בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוח גבית לטרור הביתי

הגינוי בחצי פה של ראש הממשלה ושתיקתו הרועמת של שר המשפטים הם מסר של תמיכה במתפרעי הימין הקיצוני, שהתנפלו על בית המשפט העליון והשתלחו במשנה לפרקליט המדינה « מה יכולים הפוליטיקאים ללמוד ממאבק הקוטג' « ואיך צצה השמועה שנתניהו מבקש לשריין לברק מקום ברשימת הליכוד

תגובות

השתיקה שבה התעטפו השבוע חברי ממשלת ישראל לנוכח ההתפרעויות של קיצוני הימין בכבישי ירושלים ומול בית המשפט העליון אינה יכולה להתפרש אלא כמתן רוח גבית לטרור. גם אם מעצרו של הרב דב ליאור לא היה מופת של תבונה ושיקול דעת מצד המשטרה, מה שקרה אחר כך היה טרור במובן הבסיסי שלו: הטלת פחד ואימה על אזרחי המדינה וניסיון אלים לשבש את שגרת החיים של הציבור על ידי חבורה של פורעי חוק. מי שראה אותם מקרוב, את יפי הבלורית והתואר שגלשו מן הגבעות בגדה, מסתערים על בית המשפט העליון, מטפסים על קירותיו ויורקים עליהם, או מנסים לפרוץ לביתו של המשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן, ראה מרי אזרחי אלים נגד מוסדות השלטון.

בית המשפט העליון נמצא במרחק גבעה וחצי ממשרד ראש הממשלה. בנימין נתניהו ישב באותן שעות בלשכתו, קיבל דיווחים על מה שמתרחש בחצר של השכנים ממול, ושתק. הוא המשיך לשתוק ורק למחרת, בלחץ התקשורת ובעקבות נזיפה פומבית שספג מראש האופוזיציה ציפי לבני, נאלץ, כמי שכפאו שד, לפרסם הודעת טקסט קצרה שבה הצהיר כי החוק חל על כולם.

לא תמיד נתניהו כל כך אטי בתגובותיו. כשאוסאמה בן-לאדן חוסל על ידי האמריקאים, נתניהו שיחרר בתוך רבע שעה הודעה מצולמת ליו-טיוב, שבה הוא מוקף בדגלי ישראל. שתיקתו השבוע העידה כאלף עדים על עמדתו האמיתית.

יד ימינו של נתניהו, שר המשפטים פרופ' יעקב נאמן, שהפרקליטות המותקפת והמושמצת היא בתחום אחריותו, לא טרח לעשות אפילו את המעט הזה. ביום רביעי בצהריים הופיע נאמן בכנסת והשיב לשאילתות של ח"כים, שעסקו בין היתר בשי ניצן ובמעצרו של הרב ליאור. נאמן הפנה את השואלים למשרד לביטחון פנים. "איני מכיר את התיק ואין לי מושג מה נעשה בו", אמר. "בתיק הזה טיפלה משטרת ישראל. איני יכול לגבב דברים ולהצהיר הצהרות על תיקים שאיני יודע מה נעשה בהם". אף לא מלה אחת של תמיכה בפרקליטות. אף לא מלת גינוי לרב ולמפגינים. דווקא ראשי ישראל ביתנו, השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' ואחריו שר החוץ אביגדור ליברמן, היו חד משמעיים בגינוי לליאור ולמפגינים.

באותו יום שיגרו 18 ח"כים, רובם מסיעות הקואליציה, מכתב לשר נאמן שבו הביעו זעזוע ממעצרו של ליאור ודרשו לפזר לאלתר את הצוות בראשות ניצן. עד לכתיבת שורות אלה, לא יצא מלשכת שר המשפטים שום קול קורא, אפילו לא קול לוחש, להגנת הפרקליטים.

מה אמורים להסיק מכך הבריונים שהשתוללו ברחובות ירושלים השבוע ומאיימים לעשות זאת שוב, וביתר שאת, אם הרב יעקב יוסף ייעצר אף הוא (אם לא נעצר כבר לאחר שגיליון זה ירד לדפוס)? ששרי הממשלה, וחברי הכנסת מן הקואליציה, נמצאים אתם באותו ראש. שיש להם היתר שבשתיקה, בקריצת עין, מראש הממשלה ומטה, להמשיך ולהשתולל, להכות שוטרים, למרר את חייהם של אלפי נהגים מרוטי עצבים ולאיים, פיסית, על מבצר הדמוקרטיה.

הסלחנות, הרפיסות והרכנת הראש מול הימין הקיצוני ומול החרדים, לא התחילו בשנתיים האחרונות. אבל הממשלה הזו, יותר מקודמותיה, מתמחה בעצימת עיניים ובשיגור אותות תמיכה לגורמים עוינים מבית, שמעוניינים להחריב את המדינה הזאת עוד לפני בוא הטילים מאיראן.

צינוק וקוטג'

שתי מחאות ציבוריות הגיעו לשיאן והסתיימו השבוע: הראשונה, מחאת הידוענים נגד המשך שביו של גלעד שליט, במה שכונה בציניות "הצינוק של גלעד". השנייה, מחאת הצרכנים נגד מחירה החזירי של גבינת הקוטג'.

המחאה הראשונה הותירה טעם מר: היא היתה מיופייפת, מאופרת למשעי, גדושה באגו של "סלבס" בשקל ונגועה באינטרסים מסחריים ואישיים של דוגמנים, זמרים ובדרנים, שכל אחד מהם מעוניין לקדם תוכנית, מופע או סטנד-אפ. פתי מי שהאמין לדמעות המזויפות ולאובדן העשתונות המעושה של הדוגמן או המצחיקנית ש"נכלאו" לשעה בחדר ההוא באולפני הרצליה. מעל לכל, מחאת הצינוק לא כוונה אל הכתובת הנכונה. הכתובת היא החמאס בעזה וספק אם ראשיו התרשמו מסבלם של ה"כלואים". סביר להניח שהם שאבו עידוד ונחת ממפגן הרגשנות של אליטת המסיבות הישראלית.

במחאה השנייה היה כל מה שלא היה בראשונה: היא היתה אותנטית, ממוקדת, נעדרת מניעים אישיים, חפה מגימיקים ומתעלולים של דוקטורים לספינים, והיתה לה כתובת ברורה. אין הכוונה למתוח קו שווה, חלילה, בין שני המקרים. פרשת גלעד שליט היא טרגדיה אישית, משפחתית ולאומית. מדינה דמוקרטית מתמודדת עם ארגון טרור בשתי ידיים קשורות מאחור. שום חרם צרכנים לא יעזור כאן. מחירי המזון המופקעים, מנגד, הם שערורייה ישראלית. חוצפה ישראלית של חברות ענק ואילי הון תאבי בצע, שמתעשרים על גבן של השכבות החלשות ושכבות הביניים. טוב עשו יוזמי החרם מבני ברק, שלא פנו לעוז זהבי וליעל בר זוהר וביקשו מהם לדגמן החרמת קוטג'. זה רק היה מזיק למאבק.

מאבק הקוטג' הוא קודם כל שיעור בצניעות. השם זהבית כהן (יו"ר תנובה), שעד לפני יום-יומיים נכתב במדורים הכלכליים מאות פעמים ביראת כבוד ובהערכה, הפך לשם נרדף להתנשאות, אטימות, ניתוק והתרסקות. איך חולפת תהילת עולם. זהו לקח טוב למנהיגינו. העם נקעה רגלו, כאמרתה האלמותית של לימור בתוכנית "רק בישראל". היום אלה זהבית כהן והקוטג', מחר אלה צריכים להיות נתניהו ויובל שטייניץ ומחירי הדלק, המים, הדיור. להם יש יותר מה להפסיד משיש לגברת כהן.

כמו מרידור

כמו כתם נפט רעיל שמתפשט אט-אט במי הים, במעגלים עכורים, משמיד מייל ימי ועוד מייל ימי, כך מחלחלת לה בימים אלה בתנועת הליכוד השמועה, המבוססת לכאורה, על כוונתו של נתניהו לשריין לשר הביטחון, אהוד ברק, ולכמה מחבריו לסיעת "עצמאות" מקום ברשימת הליכוד לבחירות הבאות.

נתניהו, טוענים יודעי דבר בליכוד, חותר לנצל את שלושת ימי ועידת הליכוד, בסוף השנה האזרחית, ולשלב בחבילת שינויי החוקה שהוא יעלה להצבעה סעיף המעניק לו את החירות לשריין שניים או שלושה מועמדים מטעמו ברשימה לכנסת ה-19. מדוע הוא יעשה כך? כי הוא מבקש להכיר תודה לברק, שבפרישתו ממפלגת העבודה בינואר תרם תרומה אדירה להארכת ימיה של ממשלתו. וגם כי ברק נחשב דמות מתונה ומוערכת בבירות העולם וזה שנתיים הוא משווק בעמל רב את נתניהו כמנהיג מתון, אחראי, שאו-טו-טו עומד להציג תוכנית שלום. נתניהו יודע שהוא יזדקק לו גם בפעם הבאה, כמלבין וכקבלן ביצוע.

הסיכויים להצלחתו של מהלך כזה, יודעים כל השחקנים בזירה, קלושים מאוד. גם הבלגן והמהומות המאפיינים את ועידות הליכוד לדורותיהן לא יאפשרו לנתניהו לגנוב הצבעה בנושא כה נפיץ. הוא ייתקל בחומה נחושה של שרים וח"כים, שייצאו מגדרם לסכל את המהלך, מטעמים אנוכיים לחלוטין: כל משוריין כזה ברשימה דוחק לאחור נציג ליכודי שנבחר כדין (במושגים של פריימריס בליכוד) ובעמל רב. זה לא יעלה על הדעת. ההצבעה בנושא כזה היא חשאית. צירי הוועידה יקבלו מן הסתם הנחיות חד משמעיות מהח"כים והשרים שלהם, להצביע נגד. אין סיבה שימרו את פיהם. נתניהו עלול להמיט על עצמו תבוסה משפילה.

מכיוון שכך, בימים האחרונים קונה לה שביתה - בין היתר בסיעתו של ברק - ההערכה הבאה: נתניהו לא יבקש לשריין איש, אולם לאחר הבחירות הוא ימנה את ברק לשר ביטחון חיצוני, מקצועי, כפי שמינה את יעקב נאמן לשר המשפטים בממשלה הנוכחית. לכאורה, פתרון הגיוני. אבל בניגוד לתיק המשפטים, תיק הביטחון הוא מצרך פוליטי וקואליציוני יקר ערך, נחשק ומבוקש. קשה להאמין שאחרי הבחירות הבאות נתניהו יהיה במצב פרלמנטרי כה חזק שהוא יוכל לשמוט מידיו קלף מיקוח קואליציוני כמו תיק הביטחון ולהעניקו שוב לברק - עם כל הידידות, ההערכה ההדדית ושיתוף הפעולה יוצא הדופן שנרקם ביניהם בשנתיים האחרונות.

מה גם, שמינוי חיצוני הוא תמיד בעל פוטנציאל בעייתי, כי לשר הממונה אין זכות הצבעה בכנסת. בהצבעות דרמטיות, שכמותן היו לא מעט בכנסת, גם קול אחד יכול להכריע. מה שמחזיר אותנו שמונה שנים אחורה, לימי המשא ומתן הקואליציוני שניהל ראש הממשלה אז, אריאל שרון. בחורף 2003 זכה הליכוד בראשות שרון לניצחון אלקטורלי גורף: 38 מנדטים, שהפכו לאחר מכן ל-40 מנדטים בזכות האיחוד עם סיעת ישראל בעלייה בראשות נתן שרנסקי.

שרון ישב חזק על הסוס. הוא היה מלך ישראל. ערב הקמת ממשלתו השנייה הוא יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו. האפשרויות הקואליציוניות שניצבו בפניו היו רבות ומבטיחות. אבל היתה לו בעיה בתוך הליכוד. לקראת תום המגעים הפוליטיים עם הסיעות, הוא זימן ללשכתו את מנהלי המו"מ הקואליציוני, הח"כ הטרי גדעון סער, שיועד על ידו להיות יו"ר סיעת הליכוד והקואליציה (מינוי שהתברר לימים כמוצלח ביותר), ומקורבו ומנהל לשכתו, אורי שני.

"יש לי בעיה", אמר להם שרון, "נותרו לי שני תפקידים של שר בלי תיק לשלושה מועמדים: עוזי לנדאו, מאיר שטרית ודן מרידור". בניגוד לשטרית ולנדאו, מרידור לא היה חלק מרשימת הליכוד לכנסת. הוא לא התמודד בבחירות, אבל היתה לו הבטחה משרון למנות אותו לשר גם מחוץ לכנסת. "מה אני עושה?" הקשה שרון. "זה ברור", פסק שני, "מרידור הוא גידם". שרון וסער הביטו בו, המומים קמעה. "מרידור גידם", חזר ואמר שני, "אין לו אצבע. שטרית ולנדאו יהיו שני השרים, מרידור בחוץ".

"רגע", אמר סער, "בואו לא נמהר. יש שתי ועדות חשובות בכנסת: חוץ וביטחון וחוקה, אולי מי מהשניים יהיה מוכן לוותר על הממשלה ולעמוד בראש אחת הוועדות האלה. כך ניתן יהיה למנות גם את מרידור".

"אבדוק אתם", אמר שרון. לאחר כמה שעות הוא שב וקרא אליו את סער ושני: "בדקתי. הם מעדיפים להיות שרים". כך נחרץ גורלו של "הגידם" להתייבש ולקמול מחוץ למעגל השלטוני במשך שש שנים, עד שב-2009 הוא שב לפוליטיקה ולשולחן הממשלה בחסות גדול יריביו של שרון, בנימין נתניהו.

כמו בגין

לפני שבועיים פחות יומיים, בישיבת הממשלה השבועית, הפציר ראש הממשלה בשריו ללכת בדרכו של שר התקשורת הנמרץ, הלוחם בטייקונים, משה כחלון. בעקבות אמירתו היוצאת דופן של נתניהו, "תהיו כחלונים", נכתבו לא מעט מאמרים וכתבות שדנו באמירה ובנשוא המחמאה הנדירה. גם מדור זה עסק בכך ביום שישי שעבר, תחת הכותרת "כחלוניזם".

ביום ראשון, לקראת סיום ישיבת הממשלה, התבקשו השרים, כמדי שבוע, לאשר את נסיעות חבריהם לחו"ל בשליחות האומה ולמען העם והמדינה. נסיעתו של השר משה כחלון לפאריס, לכנס שרי תקשורת, עלתה להצבעה. שלא כמקובל, השר בני בגין ביקש מנתניהו להעיר דבר מה בעניין הנסיעה: "דיברתי עם משה בשבוע שעבר", אמר בגין. "אמרתי לו שניסיתי, משך שלושה-ארבעה ימים, להיות כחלון ולא הצלחתי. אולי ראש הממשלה ייתן לי כאן שלושה-ארבעה צעדים להיות כחלון?"

נתניהו הרים את הכפפה. "תראה", הוא אמר לבגין, "אפשר גם להיות שטייניץ, כץ, סער, מרידור, סילבן, גמליאל, בוגי..."

בגין לא ויתר: "אדוני מכיר את משה. הוא מחייך יפה, אך שומר את כל הקלפים צמוד לחזה. איך נהיים כחלון? פניתי לצביקה (האוזר, מזכיר הממשלה, י"ו) ואמרתי לו: ?תפרסם חוברת ממשלתית: עשרה צעדים איך להיות כחלון'. הוא אמר לי: ?האוצר לא יאשר'". ובגין המשיך: "אדוני ראש הממשלה, זה מגיע למקומות שאני בטוח שלא התכוונת אליהם. הילדים שלי אמרו לי ביום שישי: ?אבא, אתה בחיים שלך כבר לא תזכה להיות כחלון'. לכן, אדוני, אני מבקש שיינתן פטור לאנשים מעל לגיל 65, שלא יהיו חייבים להיות כחלון".

נתניהו חתם: "טוב, שיהיו כולם בגין". *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו