בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | ואז הגיעו השוטרים

ליל שימורים דרמטי עבר על משפחת קשוע

תגובות

השעון ליד המיטה הראה אחת אחרי חצות כשהתעוררתי. חבורה של נערים צעקניים בחרה להתמקם על גדר מתחת לחלון ביתי. הם שרו, צווחו וזעקו שברי משפטים בקולותיהם המתבגרים, שהם עצמם טרם הפנימו עד כמה הם צורמים. קמתי לבדוק את שלום הילדים, הבטתי על חבורת הנערים הצוהלים ושנאתי אותם בכל לבי - לו רק ידעו מה עבר עלי היום, לו רק הבינו כמה אני זקוק לשעות השינה האלה. חי אלוהים, אילו הייתי חזק מספיק ואמיץ מספיק הייתי יורד להרביץ להם, לבעוט להם בתחת הצעיר שלהם, לסתום להם את הפיות ולהכריח אותם ללקט את שברי הזכוכית ולהתנצל על כל צחוק שהשמיעו כשניפצו בקבוקים.

שתיתי מים וחזרתי למיטה לאחר שסגרתי את החלונות והפעלתי את המזגן, השיטה הקבועה והיעילה לבידוד הרעשים החיצוניים של החופש הגדול. אלא שאני שונא לישון עם חלונות סגורים, ושונא להפעיל את המזגן כשהילדים ישנים. אני מפחד מדליפת גז, למרות שהתקנתי גלאים. אני מפחד מקצר שיכול לגרום לשריפה, ובגלל זה אני לא מפעיל בלילה מכשירים חשמליים. הכל יהיה בסדר, ניסיתי לשכנע את עצמי להירדם בחזרה, ללא הועיל. אני אשאר ער, אני אשמור על הילדים, אחכה שהחבורה האיומה תסתלק, ששוב יהיה שקט ואז אכבה את המזגן ואפתח את החלונות לרווחה.

ירדתי לחדר העבודה, שם החלונות תמיד פתוחים בגלל הסיגריות, ורעש הנעורים מנסר באוזני. איך שכל הלחץ הזה ייגמר אני אפסיק לעשן, אני כבר לא צעיר והסיגריות מתישות אותי, חשבתי כשהשתעלתי והדלקתי סיגריה ראשונה. בניגוד לכל היגיון הרגשתי ערני וחשבתי לרגע שאולי אדליק את המחשב ואעבוד קצת. הרי היום לא כתבתי ולו מילה אחת. אני יכול לחזור לעבוד על הסדרה ולנסות להשלים פרק שהייתי אמור להגיש לפני כמה שבועות, ואני יכול גם לכתוב את הטור לעיתון במקום לחכות לרגע האחרון.

התלבטתי שעה ארוכה במה להתחיל עד שוויתרתי. אני תכף אתעייף שוב, רק אגמור את הסיגריה הזאת והילדים המעיקים האלה מתחת לחלון יסתלקו מכאן ואז אחזור למיטה, אני אהיה חייב לישון, בסופו של דבר גם מחר מחכה לי עוד יום מתיש.

צווחה של אחת הבנות בחוץ הזכירה לי את הצווחה שהשמיעה אשתי כשהעירה אותי עשרים וארבע שעות מוקדם יותר. "אני מדממת", היא צעקה, וקמה מבוהלת, אוחזת בבטנה ורצה למקלחת. "זה דימום חזק", היא צעקה כששמתי על עצמי חולצה ונעלתי את הכפכפים. הילדים עוד ישנו ואני לא ידעתי איך אוכל לעזוב אותם לבדם בדירה. הזמנתי אמבולנס ומיד התחרטתי על כך, איך אשלח אותה לבית החולים לבדה באמבולנס? אבל הילדים? מעולם לא השארתי אותם לבדם, אם הבן הקטן יתעורר ולא ימצא אותנו בבית הוא עוד עלול, אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה...

"חמודה", לחשתי כשהערתי בעדינות את ילדתי הקטנה וחייכתי כמי שעומד לבשר לה כי זכתה במתנה. "תקשיבי חמודה", אמרתי לה כשפקחה את עיניה, "אמא בסדר גמור, אבל אני חייב לקחת אותה לבית החולים לבדיקה". היא הינהנה בראשה, מבטיחה לי שהיא מבינה כל מילה. "אני משאיר אותך כאחראית על אחיך כי אני יודע שאני יכול לסמוך עלייך".

"בטח", היא אמרה וקמה מהמיטה לראות את אמא לפני היציאה.

אנשי הביטחון העבירו אותנו מהר מאוד פנימה, ופתחו שערים שלא ידעתי עד עכשיו שהם קיימים. עוד פעם בית חולים ועוד פעם אותה מעלית איומה שאומרת את שמות המחלקות בבניין אם וילד בהדסה. "טיפול נמרץ ילדים", "פגייה", "הריון בסיכון", "כירורגיית ילדים", "מיון וחדרי לידה", לשם אנחנו צריכים להגיע.

"אני לא מרגישה תנועות", אמרה אשתי לאחות שקיבלה אותה, וזו מיד חיברה אותה למוניטור. "יש דופק", אמרה האחות וראיתי שאשתי נושמת לרווחה. הדברים התחילו כבר להיראות אחרת. רופא צעיר שבא במהרה קבע שהדימום נחלש, עשה כמה בדיקות ואמר שליתר ביטחון הם יכינו אותה לניתוח, אבל הוא אופטימי והכל יהיה בסדר.

"אבא", שאלה בטלפון הילדה שלא חזרה לישון, "איך אמא?"

"הכל בסדר", עניתי לה, "אני מיד חוזר הביתה. תחזרי לישון חמודה".

"אני יכולה לדבר איתה?"

השמש סינוורה אותי כשנסעתי בחזרה הביתה, פישפשתי בכיסים אחרי סיגריה שידעתי שלא אמצא. ברגע שכל הדבר הזה ייגמר אני מוכרח להיגמל. הילדים ישנו כשהגעתי, עוד מעט אעיר אותם לבית הספר. קודם אני אחליף את הסדין המוכתם, אהפוך את המזרן כדי שלא יראו מה קרה, אשטוף את הרצפה, אנקה את האסלה ואז אעיר אותם עם חיוך רחב, שיידעו שהחיים הם כזה דבר נפלא.

סיימתי את הסיגריה לשמע רעש של מנוע דיזל נכנס בנסיעה אטית לשכונה. מעכתי את הסיגריה במאפרה והבטתי מחלון חדר העבודה. טנדר משטרתי פיזר את חבורת הנערים העליזה. אחד מהם צעק אל השוטרים כשהוא מתנדנד הלאה משם, "תנו ליהנות מהחיים קצת. כוס אוחתו, מה קרה?" - ואני משום מה חשבתי לרגע שהוא צדק.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו