בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | חצויה

מנאל וילדיה גרים בדרום הר חברון, אב המשפחה, נאסר דאוד, תקוע בירדן, וישראל אינה מאשרת לו אפילו לבקר. מאז 2009 נאסר לחלוטין איחוד משפחות בשטחים ובתים רבים נותרו מפוצלים. המשפחה הזאת היא אחת מרבות

תגובות

גשר אלנבי, בין ירדן לגדה המערבית, זימן לפני כמה ימים אחת מתמונותיו קורעות הלב, השגרתיות כמעט, שנעלמות לגמרי מעין הישראלים. ביום שישי לפני שבועיים ליווה נאסר דאוד את אשתו וארבעת ילדיהם אל מעבר לגבול. האשה, מנאל מחאמרה, והילדים שבו לביתם בכפר אל-כרמל בדרום הר חברון ואבי המשפחה נפרד מהם לעוד שנה של בכי, עצב, געגוע, טלפונים קורעי לב ודאגות.

רגע לפני שנפרדו הבטיח האב שיצטרף אליהם בקרוב. רגע אחרי שנפרדו, עוד ניסתה הבת הקטנה דאנה, ילדה חמודה בת עשר, להתחנן לפני אחד הקצינים בצד הישראלי של הגשר: "דוד, תביא את אבא שלי". אבל דאנה ידעה, אביה ידע והדוד-הקצין הישראלי ידע, שתחינתה של דאנה תיפול על אוזניים ערלות ולב ערל עוד יותר.

ישראל אוסרת על אביה לחיות עמה בביתם. זו מדיניותה. מאז עלתה ממשלת הימין לשלטון בישראל אין עוד איחודי משפחות בגדה המערבית. איש כמעט לא כותב על זה, איש לא מתעניין, אבל בחסות חוסר העניין הציבורי חרצה ההחלטה הדרקונית הזאת את גורלן של משפחות רבות להיקרע.

אין כל נתון על מספרן כי המשפחות חדלו אפילו להגיש בקשות, באין כל סיכוי להיענות. חלק מהמשפחות הללו נוטשות את בתיהן ואת קרוביהן בגדה ועוקרות בעל כורחן לירדן, אחרות ממשיכות לחיות כשברי משפחות בגדה, אבות ואמהות מנותקים מבני זוגם ומילדיהם. בית המשפט העליון קבע אמנם שהזכות לחיי משפחה היא זכות יסוד וחלק מכבוד האדם, אבל הקביעה הבסיסית הזאת מתרסקת כנגד מדיניות הכיבוש הישראלית. "זכות יסוד" ו"כבוד האדם" בלה-בלה-בלה, אבל, כמובן, לא לפלסטינים, שאינם בני אדם.

למחרת מלחמת ששת הימים עשתה ישראל מפקד תושבים בגדה הכבושה: מי שלא נכח באותו יום לא זכה לחיות עוד בגדה. אביו של נאסר דאוד מהעיירה יטא היה אחד מהם. הוא בדיוק סיים אז את לימודיו באוניברסיטה בירדן, וחמישה ימים לפני פרוץ המלחמה נסע לעמאן לקבל את תעודת הבוגר שלו. למר גורלו הוא לא היה בביתו ביום פקודה. לכן נגזר עליו לבלות את שארית חייו בגלות, כרבבות אחרים.

הוא עבר לכוויית, שם נולד נאסר, בנו. עוד נשוב אליו. בשנות הכיבוש הראשונות עוד הותר איחוד משפחות (אחמ"ש) מדרגה ראשונה, אבל מאז שנת 1973 הוכבדה היד. הגישה היתה שתושבי השטחים אינם זכאים באופן עקרוני לאיחוד משפחות, וקומץ האישורים שניתנו בכל זאת נחשבו מתת חסד נדיבה של הכובש. בתחילת שנות ה-90 הגיש המוקד להגנת הפרט שורה של עתירות לבג"ץ לאיחוד משפחות, ובעקבותיהן נקבעה מכסה שרירותית: קודם 2,000 אישורים בשנה ואחר כך 4,000. הסכמי אוסלו, שנחתמו אחר כך, כללו במפורש הכרה ישראלית בנישואים כמצדיקים איחוד משפחות, עניין שצריך להיות מובן מאליו.

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשלהי שנת 2000, הקפיאה ישראל כליל את הטיפול בכל הבקשות, ואחרי הבחירות הפלסטיניות ב-2006 נותק כליל הקשר בין ישראל והרשות הפלסטינית בנוגע לאיחודי משפחות.

באוקטובר 2007 שב המוקד להגנת הפרט והגיש שורה של עתירות לבג"ץ, לשוב ולהתיר איחוד משפחות, ואז הודיעה ישראל כי תתיר איחוד משפחות כ"מחווה מדינית" - מה "מחווה" בזה ומה "מדיני" - לממשלת אבו-מאזן. עד יולי 2008 אושרו 32,000 בקשות, כאלו שהלבינו בני משפחות שחיו בגדה בלאו הכי, אבל ללא היתר. אמהות ואבות שחיו בגלות לא זכו לכל פתרון. משעלה הימין לשלטון בישראל, בראשית שנת 2009, הופסק לחלוטין הטיפול בבקשות ומאז הושם קץ לאיחוד משפחות בגדה המערבית - לידיעת המתהדרים ב"שיפור" תנאי הכיבוש תחת ממשלת בנימין נתניהו או בשליטתה (המדומה) של הרשות הפלסטינית בעניינים האזרחיים בגדה המערבית.

נאסר דאוד דווקא רצה להיות תושב שומר חוק. זאת היתה טעות חייו. בניגוד לרבבות פלסטינים שנותרו בגדה ללא מסמכים, הוא יצא ממנה בשנת 2000 לירדן, בכוונה לחזור אליה כחוק. אשתו וילדיו נותרו בביתם באל-כרמל. מאז סורבו כל בקשותיו לחזור לגדה, למקום שבו יש לאביו בית ואדמה, למקום שבו חיה משפחתו, אשתו וילדיו. ב-2008, שבה אושרו לרגע עשרות אלפי בקשות, ניצתה בלבו התקווה: המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית הודיע לו במכתב רשמי, בשם הנשיא מחמוד עבאס, "ישמור אותו האל", כפי שכתוב במכתב, כי בקשתו לאיחוד משפחות אושרה. מספר האישור: 500012384.

המסמך הזה מתגולל עכשיו בתיק המסמכים של המשפחה - ישראל לא אישרה את הנאמר בו ונאסר לא הורשה להתאחד עם משפחתו.

נאסר נולד, כאמור, בכוויית למשפחה מיטא, ובשנת 1994 בא לביקור אצל סבתו וסבו בגדה ונותר בה עד שנת 2000. ב-1997 נשא לאשה את מנאל, בת הכפר הסמוך. הוא כיום בן 37, היא בת 29, ובמהלך השנים נולדו ארבעת ילדיהם: חליל בן 12, דאנה בת עשר, נור א-דין בן שבע ודאוד בן חמש. במשפחה מספרים שדאוד נקרא על שם חבר יהודי של אבות אבותיו שחי ביטא בשנות ה-30. ניחא. דאנה היתה בת 40 ימים כשעזב אביה לירדן. מאז הוא לא שב. שני אחיה הקטנים נולדו אחרי ביקורי האם בירדן.

שלוש שנים לא התראתה המשפחה כלל. ב-2003 יצאו האם וילדיה לירדן ושם שהו כשנה עם אבא. נאסר הוא רוכל בגדים תחתונים בעמאן, הפקחים רודפים אותו, דירתו השכורה זעירה ופרנסתו דחוקה. לילדים היה קשה בעמאן והם חזרו כעבור שנה עם אמם לכפרם. מאז ביקרו את אביהם עוד כמה פעמים לתקופות ממושכות, כמה חודשים כאן, כמה חודשים שם, לימודיהם מיטלטלים בין בתי הספר בעמאן ובאל-כרמל.

לפני כשנתיים, בשהותה כאן, פגשה האם את תחקירן בצלם באזור חברון, מוסא אבו-השהש, וביקשה מארגונו לנסות ולעזור. דבר לא עזר ובשנה שעברה שוב עקרו לירדן, עד ששבו לכאן ביום שישי לפני שבועיים. מיטלטליהם עדיין תחובים בשני תרמילי ענק מרופטים.

הם מארחים אותנו בבית הדוד, מתביישים כנראה בבית הדלות שלהם. האם וארבעת ילדיה מתגוררים עכשיו בחדר אחד בבית הסבא והסבתא שממול, חדר עלוב בדירה עלובה, עם דיר, לול, אשפה וגרוטאות בחצר. מספר הטלפון של האבא בירדן כתוב בעט על הקיר הטחוב ולצדו הכתובת: "החיים ביד הרצון". מנאל, שסיימה בזמנה את בחינות הבגרות שלה בהצלחה יתירה, לא המשיכה ללמוד באוניברסיטה בגלל טלטלות חייה, ואמה, אינתיסאר, שמספרת לנו על כך, נאנחת אנחה כבדה. כל ילדיה למדו באוניברסיטה, רק מנאל לא.

למה שוב חזרו עכשיו? מנאל אומרת שזה בגלל הילדים, שמרגישים כזרים בשכונת העוני של אביהם בעמאן. דאנה, בחולצה ורודה של GUESS, מאשרת את דברי אמה: "כאן אנחנו מכירים את כל הילדים ובירדן לא מכירים אף אחד". סבתא אינתיסאר גם אומרת שבית הספר באל-כרמל טוב יותר. הפעם האחרונה שדיברו עם אבא היתה באוטובוס שעשה דרכו לכפר, לפני כשבועיים. נאסר רק רצה לדעת שיקיריו עברו בשלום את הגשר. שיחות הטלפון יקרות והם מטלפנים לאבא רק פעם בחודש, כשסבא מסאלם מקבל את משכורתו כמורה. מסאלם נאנח: לחתנו יש אדמה ביטא והוא יכול היה לבנות בית למשפחתו כאן.

דובר מתאם פעולות הממשלה בשטחים הסביר השבוע ל"הארץ" כי "מבדיקה שערכנו לא נמצא כל תיעוד להגשת בקשה עבור מר דאוד, ועל כן תמוהה הטענה כי הבקשה אושרה או נדחתה. יודגש, כי בקשות לרשיונות ביקורי משפחות מועברות אך ורק דרך המשרד לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית".

אחת לחצי שנה מגיש נאסר בקשה לאשרת ביקור בגדה לשגרירות ישראל בירדן ומשלם עליה 25 דינרים ירדנים; אחת לחצי שנה בקשתו לא נענית. דאוד הקטן מבקש עכשיו מאמו שתבקש מאתנו, הישראלים הכל-יכולים, להביא אליו את אביו. סבא מסאלם אומר שכל בקשתם היא ליישם את האישור שניתן למשפחה בשנת 2008. הוא מאשים גם את הרשות הפלסטינית בכך שאינה עושה דבר לאיחוד משפחתו. לפני שחזרה משפחתו מיהר הסב לקנות לבתו ולנכדיו שתי מיטות משומשות ומחשב יד שנייה או שלישית ב-200 שקלים, שכל קרביו קרועים. מסאלם נשבע ששברי המחשב הזה עובדים, כבר הוא ידגים לנו. *



מנאל מחאמרה וילדיה. כמה חודשים פה, כמה חודשים שם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו