בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציפרלנד | כבוד גבינתנו הקדושה

כך הצליח עם ישראל לנכס לעצמו את הקוטג', מוצר שאף אחד אחר לא רצה

תגובות

מי אני בכלל (ובכל זאת, אני מישהו, לא כן?) שאכניס את ראשי בין המומחים בכלכלה ובקרטלים - והרי כולם כאן נעשו שטופי כלכלה ומשוכנעים במזימות שהוגים הקרטלים נגדם - מי אני בכלל, אם כן, שאביע את דעתי על המומחים המ... לנו את השכל זה חודש על מחירה של גבינת הקוטג', ומוצרי החלב בכלל, וגם הבשר. ואל מומחי הכלכלה נוספו המומחים לתרבות, שהוכיחו באותות ובמופתים כמה שורשי הקוטג' בתרבות הישראלית ובמדומיין הקולקטיבי של המדינה.

נכון, אפשר בהחלט לאפיין אומות על פי המאכל או המשקה החביבים עליהן. הצרפתים נתפשים כעם היין, והבלגים כעם השוקולד, והשווייצים כעם הגבינה, וכן הלאה ועוד. ולנו יש פלאפל, כדבר השיר ההוא. אבל אם יש משהו המאפיין את הטעם, או האי-טעם הישראלי, הרי זה הקוטג', שמהותו לא-מוגדרת ונעה בין המתוק לחמוץ, ומצב הצבירה שלו נע בין מוצק לנוזל, ולא ברור כלל מה אוכלים כשאוכלים אותו: אותו עצמו או את הדימוי הנגזר מאריזתו.

הקוטג', יש לדעת, היא גבינה שמוצאה ההיסטורי באנגליה, ומכיוון שהיא מן התפלות והנחותות בגבינות, שום עם אחר לא קפץ לנכס לעצמו את זכויות היוצרים עליה. במילונים הקולינאריים הצרפתיים ייכתב שמה תמיד "Cottage Cheese" ולא חלילהFromage כדי לרמוז שעם כל הכבוד, עדיין אין לעיסה זו רשות להיכנס להיכל הגבינות הממשיות. ישראל היא המחוז היחיד כמדומה על פני האדמה שנמצאה בו התמימות המספיקה לקנות את הלוקש האנגלי ועוד להעצימו לכדי מאכל לאומי.

מכל אלה עולה שכמו התורה, שיותר משעם ישראל שמר אותה היא שמרה על עם ישראל, כך גבינת הקוטג', יותר משעם ישראל הקפיד לאכול אותה, היא שמרה על עם ישראל כעם סר טעם, שבעזרת פרסומת אגרסיבית דיה אפשר להאכיל אותו כל לוקש, והוא אוכל אותו לתיאבון וממצמץ בשפתיו: "מממ... הלוקש הזה כל כך טעים, כל כך תבנית נוף מולדתי... אני נזכר בלוקשים שהאכילו אותי בילדותי... מממ... ובלוקשים שהאכילו ומאכילים אותי בעצם כל החיים".

ובין שלל הלוקשים הללו, שעלו למדרגת טוטם לא פחות מן הקוטג' עצמו, מן הראוי לציין את הטוטם של הצרכנות, שהחדיר אט אט אל מוחותיהן של הבריות, בעזרת המדורים לצרכנות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, את האמונה שצריך שיהיה לכל מוצר מחיר, ושהמחיר יהיה קבוע וסביר, ולא יהיה תלוי בגחמותיו של אף אחד, ולא בתאוות הבצע של המוכר או בכשרון המיקוח של הקונה.

הצרכנות על מחיריה המכניים היא, מהבחינה הזאת, מהתגלמויותיו היותר נשגבות של אורח המחשבה המערבי. היא הניגוד המוחלט של שיטת הבזאר המזרחי, שם קובע המוכר את המחיר תכופות על פי צבע העיניים של הקונה, ומחיר המוצר בתחילת היום אינו דומה למחירו בסוף היום, ומשתנה על פי יכולתם הרטורית של הקונה והמוכר לשכנע זה את זה ש"תאמין לי, לי זה עלה יותר". מכל מקום, על פי אורח המחשבה הבזארי, אין ולא יכול להיות שום קשר בין המוצר למחירו, ויש משום עלבון לכבוד האדם להאמין בקשר כזה.

מי שחזו על בשרם נסיעה במונית בקהיר, למשל, יודעים שמחיר הנסיעה אינו קשור בשום אופן למחיר הנקוב במונה הרשמי, אלא בהרגשה הסובייקטיבית ששררה בין הנוסע לנהג בעת הנסיעה. אך לא רק בקהיר אלא בארץ, בשבוע שעבר, קניתי כמה מטרים אריג בחנות בעיר העתיקה בירושלים. ברור שהמחיר ששילמתי היה חסר כל קשר לגודל האריג ולאיכותו אלא לעובדה שחשתי כיהודי אי נעימות להתמקח עם פלסטיני הנתון תחת כיבושי.

כל הניואנסים האנושיים הללו, הנועדים להזכיר שחפצים ושירותים אינם אחרי ככלות הכל מטרה לעצמה אלא תירוצים לקשר בין אנשים, כל הניואנסים הללו הולכים לאיבוד בעולם הצרכנות הפונדמנטליסטית, כפי שמטיפים לו מדורי הכלכלה הפונדמנטליסטית. בעולם האכזר שיצרו שוב אין בני אדם שהולכים לקניות אלא צרכנים, ומולם אין סוחרים אלא הפשטה שלהם בצורת מרכולים ורשתות מזון, ואין עוד איכרים בכובע טמבל וטורייה אלא "יצרני מזון". המדף של מוצרי החלב במרכול לעולם לא ישיב לך, "תאמין לי, אח שלי, לי זה עולה יותר".

איך נוצרו התפלצות המסחריות האלה? הן נולדו מפני שאין לבריות זמן ללכת לחנויות הקטנות ולקנות ממוכרים בעלי פנים אנושיות. ולמה אין להם זמן? כי עליהם לעבוד, כדי להשתכר, כדי שיוכלו, אחרי העבודה, להרשות לעצמם את התענוג להסתער על רשתות השיווק מתוך מודעות צרכנית ולצאת מהן בהרגשת ניצחון, שלא דפקו אותם במחיר. והנה לך, קוטג' יקר, הסיבה האמיתית לבלגן שנוצר מסביבך: כשאנחנו מביטים בך אתה מזכיר לנו יותר מדי כמה נהיינו לא אנושיים. *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו