בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | ניב מקומי

אחרי המהפכה שחוללה "דם אמיתי" בזכויות הערפדים, הגיע הזמן לראות מה היא עשתה למדינות הדרום האמריקאי. ניב הדס פותח עונה חדשה

תגובות

כשמסתכלים על לוח השידורים של הטלוויזיה האמריקאית אפשר להבחין בעקבות הצופן הגנטי של "דם אמיתי" לאורכו ורוחבו. הפתיח עמוס הדימויים הגותיים, בפילם חרוך של מצלמת סופר 8 ישנה, הפך לסטנדרט עבור סדרות שרוצות לשדר קוליות עם טוויסט פריקי. חגיגת המיניות, העירום הגרפי, ההומוארוטיקה והמתירנות שקולחים מהסדרה דחקו את הניאו-פוריטניות שפשתה על המסך בתחילת-אמצע העשור הקודם בחזרה למקום החשוך והמודחק שממנו הגיחה. אלמלא היו נחשפים שדיה של אנה פקווין באופן כה תכוף ואגבי, ספק רב אם היתה מתרחשת אותה הילולת זיונים בלתי מתנצלת שמאפיינת את דור סדרות הכבלים הנוכחי, ובמיוחד את חובבת הדוגי-סטייל "משחקי הכס". ויש כמובן גם את עניין הערפדים שהתקמבקו בעקבות ההצלחה הפנומנלית של "דם אמיתי" - הסדרה הנצפית ביותר של HBO מאז "הסופרנוס" - ונעצו את ניביהם בכל חלקה טובה. "דמדומים", מישהו? (העונה הרביעית של "דם אמיתי" עלתה השבוע גם ביס).

מעבר להתכתבות עם המיתוסים שהשתמרו והשתכללו דרך "דרקולה" של בראם סטוקר, "ראיון עם הערפד" של אן רייס ו"באפי ציידת הערפדים" של ג'וס ווידון, נתנה "דם אמיתי" גושפנקה לעיסוק בעל-טבעי גם בתוך הזרם המרכזי; משני צורות, אנשי זאב, מכשפות, קוראי מחשבות, פיות וזומבים, שהיו נחלתם הכמעט-בלבדית של גיקים חובבי אימה ופנטזיה, הם כיום חלק אינטגרלי מהתפריט שמציעים לא רק הערוצים הייעודיים, כי אם גם רשתות הברודקאסט.

ויש טרנד נוסף שהיא חוללה, ומתחבא מאחורי כל האלמנטים הצורניים: זירת ההתרחשות. "דם אמיתי", שממוקמת בעיירה הבדיונית בון טמפ בלואיזיאנה, החזירה את אווירת הנוחות הדרומית למרקע. גם אם הערים הגדולות - ניו יורק ולוס אנג'לס בראשן ולצדן מיאמי, פילדלפיה, בוסטון ושיקגו - לא הולכות להיעלם כליל, הרי שיותר ויותר סדרות מתרחקות מהן ומשאירות להן את סדרות עורכי הדין ויחידות המז"פ או הקומדיות עם האפיל המתוחכם, ומאמצות את הספר הדרומי על האיכויות והייחוד הטמונים בו. כשם ש"עקרות בית נואשות" הביאה לתחייתו של הפרבר וניצלה אותו - ואת הדיאלוג הפורה שמנהלים איתו יוצרים כבר מעל 100 שנה לצרכים איפיוניים ועלילתיים, כך "דם אמיתי" עוררה מחדש את העניין בדרום.

הדרום הזה, כפי שהוא משתקף בשנתיים האחרונות בטלוויזיה, מרכז עבור האמריקאים מיתוסים לאומיים. האובססיה כלפיו מעולם לא נעלמה, היא פשוט היתה זקוקה לקטליזטור על מנת לשוב ולתפוס נדבך מרכזי בתרבות. זהו לא הזבל הלבן שמתרבה בתוך עצמו במאורות הקריסטל-מת' במיזורי, כפי שנראה במועמד לאוסקר "קר עד העצם", כי אם ארץ זרה כמעט בה שולטים גינונים ג'נטלמניים, נשים יצריות, מרפסות עץ, לחשי וודו, טיפוסים ססגוניים, מבטאים תיאטרליים, עצמאים יגעי כפיים, פועלים חרוצים וניחוח הקייג'ן.

אמריקן ביוטי

הדרום מייצג עבור האמריקאים את האופן שבו הם אוהבים לדמיין את המדינה שלהם: קהילות קטנות, מגובשות, מסורתיות, דתיות, חקלאיות ופטריוטיות שמקדשות את ערכי המשפחה. אמריקה כפי שהיא משתקפת בתשדירי הבחירות. גם אם במאה הקודמת עברה ארצות הברית שינוי שבו מרכז הכוח הכלכלי נדד לערים הגדולות, הרי שהן עדיין לא חלק אינטגרלי מהפולקלור האמריקאי.

המהות הדרומית קשורה באופן עמוק לסיפורים שהחברה האמריקאית אוהבת לספר לעצמה, בעיקר כשהיא נמצאת במשבר כלכלי עמוק; כאילו לא מדובר בפרזיטית כרסתנית שמגרדת את התחתית של כרטיסי האשראי, צורכת ואוכלת את עצמה למוות. לדרומיות, במשחק התדמיות האמריקאי, יש ערך גדול. זה לא מקרי אם כן שאחוז גבוה מהמועמדים לנשיאות ב-20 השנים האחרונות - אף שאת הכסף הגדול עשו בצפון - הגיעו מהדרום: הקלינטונים (ארקנסו), הבושים (טקסס), אל גור (שייצג את טנסי) וג'ון מקיין (אריזונה). לפניהם היו ג'ימי קרטר (ג'ורג'יה) ורונלד רייגן, שלמרות שנולד והתחנך באילינוי, הקריירה הפילמאית רוויית המערבונים - שנשענים על מיתוסים דרומיים - היא שהקנתה לו את הדימוי הכל-אמריקאי.

עבור היוצרים שמתרכזים בערי החוף המתועשות, הדרום הוא מדינה בתוך מדינה. אזור דמדומים חברתי, שההיסטוריה המיוחדת - שבמובנים רבים השתמרה חרף השינויים הטכנולוגים, המדעיים והחברתיים שעברו על אמריקה - רק מעצימה את השונות שרובצת בקרבו. הנצרות האוונגליסטית ששולטת בו מהווה מקור מתמיד לעניין ופחדים.

וערפדים הם לעולם לא רק ערפדים. ב"דם אמיתי" הם אלגוריה לקבוצות המיעוט שהשמרנות הדרומית מקפידה לדכא - שחורים והומואים (כבר בפתיח נראה הגרפיטי God hates fangs, פרפראזה על God hates fags). מי שעקב אחרי העונה השנייה בוודאי זוכר את הכומר הגזען סטיב ניולין, שהעצרות ההמוניות שלו כנגד ערפדים הזכירו אסיפות של הקו קלוקס קלאן; מוסד דרומי שמעורר קצת פחות געגועים. גם העבדות, שהיחס אליה ממשיך להגדיר את הדרום, זוכה לטיפול ב"דם אמיתי" עם שרשרת הייחוס והמעמדות שבין הערפדים ושאר היצורים העל-טבעיים.

כאן בעצם טמון הטוויסט ביחס של הסדרה לדרום; גלוריפיקציה לכאורה שחושפת את הצביעות, הגזענות וההומופוביה שמתחבאות מתחת לפסטורליה. לא לחינם סוקי, הגיבורה הראשית, ניחנה ביכולת לקרוא מחשבות, שמרסקת את הפסאדה האידילית.

הג'נטלמן עם המבטא

מאורע מכונן נוסף עבור הדרום הוא כמובן הוריקן קתרינה. הסופה שהחריבה את ניו אורלינס נוכחת ב"דם אמיתי" - הוריה של סוקי סטקהאוס נסחפו בשיטפונות והוכרזו כנעדרים (הימור: הם עוד ישובו) - ומהווה את הבסיס ל"טרמה", הסדרה של דיוויד סיימון (יוצר "הסמויה"), שמתרחשת בלואיזיאנה שאחרי האסון. סיימון, עכבר עירוני מבולטימור, יצר ב"טרמה" תשליל של "הסמויה"; במקום המארג העירוני שמתפורר בבולטימור, הוא משרטט עיר שמשוועת להתחבר מחדש. בדומה לאלן בול, היוצר של "דם אמיתי" (כמו גם "עמוק באדמה" ו"אמריקן ביוטי"), סיימון מצייר את הדרומיים כפראים אצילים. להבדיל מבול, סיימון ממעט לבקר אותם; הוא מתעלם כמעט לחלוטין מאחוזי הפשיעה הגבוהים בניו אורלינס - עיר שלא מומלץ ללבנים להסתובב ב-80 אחוז ממנה - ומתרכז באקזוטיקה; הפסקול הג'אזי הייחודי, החיבור בין השחורים לתרבות האינדיאנית, התהלוכות והתקווה, שמבצבצת גם ברגעים הקשים ביותר (כמו התזמורות שמנגנות מוזיקת ריקודים בהלוויות).

גם קומדיית הבייסבול "על הפנים" מתמקדת בפן האקזוטי של הדרום. לעומת הזווית הפנטסטית של "דם אמיתי" והריאליזם של "טרמה", היא פונה אל הגרוטסקי ומקצינה את החריגות. בעוד שבעונה הראשונה, שהתנהלה בעיירה שלבי בצפון קרוליינה, האקסצנטריות היתה בעיקר מנת חלקם של הגיבור היהיר והחזיר קני פאוארס וסוחר המכוניות הטווסי אשלי שייפר (וויל פארל), העונה השנייה כבר מוקמה בכפרים מקסיקאיים נידחים על קו הגבול, וסיפקה פריק שואו למהדרין.

"צדק פרטי", שמבוססת על סיפור של אמן מותחני הפשע אלמר לאונרד ("ג'קי בראון", "תפוס את שורטי"), היא סדרה נוספת שקיבלה מ"דם אמיתי" את הלגיטימציה להשקיף על הדרום. היא מגוללת את עלילותיו של ריילן גיבנס, מרשל עם יד קלה על ההדק - שם הסדרה באנגלית, "Justified", מתכתב עם הצידוק המינימלי שהוא מחפש לפני שהוא שולף - שפועל על ציר קנטאקי-טקסס. גיבנס הוא התגלמות הג'נטלמן הדרומי הקלאסי; זה שמחווה לשלום עם כובע בוקרים, שותה את הברבן שלו ללא קרח, ומקריב את ביטחונו למען נשים, שלא יכולות - או אפילו לא מנסות - להתנגד לכיבושיו.

גרסה קצת פחות שרמנטית של ג'נטלמן דרומי עם כבוד לנשים וקוד אתי מוצגת ב"המתים המהלכים", להיט הזומבים של רשת AMC, שגם היא מתחילה את סיפורה בקנטאקי (ובה השילוב בין על-טבעי לדרומיות מושפע ישירות מ"דם אמיתי"). למען האמת, הנטייה של ריק גריימס, שוטר שנותר במיעוט האנושי הנלחם כנגד הזומבים, להתעקש על מדים מגוהצים וכובע בוקרים למרות שהעולם כולו שרוי באנרכיה, גובלת בגיחוך. ובכל זאת, המבטא המתגלגל, הגם שהוגה אותו שחקן בריטי, והגחמות הדרומיות המוקפדות הופכות את העלילה הקלישאית של הסדרה - אשתו, מה אתם יודעים, הלכה בניגוד לרצונה עם השותף שלו לשעבר, מה שלא מונע ממנו להמשיך לחפש אחריה בקדחתנות - למשעשעת.

אל כל אלו מצטרפות "ממפיס ביט", דרמה על יחידת משטרה בממפיס, "יומני הערפד", השעטנז המצליח בין "דמדומים" ל"דם אמיתי" ו"HellCats" על נבחרת מעודדות בטנסי. וזה עוד לפני שהגענו לסדרות הדוקו והריאליטי שמוצאות אוצרות טלוויזיוניים טראשיים במוזרויות הדרום (עיינו ערך "רק באמריקה" של לארי דה כייבל גאי).

ובינתיים סוקי סטקהאוס ממשיכה לעורר מהומות. בכל מדינות הקונפדרציה חושקים בדמה היוקרתי ואילו היא נשארת בשלה - קלולסית פוחזת שמתקשה לחבר את העובדות ולהסיק את המסקנה המתבקשת. שהיא, איך לא, להיפטר אחת ולתמיד מהרכיכה החלבית ביל קומפטון ולהתמסר לאריק נורתמן. הוא כבר ישתה לה את הדם בתאווה הראויה. *



דם אמיתי


באפי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו