בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האביב נמשך לתוך הקיץ

במצרים ובתוניסיה יחדדו הבחירות הקרבות את המאבק בין הצבא לתנועות האיסלאמיות. שכנותיה של סוריה שואלות מתי ייפול אסד. בתוך גל המהפכות, הסכסוך הישראלי-הפלסטיני נדחק לקרן זווית

תגובות

הזמן רץ כשנהנים: כמעט בלי שהרגשנו חלפה לה חצי שנה מאז פרץ מה שמכונה (בהעדר מונח טוב יותר) אביב העמים הערבי, עם תחילת המהומות בתוניסיה. נדמה שהמסקנות הישראליות באשר לתזוזות הטקטוניות המתחוללות במזרח התיכון לא פחות מבולבלות, משתנות וסותרות מהפרשנות שנותנת לאירועים הקהילה הבינלאומית. אבל בקווים כלליים, האמת היא שתגובות שני הצדדים נעות בכיוונים הפוכים.

תגובת המערב להפיכה בתוניסיה, ובעקבותיה במצרים, החלה בהתלהבות גדולה מהמאבק האותנטי על חופש וזכויות אדם. בשבועות האחרונים, השמחה הולכת ומפנה את מקומה לחרדות: מהסכנה להתלקחות מלחמות אזרחים אלימות, מעבר לאלו שכבר מתחוללות כעת בסוריה ובלוב, מהשתלטותן האפשרית של תנועות איסלאמיות, ממשבר כלכלי נורא שיפרוץ כשהמשטרים הזמניים יתקשו להאכיל מיליוני פיות רעבים.

בישראל, החרדות פרצו במלוא עוצמתן מיד בהתחלה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הזהיר מעליית משטר בנוסח איראני במצרים השכנה. שרים, מומחים ואנשי מודיעין התחרו ביניהם בתחזיות שחורות והחמיצות הישראלית נענתה בביקורת עולמית. הנטייה לראות קיצונים איסלאמים מאחורי כל דיונה ולזהות סכנות במקום שבו אחרים רואים הזדמנויות, הצטיירה במערב כקוצר ראות ישראלי טיפוסי. בשבועות האחרונים, בישראל רואים פתאום גם אפשרות להתפתחויות מועילות, כפי שתיאר כאן אלוף בן לפני שבוע ("האביב הישראלי", "השבוע", 24.6): היחלשות הציר הרדיקלי השיעי על רקע האפשרות להפיכה בסוריה, התרחקות טורקית מאיראן ומסוריה ולמרות הכל - המשך היחסים הסבירים עם מצרים.

רוב הישראלים מקבלים את החדשות הדרמטיות מהעולם הערבי מכלי שני, בתיווכם של הפרשנים לענייני ערבים ובליווי צמוד של גורמי ביטחון אנונימיים או גנרלים בדימוס. למי שמזרחנות אינה תחום התמחותו, הזדמנות לשוחח עם עמיתים ערבים שופכת על הדברים אור שונה במקצת. באירופה ובארצות הברית ממשיכות להתכנס, גם בימים אלה, ועידות שונות במסגרת מה שמכונה Track Two, ערוצי הידברות לא רשמיים למומחי אקדמיה, דיפלומטים, אנשי ביטחון לשעבר ועיתונאים מהעולם הערבי, מהמערב ולעתים גם מישראל.

שתי ועידות כאלה, בהפרש של שבעה חודשים, סיפקו נקודת מבט מעניינת על האביב הערבי, רגע לפני שהחל ובנקודה קריטית בהתפתחותו. בשתיהן, רבים מהמומחים הערבים הציגו יכולת ניתוח מרשימה. אבל במבט לאחור מעניין לגלות שבתחילת דצמבר, פחות מחודש לפני פרוץ המהומות בתוניסיה, איש מביניהם לא חזה את העתיד להתרחש. למשתתפים הישראלים בסיבוב הקודם היה ברור בכל זאת דבר אחד: הסכסוך הישראלי-הפלסטיני נמצא במקום נמוך מאוד בסדר העדיפויות הערבי. כל הדוברים, עד האחרון שבהם, הקפידו לשלם מס שפתיים לסבלם של הפלסטינים ולחובה לסיים את הכיבוש ומיד עברו לדבר על לפחות עשרה עניינים דחופים אחרים. המציאות ששירטטו, לעתים בזהירות ובמרומז - ריבוי טבעי עצום, אבטלה, משטרים מושחתים ומזדקנים, תחושת חוסר מוצא והעדר זכויות - היתה הבסיס לאש המהפכה. איש מהם לא הזכיר את המהפכה - ולו כאפשרות.

רוח חדשה

הכנס בחודש שעבר כבר היה שונה לחלוטין ברוחו. בלטה בו מידה גדולה בהרבה של התבטאות חופשית, הבעת דעות עצמאיות ואפילו גילוי רגשות (מילא אקדמאים, אבל מי היה מעלה בדעתו שלדיפלומטים יש רגשות?) רבים מהדוברים נשמעו מסוחררים מעוצמת האירועים, שבחלקם חזו מקרוב בעצמם. הרוח של כיכר תחריר סחפה אותם בהתלהבות, אף שמרביתם הקפידו להדגיש שכל התחזיות שהם מספקים ניתנות על תנאי בלבד ושהמגמות העתידיות רק מתחילות להסתמן באופן מהוסס ופתוח לשינויים. על פי כללי המשחק המקובלים בוועידות מהסוג הזה, מותר לצטט מהדברים אך לא לייחסם לדוברים ספציפיים (שחלקם גם מעדיפים להימנע ממתן פומבי להשתתפותם בוועידה עם ישראלים).

הגישה הכללית ששלטה בכנס, לפחות מן הצד הערבי שלו, היתה אופטימית, חרף המודעות הרבה לסיכונים. באותה נשימה הועלתה הטענה שישראל אינה מבינה את ההתפתחויות המתחוללות במרחב סביבה. פאנל של דוברים מאיראן, מטורקיה ומישראל נתקל בתגובות נזעמות של הקהל. איש אקדמיה ערבי נזף במשתתפיו: "את כולכם הייתי מכשיל בקורס שלי". לטענתו, כל השחקנים האזוריים שאינם ערבים לוקים בסירוב להתעלות מעל הסתייגויות זעירות ולהבחין בתמונה הכוללת. ישראל, אמר בהתרגשות, חייבת להבין שהזמנים השתנו. אין לה יותר עניין עם 22 משטרים ערביים, אלא עם 320 מיליון ערבים, שלראשונה אפשר להגדירם אזרחים. אם ברצונה לשרוד, עליה לדעת כיצד לדבר אליהם ואתם.

רוב הדוברים מתארים באופן אופטימי את ההתפתחויות בצפון אפריקה, למעט בלוב. תוניסיה ומצרים החליפו את המשטרים המושחתים שלהן ואילו מרוקו בוחרת בזהירות בנתיב של רפורמה. הצלחה עתידית בהתקדמות לקראת דמוקרטיה, ולו חלקית, במצרים, תשפיע לטובה על העולם הערבי כולו.

במצרים תאריך המפתח הוא ספטמבר, שבו מתוכננות בחירות לפרלמנט. להערכת המומחים, הצבא ינצל את הבחירות לנשיאות, שיתקיימו כשישה חודשים אחר כך, כדי לאזן את המצב הפוליטי שייצרו התוצאות בבחירות לפרלמנט. לפי שעה, אין עדיין ערעור בוטה (חרף הפגנה שהתקיימה השבוע) על מעמדו של הצבא כמוציא והמביא העיקרי של הזירה הפוליטית וכשומר החותם של האומה המצרית. קשת ההשפעה של התנועות האיסלאמיות נאמדת ב-30% עד 50% מהמצביעים. ייתכנו הבנות בין הגנרלים לאחים המוסלמים על אופן החלוקה של האחיזה בשלטון. מדיניותה של קהיר כלפי ישראל תשתנה, אך מצרים תישאר מחויבת להסכם השלום, בלי קשר לזהות המפלגה שתרכיב את הממשלה.

גם בתוניסיה יהיה האיסלאם כוח מרכזי. כרגע רשומות במדינה 84 מפלגות. התנועות האיסלאמיות הן הכוח המאורגן שעתיד להיות המרכיב המרכזי בקואליציה. יש החוזים להן כ-30% מהקולות בבחירות שיתקיימו באוקטובר. העובדה שהן נתפשות כפחות מושחתות תשחק לטובתן. לפי שעה, העולם הערבי אינו מוחה בתוקף על המתקפה האווירית של נאט"ו בלוב. אבל אם יימשכו ההפצצות אל תוך חודש הרמדאן, שחל השנה באוגוסט, התגובה עשויה להשתנות. בכל מקרה, הציבור ברוב מדינות ערב יתנגד להרחבת הפעילות הצבאית של נאט"ו במדינות נוספות, חרף הטבח שמבצע נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במתנגדיו.

ההנחה הרווחת בקרב מומחים ערבים דומה לזו של המעריכים הישראלים: אסד כבר מחשב את קצו לאחור. בשיחות מסדרון הם לועגים לנשיא. "דיכוי זה בסדר. כולם פה באזור יודעים להיות אגרסיביים כשצריך, אבל מדוע בצורה כל כך טיפשית? למה לפזר הבטחות חסרות כיסוי לרפורמות? ומי האידיוט שהחליט להתעלל ולרצוח נערים עצירים?"

בעיניהם המפגינים בסוריה חצו את סף הפחד ואין להם יותר מה להפסיד. התרחיש הסביר ביותר הוא שהמדינה תגלוש לעימות חריף יותר, שיכלול גם את הערים הגדולות ויביא לבסוף לנפילת המשטר. לפי שעה, סעודיה עדיין תומכת באסד בצורה מסויגת, או לפחות לא מתייצבת נגדו, משום שאינה רוצה שהמהפכות הערביות יתקרבו אליה. טורקיה הולכת ומתבהרת כשחקן מפתח, שעשוי להכריע את גורלו של השלטון העלאווי.

מי שעוקבת בדאגה גדולה אחר המצב בסוריה היא לבנון. אם ייפול משטר אסד, חיזבאללה ייצא מיד להפגנת כוח בביירות, כדי שאיש לא ינסה לחקות שם את הדוגמה הסורית. הערבים לא מאמינים שאסד יסיט את האש כעת לעבר עימות עם ישראל וגם חיזבאללה ייזהר מכך. בתרחיש אופטימי, אם יעלה בדמשק בעתיד משטר סוני, הוא עשוי לבקש להגיע להסכם שלום עם ישראל. זה לא יקרה מאהבת הציונות, אלא כדי להפגין את ההישג של החזרת הגולן לסוריה, אחרי שמשפחת אסד איבדה אותו (האב, חאפז, היה שר ההגנה ב-1967) ולא הצליחה להחזירו בהמשך.

איראן מתוארת כעת כמי שמרוויחה מהאירועים בטווח הקצר, אבל מתחילה לחשוש שהגל עלול לפנות גם נגדה. תחילה נקלעו משטרים עוינים לה לצרות, ממצרים ועד סעודיה ובחריין. הסטת תשומת הלב הבינלאומית לאירועים במדינות אלה איפשרה לאיראן לעסוק באין מפריע בחתרנות ובקידום פרויקט הגרעין. אבל גל המהפכות האזורי החל בעצם בניסיון הכושל של "המהפכה הירוקה" אחרי הבחירות באיראן ביוני 2009. הגל עשוי לחזור לבסוף לטהראן בהשפעת האביב הערבי - והאייתוללות מודאגים מכך.

רבים מהדוברים מדגישים שלמרות המצב הכלכלי החמור, הנפץ העיקרי שזירז את ההפיכות לא היה העוני, אלא מאבק על זכויות פוליטיות. מצרים, אמרה חוקרת אחת, אינה מדינה ענייה, אלא מדינה שנבזזה בידי שליטה. המשטרים, הוסיף עמית שלה, לא נפלו. העמים הם שהפילו אותם.

פרופסור נלהב מהמפרץ הפרסי הוסיף: "לפחות 100 מיליון איש באזור הזה יותר חופשיים כעת. זה מה שבאמת חשוב. לראשונה הערבים נמצאים בצד הנכון של ההיסטוריה והם אוחזים בהגה. האנרגיה החיובית של האנשים הללו תביא שינוי לאזור וחשוב שהמערב יתמוך בכוחות השינוי".

כמו בכנסים קודמים, רבים מהדוברים הערבים אינם מהססים לצחוק על עצמם. כשפרופסור שהנחה את אחד הפאנלים קטע דיפלומט בכיר, שחרג ממכסת הזמן שהוקצתה לו, הוא הסביר שמעכשיו "שלטון החוק חל גם אצלנו". הדיפלומט קיבל את הדין. "אנחנו לא רגילים לכך", הודה, "אבל אולי זאת רוח התקופה".

שירת העתיד

ראש אמ"ן לשעבר, האלוף עמוס ידלין, הציג השבוע בהרצאה בפני המועצה לשלום וביטחון בתל אביב נקודת מבט ישראלית על האירועים. ישראל, אמר ידלין, נראית כעת לכאורה כמדינה במצב מצוין, "מלבד העניין עם הקוטג'". זאת התקופה השקטה ביותר בגבולות מאז השנים שלאחר מערכת סיני ב-1956. מנגד, קשה עדיין למדוד את השפעתן של התנודות האזוריות, שעלולות גם להביא לכאוס במדינות השכנות. ידלין הזכיר בהקשר הזה גם את הקיפאון בערוץ המדיני מול הפלסטינים.

הוא התייחס בעקיפין לביקורת על המודיעין, שלא חזה את גל המהפכות. ידלין סיפר שפגש אדם שאמר לו כי אמ"ן אינו יודע להעריך את יציבות המשטרים, משום שחוקרי המודיעין אינם מקדישים זמן לקריאת שירה ערבית. ידלין אמר לאיש שהוא מקבל את הביקורת, אבל שאל אותו אם הוא יכול לסייע לו לחזות, על סמך השירה, מתי יתחלף המשטר בסעודיה, אותו משטר שאנליסטים חוזים לשווא את נפילתו מאז 1982.

בטווח הארוך, ראש אמ"ן היוצא מעריך שמהזווית הישראלית השינויים בעולם הערבי טומנים בחובם הזדמנויות רבות ולא רק סיכונים. סביבה דמוקרטית תהיה לבסוף סביבה אסטרטגית טובה יותר לישראל, אמר. "הערכים עליהם דיברו המפגינים בכיכר תחריר הם גם הערכים שלנו. מנגד, זה לא יקרה מחר. גם באירופה הדמוקרטיה לא צמחה ביום אחד".

רגע לפני יציאת משט הסיוע לעזה, ועל רקע ההתפתחויות האזוריות הדרמטיות, בחר ידלין לפתוח את ההרצאה בציטוט של הפיסיקאי הדני זוכה פרס נובל נילס בוהר. האבחנה הנושנה של בוהר תדבר ללבם של מדענים ואנשי מודיעין כאחד: "תחזיות הן עניין קשה, במיוחד כשמדובר בעתיד". *



דיכוי הפגנות בקהיר, השבוע. בשבועות האחרונים השמחה הולכת ומפנה את מקומה לחרדות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו