי להמשיך לעבוד שם אז החלטתי לרדת דרומה".

הוא דור שלישי של חקלאים. "הורי, סבא וסבא של גיא, הגיעו מכפר יונה לגני יוחנן בשנות ה-50", מספר יוסי כחלון, אביו של גיא. "הם התעסקו בחקלאות קטנה, משפחתית, היו להם כמה פרות, לול קטן ומספר דונמים מצומצם של ירקות. אחרי הצבא נכנסתי למשק המשפחתי ושיכללתי אותו, כמו שגיא ממשיך את הדרך שלי. כבר כנער הוא נמשך לחקלאות. אני זוכר אותו יוצא לשדה עם טרקטור ומזלג כפול שעליו שני מכלי פלסטיק, ממלא אותם באבטיחים ורץ למכור אותם במזכרת בתיה. בתיכון הוא גם גידל פתאום תפוחי אדמה. החקלאות דבקה בו. אני נהנה מכל רגע שאני רואה אותו. מבחינתי, הכניסה שלו לעולם החקלאי היא כיף בלתי רגיל. אני אפילו מתרגש מהבחירה שלו. גיא הוא חקלאי שונה ממני, הוא יודע לנהל הרבה יותר טוב. אני מאוד סומך עליו. מהסיבה הזאת העברתי לו את השרביט".

"ביחס לאבא, אין ספק שאני חקלאי מזן קצת אחר", מאשר הבן. "לי אין הפסקה של עבודה. יש פה עונתיות שבה כל הזמן נשמר רצף עבודה וכל הזמן אתה בלחץ. פעם עבדו מהאביב עד כניסת החורף. אחר כך נחו. בעידן של החקלאות האינטנסיבית אין מנוחה. אתה לא יכול להרשות לעצמך לנוח. מבחינה כלכלית אתה מחויב לזה. המדינה מחייבת אותך לעבוד באופן הזה. כיוון שהרווחיות נשחקה, הגדלת נפח העבודה שומרת אותך במשחק. מגינה עליך במובן מסוים. מעבר לזה, עיבוד של שטחים גדולים שומר לי רצף שיווקי ברשתות, כך שאני לא נפלט פתאום החוצה".

מה קורה עכשיו, אחרי השתילה?

"מיד נתחיל בחיפוי ניילון עליון, מעל קשתות הברזל. חיפוי הקרקע בניילון נועד לחמם את האדמה, כדי לשמור שלא יהיה אידוי גבוה וכדי למנוע צמיחת עשבים. את החיפוי העליון אנחנו פורשים כדי לחמם את השתיל, שירגיש כמו בקיץ. החיפוי העליון מספק גם הגנה לשתיל מפגעי גשם וברד. הרוח מאוד קשה בתקופה הזאת והיא יכולה לייבש את השתיל. באופן הזה, השתיל נמצא בחממה קטנה. בסך הכל מצפים לנו מספר שבועות שקטים לעומת תקופת השתילה. בעיקר השקיה ודישון".

ניר כפרי

17 במארס: חלונות קטנים

שלושה שבועות לאחר חיפוי הניילון העליון, השתילים התבססו לצמחים צעירים בעלי ענפים דקים המעוטרים בעלים מפורצים. "בשלב הזה", אומר כחלון בשעת ערב, במרפסת עץ לבנה בביתו במושב, "מתעוררת ההתלבטות הכי קשה. אחת השאלות החשובות שאיתן צריך להתמודד במהלך הגידול היא מתי להתחיל לפתוח חלונות קטנים במנהרות הניילון. מצד אחד יש ימים שחם מאוד, לשתיל צפוף במנהרה ולכן הוא זקוק לאוורור, כדי שלא יוצרו בקטריות ופגיעות של לחות. מצד שני, יש עדיין פחד מגשם או ברד שיבוא בסוף מארס, תחילת אפריל. היו שנים שפתחנו חלונות בתחילת אפריל והגיע ברד שעשה נזקים עצומים. הרבה פעמים אנחנו אובדי עצות בעניין הזה, לפעמים טועים ולפעמים לא. אחרי שהתלבטנו לא מעט, החלטנו להתחיל מחר לפתוח חלונות. בעצם, ככל שנתקדם לתוך הימים החמים, נפתח יותר ויותר חלונות בפלסטיק, עד שנסיר אותו לחלוטין".

ניר כפרי

4 באפריל: הפסקת דישון

החששות ממזג האוויר המתעתע לא התבדו ורגע הסרת מנהרות הניילון מתעכב. "אנחנו לא יכולים להוריד את הניילון כיוון שהחורף לא נגמר", מסביר כחלון, עטוף במעיל פליז אפור. הוא מתבונן בשדה. "אנחנו לא רוצים להסיר את ההגנה הפיזית על הצמח. המצב הוא שהשתיל התפרש יפה בתוך המנהרה, יש כבר פרחים ראשונים שמוכנים להפריה אבל דבורים לא יכולות להיכנס פנימה ולהתחיל בעבודה. רק אחרי שהניילון יוסר הן יוכלו להגיע לפרחים. מהסיבה הזאת הפסקתי את הדישון, אני רק משקה. אני לא רוצה שהגידול יתפרץ קדימה בלי חנטות, כלומר, מבלי שהפרחים הופרו. כרגע, אני נותן לצמח קצת 'לסבול', לא נותן לו את התנאים האופטימליים שיביאו אותו להוציא מקסימום פריחה. אם אשחרר אותו עכשיו, אקבל בעוד חודשיים צמח פרא בלי הרבה אבטיחים".

במה אתה מדשן?

"הדשן מורכב מחנקן, זרחן ואשלגן. לכל אחד משלושת המרכיבים האלה יש תפקיד בגידול. החנקן מפתח את העלווה ומנפח את הפרי, הזרחן שומר על צבע אדום והאשלגן אחראי על מוצקות הפרי. החוכמה היא לאזן את הדישון בצורה כזאת שנקבל על ידי שילוב רגיש את הפרמטרים הנכונים והנחוצים של עלווה, צבע ומוצקות".

מזג האוויר משפיע בוודאי גם על אופן ההשקיה, לא?

"בתקופה הזאת קשה לדעת את המידה הנכונה להשקיה, כיוון שהטמפרטורה לא אחידה. כעיקרון אני משקה כל יום שישה קוב לדונם, אבל כיוון שיש ימים קרים ויש ימים חמים - העיתוי לשינוי כמות המים לא קבוע. בשיא של הגידול, לאחר שהשיח סיים לחנוט ויש מספיק פירות בכל צמח, אעלה את נפח ההשקיה לעשרה קוב ליום כדי לנפח את הפרי".

ניר כפרי

8 באפריל: חנטה מושלמת

בימים האחרונים עמלו העובדים על פירוק הקשתות והסרת מנהרות הניילון. בתום העבודה נחשפה מקשת אבטיחים נפלאה, פרושה על הקרקע כשמיכה דקה וירוקה. על רקע הד תנועת משאיות בכביש הסמוך, אפשר כבר לשמוע את מעוף הדבורים. "הנחנו את הכוורות לפני יומיים והדבורים כבר פועלות במרץ", אומר כחלון בהנאה ומגרד לחיים לא מגולחות. "ביום שמניחים את הכוורות הדבורים מאוד עצבניות. הן לא תוקפות אחת אחת אלא בנחילים. די מסוכן, בוודאי לא נעים. זה קרה פעם לאבא שלי. עכשיו אני מתחיל בביקורת, אני רוצה לראות מה קורה בשטח. כיוון שיש לדבורים פיתויים של פרחי בר, חשוב לשים לב שהן אכן עובדות. במקרה שלא, יהיה צורך לתגבר את המקשה בעוד כוורות".

אבל פעילות הדבורים בשטח משביעת רצון והפריית הפרחים נמצאת בעיצומה. "שתלנו פה שני זנים של אבטיח - על כל ארבעה שתילים של זן הסידלס, חסר הזרעים, שתלנו שתיל קרימסון, בעל גרעינים שחורים. כיוון שהסידלס הוא זן עקר, שלא יכול לייצר האבקה עצמית, אנחנו נעזרים בקרימסון שנושא פרחים זכריים ונקביים. הדבורים עוברות בין פרחי הסידלס והקרימסון וכך יוצרות האבקה שממנה מתפתחת החנטה, פרק הזמן שבו מתרחש תהליך הפיכת הפרח לפרי. אפשר כמעט לשמוע את זה".

כשהדבורים עושות את העבודה, הוא אומר, הוא יכול לנוח קצת. "גם זה קורה לפעמים. יש תקופות שאני נמצא בשדה מהבוקר עד הלילה ויש תקופות שאני לא נמצא בשטח במשך שבוע - כשיש לחץ במשרד, כשצריך לטפל בהיתרים לעובדים זרים או לסגור הסכמים עם רשתות שיווק, דברים שנעשים כבר עכשיו".

בשעת אחר צהריים שלווה, מתייחס כחלון באמביוולנטיות לאפשרות שיזכה בחנטה מושלמת. "כשהאקלים לא קיצוני יש חנטה מושלמת", הוא אומר. "בדרך כלל, במצבים כאלה, אין מחיר בסוף עונה: אם אין תקלות אמצע, כל החקלאים משווקים מקסימום תוצרת ואין חוסר. התקלות הן בעצם חלק חשוב במשחק. השנה שעברה למשל היתה קשה, אבל כולם הפסידו. אז דווקא סבלנו מעודפי חום. האבטיחים הבשילו מוקדם מדי ולא הספיקו לקלוט את הסוכרים והמינרלים מהקרקע. האבטיח היה אמנם אדום, אבל חסר טעם. כל אדם שקנה אבטיח, פתח אותו בבית והתאכזב. אחרי שתיים-שלוש אכזבות כאלה, אנשים פשוט הפסיקו לקנות אבטיחים. השוק נכנס לסחרור. הצריכה נעצרה לגמרי, גם אבטיחים טובים שאפשר היה כבר לשווק, לא נקנו".

ניר כפרי

28 באפריל: התמודדות מול מזיקים

החורף עבר ופירות זעירים מסתתרים תחת צמחייה עבה. פרפרים לבנים מתגלגלים באוויר, מעל אבטיחים שגודלם נע בין כדורי פינג-פונג לכדורי טניס. כחלון נשמע מרוצה מקצב הגידול. "בשלב הזה, אחרי הופעת החנטות ועד הקטיף, המטרה העיקרית היא לשמור על בריאות הצמח ולהגן עליו", הוא אומר. "זה זמן קריטי להתמודדות מול מזיקים שונים, כמו למשל פטריות עלים שיכולות לפגוע בעלווה ולעצור באופן קטלני את הגידול. כיוון שהעלווה מזינה את הפרי, הפגיעה בה משפיעה מאוד על גודל הפרי וטעמו. מהסיבה הזאת חשוב למנוע את המחלות עוד בטרם הופעתן, על ידי ריסוס מונע. כל עשרה ימים עולה לאוויר מטוס ריסוס שעובר על השטח ושומר אותו נקי".

ניר כפרי

25 במאי: פגישת ספקים

השמש קופחת ורכב מתקרב ממרחק, בשביל עפר שחוצה בין מקשת האבטיחים לבין שדה חיטה לא קצור. אל כחלון מתלווה עובד דפנה, חקלאי מנתיב העשרה והאגרונום המפקח על החקלאים המשווקים את התוצרת שלהם לרשת קו-אופ. "אני לא מדבר עם עיתון 'הארץ'", פוסק עובד בחיוך. "אנחנו לא צריכים פרסומת, אנחנו עובדים כאן, לא חיים פה על הטלוויזיה", הוא מוסיף ופורץ בהליכה לתוך השדה. "אני מלווה את גיא כל הזמן, מהרגע שבו החליט כמה דונם אבטיח הוא רוצה לגדל העונה", הוא אומר לאחר ששב מעומק המקשה ובידו אבטיח. "גיא עובד בעצם על פי תכנון והתפקיד שלי לבחון שהתכנון אכן מתקיים ושהגידול יתפתח באיכות שמצופה ממנו. כלומר, בשלב הזה, כשאני רואה, כמו עכשיו, שהשדה תקין, נשאר לי רק לתת הערכת זמן לקטיף".

בינתיים פותח כחלון את האבטיח על תא המטען של הטנדר. "שחטתי היום כבר שניים כאלה", הוא אומר ומעיף מבט אל דפנה. בין ידיו נבקע האבטיח לשניים. "בסדר גמור", מסנן כחלון תוך כדי טעימה מהאבטיח. "הפרי ורדרד לכיוון האדום, יש לו קליפה של סנטימטר והוא כבר התחיל לתפוס סוכר. יש לו כבר טעם. אפשר לראות גם שעובי הקליפה הולך ומתקצר ככל שתהליך ההבשלה מתקדם. כיוון שמזג האוויר נוח ואין שרבים כבדים, הפרי סוחב בלי הפרעה את המינרלים והסוכרים מהאדמה ולכן אפשר כבר עכשיו לקבוע את יום הקטיף. אני מעריך שנותרו עוד כשבועיים".

ניר כפרי

16 ביוני: עת קטיף

עשרה פועלים צעירים מכפר מנדא שבגליל התחתון רוכנים על שביל שאליו נאספו מאות אבטיחים. קצתם לובשים בגדים בלויים, אחרים חולצה מכופתרת וחגיגית. בקושי מדברים עברית, אבל מחייכים, מספרים שהם עובדים מהבוקר, מסמנים עם הידיים שכואב להם הגב. רגע לפני הפסקת הצהריים, נוסע לפניהם טרקטור באטיות, הם ממשיכים להכניס במהירות עוד ועוד אבטיחים לתוך ארגזי קרטון לבנים ואחר כך מעמיסים אותם על העגלה.

באותה שעה מתרוצץ כחלון בנקודות שיווק באזור המרכז ומתפנה לשיחה רק בשעות הערב. "כשהקטיף מגיע אשתי מתחילה לבכות", הוא אומר, בשדות הפתוחים והחשוכים, רגע לפני שיתרחש מעליו ליקוי ירח מלא. "אני יוצא מהבית בבוקר ואני לא יודע מתי אני חוזר. יום-יום. יש מאסות אדירות, אין הפסקה. הנפש לא שקטה לרגע. קשה להסביר את זה במילים. אני ישן ארבע שעות ביממה, שעתיים בבוקר ושעתיים אחר הצהריים. אני עייף ולא עייף. אני מקבל כוחות, לא יודע מאיפה, להשיג מקסימום תוצאות בפדיון. במאסות כאלה כל עשר אגורות זה המון כסף, הבדל עצום בפדיון. זה שוק מאוד אגרסיבי ולכן צריך להיות ערני, צריך להילחם".

בשעה תשע בערב, הוא יושב בקומביין ענק בשדה תפוח אדמה. "החודש הזה אנחנו עובדים במקביל, בלילה מוציאים תפוחי אדמה ובבוקר אבטיח. במהלך היום אני משווק את האבטיח באופן עצמאי לשוק הסיטונאי ולרשתות, מלווה את הסחורה באופן אישי. אני לא יכול לתת למכירה להתנהל ללא התערבות שלי, חייב להרגיש ולעקוב אחרי כל משלוח שיוצא מהשדה. אני אוהב לראות את כל ההתרחשות הזאת, את משטחי האבטיח שנערמים בקצה השדה, את המשאיות שמגיעות להוציא את סחורה. אבל זה יפה כל עוד יש תוצאות טובות ויש מחיר. אחרת, אין לך כוח לקום בבוקר מהמיטה. כשאתה מגיע עם מוצר טוב ואתה לא מצליח למכור אותו, אתה מותש נפשית וקשה מאוד לעבוד".

איך אתה מרגיש עכשיו?

"כמו אריה".

יש לך עוד חודשיים של קטיף, ואחר כך?

"על מקשת האבטיח נשתול קישואים ונתחיל הכל מהתחלה".

20 ביוני: שוק התקוה בדרום תל אביב

ניר כפרי

"אני מכיר את יוסי כחלון, אבא של גיא, קניתי ממנו פעם חצילים", אומר יעקב בן מאיר, בעל חנות אבטיחים בשוק התקוה בדרום תל אביב. בשעה חמש אחר הצהריים, השמש מאירה ברכות ערימת אבטיחים מסודרת בקפידה על שטיחים ישנים ובן מאיר שולף מתוכה אבטיח ענק שנמסר לאחד הלקוחות.

"מגיל 14 אני מוכר פה אבטיח", הוא אומר ומשפשף בידיו את עיניו הכחולות. "ישראלים ואבטיח זה סיפור אהבה, אבטיח הולך אצלנו בבוקר ובערב. בקיץ שלנו, בכל שעה הוא טוב ומרווה".

אביו פתח את החנות הזאת ב-51', מיד אחרי שעלה מבגדד, מספר בן מאיר כשמעליו תלויים דגלי ישראל שתלה ביום העצמאות האחרון. "אבא שלי, היום בן 90, היה אלוף האבטיח. בזמנו, אני מדבר על שנות ה-80, אבא גידל אבטיח בצפון, ליד הר תבור וטבריה. זה היה אבטיח מזן גליל, אבטיח עם גרעינים שגודל בבעל, ללא השקיה. מכרנו אותו כאן, בחנות. היום אני לא מחזיק בכלל אבטיח עם גרעינים, אולי רק כשהמחיר של האבטיח מאוד גבוה ויש קונים לאבטיח עם גרעינים, היותר זול. הישראלים, באופן גורף, אוהבים את הסידלס, אבטיח ללא גרעינים".

במשך השנים היה שינוי במכירת האבטיחים אצלך?

"מאוד", הוא צוחק במרירות. "פעם מכרנו הרבה מאוד אבטיחים. כל חנות באזור שרצתה אבטיח היתה מגיעה אלינו. מאז שהוציאו לשוק את מכלי הפלסטיק הגדולים, כל בעל חנות קטנה, בשוק או בעיר, מחזיק אבטיח. היום קל למכור אבטיח, אתה הולך לשוק הסיטונאי ליד צריפין וקונה מכל של 320 קילו. כשכל אחד יכול לקנות ולמכור, הרווח מתחלק בין כולם. השוק נפרץ. אתה יכול לראות בעצמך, בכל חנות פירות או ירקות מוכרים פה אבטיח, גם אנשים שלא יודעים בכלל מה זה אבטיח. אין מה להגיד, האקשן ירד".

תורת האבטיח

לפני 40 שנה חלה תפנית בגידול האבטיחים בישראל

על פי נתונים שמציג שמשון עומר, מנהל אגף הירקות וגד"ש (גידולי שדה) ומדריך ארצי לגידול דלועים במשרד החקלאות, מדי שנה מגדלים בישראל כ-130 אלף טון אבטיחים. "בישראל, בתחילה, האבטיח היה מזוהה באופן מוחלט עם הקיץ", הוא מזכיר. "בתחילת שנות ה-70 חלה תפנית בגידול האבטיחים, עם הכנסת הטכנולוגיה של שימוש ביריעות פוליאתילן. עונת הגידול התרחבה לאזורים חמים, דוגמת הערבה ובקעת הירדן, שם אימצו את הטכנולוגיה שהביאה להקדמת הקטיף". מאז, אפשר למצוא אבטיחים למכירה ברוב חודשי השנה.

"בכל שנה מגדלים בארץ כ-25 אלף דונם אבטיחים בשלחין, למאכל טרי, מרביתם מטיפוס חסר זרעים", הוא מפרט. "אבטיחים בכירים, הגדלים תחת חיפוי מנהרות פוליאתילן, כלומר מנהרות פלסטיק נמוכות או 'חממיות', נקטפים ממארס עד אפריל. בטכנולוגיה הזאת מגדלים כעשרת-אלפים דונם. בחלק השני של העונה, מגדלים אבטיחים בשדה פתוח - כ-15 אלף דונם. הקטיפים הראשונים של אבטיח בישראל מתחילים מאזור הערבה וכיכר סדום, אחר כך מצפון לים המלח, עמק בית שאן והנגב המערבי. בהמשך העונה, משדה פתוח, מאזור העמקים, גליל מערבי, נגב והמרכז.

"בשנים האחרונות גדלה הדרישה לאבטיח קטן יותר. במקביל החל טיפוח של זנים מתאימים, בקטגוריות גודל שונות, כדי לענות על צורכי הלקוח. יש היום, למשל, אבטיח ננו במשקל עד קילו אחד, אבטיח מיני במשקל 1-3 ק"ג, אבטיח מידי במשקל 4-6 ק"ג ואבטיח רגיל, שמשקלו 6 ק"ג ויותר.

ועוד כמה דברים שמספר עומר על האבטיח:

* מקורו באפריקה, דרומית לקו המשווה, שם גדל בר.

* במצרים הוא מוכר מתקופת הברונזה, ומשם עשה את דרכו להודו וארץ ישראל.

* ידועים זנים מרים וזנים מתוקים של אבטיח ונראה שהאבטיח התרבותי, מקורו בברירת זנים מתוקים ובגידולם.

* בסוף שנות ה-80 החל מעבר מגידול אבטיח עם זרעים לגידול אבטיח ללא זרעים, שהתחבב על הצרכן הישראלי.

* בעשר השנים האחרונות התרחב מאוד המסחר בירקות ברשתות השיווק והתמונה של סחר באבטיחים בבסטות ייעודיות ו'אבטיח על הסכין' הלכה והצטמצמה.

ניר כפרי

נמל האבטיחים

ערבים גידלו אבטיחים באגן נחל אלכסנדר וייצאו אותם דרך הים למצרים ולסוריה

בדומה לסמלים אחרים שהשתרשו בתרבות הישראלית, מקורו של האבטיח - אחד מהסמלים הקולקטיביים של הקיץ הישראלי - טמון באדמת המקום שבו אנחנו חיים. "בתקופה העותומאנית שימש אגן נחל אלכסנדר אזור גידול לאבטיחים", מספרת שרית פלצ'י-מיארה, מנהלת מרכז חינוך והסברה של רשות הטבע והגנים בשרון. "האבטיחים היו מיוצאים בספינות לערי החוף במצרים ובסוריה. סחר האבטיחים דרך נמל מכמורת נתן לנמל את שמו הנוסף - מינת אל-בטיח', שפירושו בעברית נמל האבטיחים. המבנה שנבנה על הגבעה בתקופה העותומאנית שימש לשליטה על המעבר הצר של נחל אלכסנדר ולהגנת סוחרי האבטיחים העוברים בסמוך לאפיק הנחל".

המבנה הנקרא ח'אן סמארה, מה מקור שמו?

"השם ניתן לו על שמה של משפחת סמארה, בערבית - תושבי השומרון, כיוון שהקרקע של תל מכמורת והח'אן היו בבעלות משפחת עבדאללה סמארה מטול כרם. בבעלות המשפחה היו 6,900 דונם, שחולקו למשפחות אריסים, 250 דונם שטח עיבוד לכל משפחה".

מתי נפסק הסחר באבטיחים דרך מינת אל-בטיח'?

"הסחר נפסק בשלהי התקופה העותואמנית בשל גידול הביקוש לאבטיחים בשוק היהודי שהתפתח בארץ בתקופה זו. גידול האבטיחים בוואדי חווארית' נמשך עד ראשית תקופת המנדט הבריטי וראשוני המתיישבים בעמק חפר עדיין זוכרים אותו, בעיקר הילדים שהיו 'מפלחים' אבטיחים מהמקשאות לאורך נחל אלכסנדר. גידול האבטיחים במקום פסק לאחר שתושבי ואדי חווארית', הערבים, נטשו את האזור בסוף שנות ה-40".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#