בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילודת החרדים: פרו ורבו, אבל פחות

על דבר אחד אין ויכוח: שיעור הילודה בחברה החרדית יורד, גם לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בין החרדים יש מי שמודים שמשפחות עם 12 ילדים נפוצות פחות. הנשים חושבות על קריירה ופרנסה והרבנים נוטים יותר מבעבר לאשר אמצעי מניעה. זה אולי המרד השקט בחיי העוני

2תגובות

לבשורה התלווה תמיד מעין צליל גונג מהדהד: "מזל טוב, נולדה לך אחות". הגונג נשמע כל שנה עד שמלאו לי עשר. כשאחי נולד, בהיותי תינוקת בעצמי, לא טרחו להודיע לי באופן רשמי. באחת הפעמים, באחר צהריים שגרתי ובלי כל התראה, הופיע אבי ברחבה בין הבניינים, היכן שנהגנו לשחק. הופעתו לפני רדת החשכה היתה חריגה: ביום-יום הוא היה עסוק בענייניו ולא היה לו שיח ושיג עם הילדים. הפעם ניגש ומסר את החדשות ביובש, מעל העגלה שעמדה לידי, שהיו בה כתמיד שתי פעוטות, אחיותי הקטנות. לא היתה שמחה בקולו.

לא הגבתי ולא שאלתי שאלות. ידעתי שהחיים ימשיכו הלאה כרגיל, רק עם ערימה גדולה יותר של כביסה לקפל ותינוקת חדשה בעגלה. מה כבד היה הרגע ההוא, כשהמשחק נקטע לפתע, הילדים פרחו ונעלמו ולאחריו עשינו את הדרך, אבי ואני, שותקים, לכיוון הבית המיותם מנוכחותה הדומיננטית והעוטפת של אמי.

כילדה לא אהבתי להיגרר עם אחיותי לכל מקום, או להשכיב אותן לישון. החיים השיתופיים, שלא מבחירה, היו לא קלים. אבל עם המרחק בזמן דוהים הזיכרונות הצורמים וחוויות ילדות בבית מרובה ילדים וחברות, עם דיבורים וצחוקים מתגלגלים עד אור הבוקר, מחליפות אותם.

המקרר לא התפקע מאוכל, אבל הארון היה עמוס. אף פעם לא חסר לנו מה ללבוש באוצר הבגדים המשותף. התנהלנו כמעט ללא מריבות בצפיפות סמיכה, כמו בפקעת. בתוכה התבגרנו עד שבקענו לעולם.

אחיותי ואני לא הלכנו בדרכה של אמי. מעיקרון. גם לא יכולנו להעלות על דעתנו ללדת כל כך הרבה ילדים. עזבנו את העולם החרדי, עברנו לעולם אחר שבו חוקי הילודה שונים. אבל השבוע סיפרה לי אשה חרדית מבני ברק, אם לתשעה ילדים, שגם בנותיה, החרדיות להפליא, לא הלכו בדרכה - יש להן "רק" שישה ילדים. היא ציינה בהערכה ש"הן לא הביאו את הילדים בתמימות, בחוסר הכרה כמוני, אחד אחרי השני". בשיחות עם נשים צעירות בגיל בנותיה, היא שומעת ש"הלחץ והאווירה של חוסר אינדיווידואליות" במשפחות המוצא שלהן גרמו להן לטפח משפחה ב"גודל סביר".

שיא בילודה

ייתכן שתגובת הנגד הזו לילדות במשפחות גדולות עשויה לתת הסבר, חלקי לפחות, למגמת הירידה בשיעור הילודה אצל נשים חרדיות בשנים האחרונות. בקרב נשים חרדיות טווח הגילים הרלוונטי ללידה הוא רחב מאוד - בין 19 ל-49. כלומר, מרגע שהן נישאות ועד לקצה גבול הפריון שלהן.

במחקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) שהתפרסם באחרונה, "פריון של נשים יהודיות ומוסלמיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 1979-2009", צוינו שתי מגמות שינוי ביחס לחברה החרדית בשלוש השנים האחרונות: ירידה בשיעור הילודה - מ-7.6 לידות לאשה לפני שש-שבע שנים, ל-6.5 לידות, וכן העובדה ששיא הפריון מתקיים עד גיל 30.

ד"ר אחמד חליחל מהלמ"ס, שכתב את המחקר, אומר שהחרדיות מבקשות להפסיק ללדת בגיל 30, כלומר, משתמשות באמצעי מניעה. האם אפשר ללמוד מכך על ניצנים של תכנון המשפחה, מושג שהחרדים מתנגדים לו מכל וכל? לדבריו, "במחקר אין עדיין אינדיקציה לקצב ההריונות ולמרווח בין ילד לילד בתוך תקופת הפריון, או ליחס של הזרמים השונים לאמצעי מניעה".

יש סוציולוגים וכלכלנים שסבורים שהקטנת קצבאות הילדים בשנת 2003, בידי בנימין נתניהו כשהיה שר האוצר בממשלת שרון, תרמה לשינוי ברמת הילודה. אבל האוכלוסייה החרדית הדפה בעוז, ועדיין הודפת, כל טענה לקשר בין הקצבאות לשיעור הילודה.

ד"ר חליחל מביע ספק ביחס לקשר בין השינוי בקצבאות לגודל המשפחה החרדית. לדבריו, "גם במגזר הערבי היתה טענה כזו, שאולי הקצבאות השפיעו על צמצום הילודה. אבל בעצם הירידה החלה עוד קודם, ב-2000". ואולם, הוא מודה שייתכן שהקצבאות היו גורם מאיץ במגמת הירידה. "אני מאמין במגמות והשפעות חברתיות יותר מאשר בכך שזוג קובע את החלטתו לפי הקצבאות", הוא אומר. "החברה החרדית מעוניינת כיום להעלות את רמת החיים שלה, להתרווח. גם הנשים רוצות לשפר את רווחת החיים, ולא להשקיע את כל האנרגיה רק בהבאת ילדים".

האם המגמה תימשך? לפי חליחל מוקדם עדיין לקבוע, כי הירידה בילודה מסתמנת רק בשנתיים-שלוש האחרונות. אבל כשהוא חובש את כובע הסוציולוג, הוא מוכן לומר ש"לפי העדויות שאני שומע, יש בהחלט שינויים חברתיים שמעידים על שינוי כלפי מטה במגמת הילודה".

למרות התדמית הוולדנית של הנשים החרדיות, עקומת ההולדה אינה קו ישר. עלייה דרמטית ברמת הילודה של החרדיות הסתמנה לראשונה בראשית שנות ה-80. עד אז היה גודל המשפחה הממוצע פחות משישה ילדים. בשנות ה-80 נרשמה עלייה לשיא של שבעה ילדים ובשנות ה-90 חלה ירידה ל-6.5-6.7. בשנים 2005-2006 נרשם שיא נוסף של הולדה - 7.5 ילדים למשפחה. האם הירידה האחרונה ל-6.5 היא רק תגובת נגד? ייתכן שמגמות אלה בילודה משקפות, בין היתר, את המחול התמידי בחברה החרדית בין ההקצנה למתירנות, בין סגירות לפתיחות.

קריירת לידה

בנוף ילדותי, בריכוז הליטאי בבני ברק, משפחות של שישה-שבעה ילדים כמו שלנו היו הבון טון. משפחות של 12 ילדים היו נדירות מאוד. היה אפילו יחס של זלזול כלפיהן. זה כעשור שהגלגל התהפך ומשפחות של 10 ו-12 ילדים הן מודל החיקוי. מה גרם לעלייה במספר הילדים?

אחת הסיבות שמציינת הסוציולוגית הפרופ' תמר אלאור, מומחית לחברה החרדית, לבולמוס ההולדה החרדי, היא שלנשים לא היה מסלול אחר לצטיינות מלבד הילדים. "אם רצית להיות מקצוענית ומצטיינת, היה עליך ללדת וגם להיות ?חבר'המנית', ?שאקלית', מתקתקת, נראית טוב ומצליחה", אמרה אלאור. "אבל הנה, נפתחו עוד מסלולי הצטיינות, של השכלה והכשרה מקצועית, ויש יותר נשות קריירה. הדור הזה, של השאקליות החדשות, חווה על בשרו מה זה להיות אמא ל-12 ילדים. עכשיו יותר קשה לחזור על הטריק הזה של משפחה גדולה ומפרנסת יחידה. בדור המשפחות הגדולות ההורים (בעלי המשפחות הקטנות), יכלו לעזור, לתת משהו לדירה, אבל כיום אין עזרה".

אלאור מודה ש"יש משפחות שחיו על הקצבאות, וכשאלה צומצמו, מצבן הידרדר. למראה העוני, כשמשפחות מיטלטלות מדירה לדירה - הלא אין דירות בגלל התפוצצות אוכלוסין - יש מי שמודה, בשקט בשקט, שאי אפשר ככה. העוצמה של הדלות כערך התפוגגה בציבור החרדי. בדור הנוכחי קשה להצדיק עוד את העוני כעבודת שמים".

השינוי באתוס בא לדברי אלאור גם מההבנה שהעוני מנוון. מה שבעיני אלאור הוא בולמוס ילודה, בעיני משה גרילק, מייסד ועורך העיתון החרדי "משפחה", הוא "אחריות לעם ישראל", במאבקו באיום הדמוגרפי. "אני זוכר שאחרי מלחמת יום הכיפורים היתה עלייה כללית בילודה. ניתחו זאת בתחושת החרדה מפני הכחדה. אבל כיום, הילודה הנמוכה בציבור הכללי והאיחור בילודה מצביעים על חוסר אכפתיות, נהנתנות ותחושה שכל אחד חי לעצמו. לעומתו, הציבור החרדי מרגיש מחויבות למאבק".

גרילק טוען ש"נשים לקחו את זה על עצמן". "הרבנים מעולם לא אמרו שנשים חייבות ללדת עוד ועוד. וגם בסמינרים זו לא היתה אמירה מפורשת". זו כמובן אמירה מיתממת. אבל נכון, לדברי גרילק, ש"התפתחה תחרות: לך יש שש, לי יש שמונה. כמו גברים שמרימים משקולות כדי להוכיח מי יותר גבר, נשים רצו להראות למי יש יותר ילדים. וזה נכון שבחברה סגורה כמו שלנו, כשהפרנסה קשה ולא תמיד יש עזרה נחוצה, זה יצר לעתים בעיות".

גרילק לא רואה מהפך של מגמה. "שום דבר לא השתנה סביבי", הוא אומר. אבל עסקן חרדי הצעיר ממנו בהרבה, שהעדיף לשמור על אנונימיות, אומר: "ידוע שנינה של רב חשוב בבני ברק אמרה לו, ?אני לא רוצה ללדת עכשיו', והוא אמר לה ?אין בעיה, חכי שנתיים'. יש מושג של ?השתנו הדורות'. אי אפשר עוד לדרוש מנשים ללדת כל כך הרבה וגם לעבוד מבוקר עד לילה. יותר מפעם רואים זוגות עם ארבעה וחמישה ילדים, וזה לא תמיד בעיות פוריות. כיום כל רב נותן אישור לאמצעי מניעה, גם אחרי הילד הראשון ולא רק כשמדובר במצב בריאותי. אם אשה אומרת שהיא צריכה, סימן שקשה לה". אבל כשההצהרה הזו נבדקה עם אשה צעירה, היא אמרה שרבנים נותנים אישור רק אחרי שניים-שלושה ילדים.

אפילו שרה פכטר מבית"ר עילית, אם ל-11 - האחרון נולד רק לפני ארבעה חודשים - שהיא פרסומת מהלכת לעידוד ילודה וסופר-וומן חרדית, הבחינה, בצער יש לומר, במגמת הירידה. פכטר, שמתמרנת בקלילות בין משפחה וקריירה הבנויה על הורות - יש לה טור ב-ynet תחת השם מלי גרין - החלה לאחרונה לשמוע גם קולות אחרים. "רוב החברות שלי ואחיותי, כולן אוחזות באותו מספר ילדים כשלי, אבל כבר שמעתי מחברה אחת שהמצב הכלכלי מהווה אצלה שיקול, שהיא תאט בין השלישי לרביעי".

פכטר מבחינה בשינוי תפישה אצל הצעירות. "ההורות מאוד חשובה להן, והן חושבות שאם הילדים צפופים, היכולת שלהן להעניק להם יורדת. זה דור שיש לו יותר אפשרויות להעניק. אנשים רוצים לתת יותר ברחבות, לא כל אחד מוכן לחיות בצמצום".

פכטר גם הבחינה שהאווירה הכללית בציבור השתנתה, ושעשויה להיות לכך השפעה על הציבור החרדי. "החברות המסחריות כבר לא ממלאות כל יולדת במתנות כמו פעם", היא אומרת.

השותף שלה לכתיבת מדריך להריון ולידה שייצא בקרוב, הפרופ' שמחה יגל, רופא נשים מבית החולים הדסה בירושלים, מבחין ללא קושי במגמת הירידה בילודה: "יותר נשים מבקשות אמצעי מניעה", הוא אומר, "וברור שהן קיבלו אישור מהרב. ההפסקות בין ילד לילד מתארכות. פחות נשים יולדות אחרי גיל 40. פעם, נשים רבות היו יולדות יחד עם הבנות שלהן. כיום זה נפוץ פחות".

דור נהנתן

נ', חרדית מאשדוד ואם לשמונה, משוכנעת שהירידה בילודה היא "ירידת הדורות", ויש לה מלים קשות לומר עליה. "זה דור יותר נהנתן", היא רושפת. "הם מחפשים רווחה, חסים על הזמן שלהם. ה'אני' עומד לפני הכלל. בעבר לא דאגו פחות לילדים. אבל היום, במיוחד במעמד הבורגני, אנשים דואגים יותר לעצמם. יותר חשובים להם הבילויים והקריירה ובזה אין כל הבדל בין הציבור החרדי והחילוני". נ' סבורה, עם זאת, שצמצום הילודה הוא רק בשוליים. מסביבה היא לא מבחינה בשינוי.

י', ירושלמית בת 32 מהזרם הליטאי ואם לשישה, מייצגת מן הסתם את השוליים הללו. משפחתה המורחבת מדגימה היטב את התמורות שחלו בעקומת הילודה החרדית: היא גדלה במשפחה של 11 נפשות והוריה, בנים של ניצולי שואה, גדלו במשפחות של ארבע נפשות. "לאמא שלי, דור שני לשואה, היה ממש שיגעון למשפחה גדולה", היא אומרת. "יש לנו משפחה נהדרת. כולנו בקשר נהדר, אבל אנחנו עצרנו בהרבה פחות. זה לא קרה לי ולאחיותי מיד בהתחלה. את הגדולים הבאתי כל שנה כמעט. לקח לנו זמן עד שאמרנו ?הופה, קשה לנו'. למה בעצם הטירוף הזה להביא ילדים, אחד אחרי השני? היום כל רב מקבל שאחרי שלושה ילדים אשה צריכה הפסקה לאזור כוחות".

לדבריה, "בעלי לא מוכן יותר, וכל פעם שהוא רואה אותי עם תינוק על הידיים, של חברה או אחות, הוא אומר ?קחו אותו ממנה'. אני חושבת שאצל הצעירות זה מתחיל מוקדם יותר, המחשבות על אמצעי מניעה.

"יש עדיין מגזרים שהנורמה בהם היא 12 ילדים. אבל כשאני מסתכלת על השכבה הצעירה יותר, השכנות שלי, אני לא רואה אותן עם 12 ילדים. כולן עובדות, מאוד קרייריסטיות, וההורות שלהן מאוד מושפעת מהפסיכולוגיה. הן משקיעות בילדים - חוגים, העשרה - כל זה הרבה יותר מפותח. גם מותגים. ובכל זאת הבעלים שלהן עדיין אברכים. אשה כזו אומרת לעצמה ?לא אצליח לעשות את כל זה עם 12 ילדים'. גם אני חושבת כך, אבל מצד שני אני מתלבטת. אולי אנחנו פחות רוחניות".

אצל ח', חרדית בת 20 שפעיות בנה בן החודש נשמעות היטב מבעד לטלפון, המבט על המשפחה משולב בתכנון הקריירה, וזה כולל בהחלט אמצעי מניעה. "בתיאוריה הייתי רוצה אפילו 16 ילדים, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי", היא אומרת. "אני לומדת במכללה וחייבת לסיים את הלימודים לתואר. אם אכנס להריון נוסף, זה אומר שאיאלץ לעזוב את הלימודים. ומי יפרנס את בעלי? לכן אני מתלבטת אם לקחת אמצעי מניעה. אבל אתייעץ עם רב, כמובן. אני ואחיותי מדברות על זה חופשי. זו אפשרות שלא היתה פתוחה לפנינו קודם. אני לא מאושרת מזה, אבל זה מוצא". *



ילדים בשכונת מאה שערים בירושלים. השתנו הדורות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו