בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצה המסלול

מקס מוסלי היה הבוס של מירוצי פורמולה 1, כשתמונות שלו באורגיית סאדו-מאזו נמרחו בצהובונים. זה לא ממש הביך אותו. הזכירו לו שאביו היה ראש המפלגה הפשיסטית הבריטית, וגם זה לא ממש הביך אותו. אחר כך טענו שהוא מכר את המירוצים בזול לחבר הכי טוב שלו. וגם זה לא ממש הביך אותו. בקיצור, ראיון עם אדם שחי מהר, ושום דבר לא באמת מביך אותו

תגובות

מקס מוסלי ידע רגעים דרמטיים רבים בחייו, אבל נראה שהקיצוני שבהם התרגש עליו ב-30 במארס 2008, כאשר בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, התקשר אליו עוזרו הקרוב, ריצ'רד וודס, ודיווח לו על הכותרות של "ניוז אוף דה וורלד". הצהובון שבבעלות רופרט מרדוק דיווח בפירוט על אורגיה סאדו-מזוכיסטית שבה השתתף מוסלי, מי שהיה אז הנשיא רב העוצמה של איגוד הרכב העולמי, פי"א, שידוע בעיקר בתור הגוף השולט בתעשיית המיליארדים של מירוצי הפורמולה 1.

הכותרת, כיאה לצהובון, היתה: "מנהל הפורמולה 1 באורגיה נאצית חולנית עם חמש זונות". את עמודי העיתון עיטרו תמונות מתוך סרטון וידיאו, שבו נחשף מוסלי במערומיו - סופג מלקות בעכוזו, מצליף בנשים, ועובר בדיקת כינים במבושיו על ידי "שומרת כלא". בסיום הסצנה, ישב מוסלי ולגם תה עם חמש הנשים, שלטענת העיתון נשכרו ב-2,500 ליש"ט כדי להשתתף ב"בואו נשחק במחנה ריכוז נאצי". מוסלי שמע את הבשורה מוודס, ירד לרחוב, רכש גיליון אחד של הצהובון וחזר לביתו לדווח לאשתו זה למעלה מ-45 שנה, ג'ין, על תחביבו הצדדי.

שערורייה כזו היתה גורמת לכל אדם עם מערכת רגשית תקינה, להתפטר מתפקידיו הציבוריים, למזער נזקים אישיים וסביבתיים, ולבטא לפחות חרטה קלה. אלא שמוסלי אינו ככל האדם. הוא בן למשפחה אריסטוקרטית עם עבר נאצי ופשיסטי. אביו, סר אוסוולד מוסלי, היה לפני מלחמת העולם השנייה מנהיג המפלגה הפשיסטית הבריטית (BUF), "החולצות השחורות". את אמו של מקס, דיאנה מיטפורד - אשת חברה נוצצת שתוארה כאשה היפה בבריטניה בשנות ה-20 וה-30 - נשא אוסוולד ב-1936 בגרמניה, בביתו של שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, ובנוכחות הפיהרר עצמו. מסמכי מודיעין שפורסמו לאחרונה אף מספרים שבעיני הרשויות הבריטיות דיאנה נחשבה למסוכנת יותר מבעלה, בגלל קרבתה האישית לאדולף היטלר, שאף עידכן אותה מבעוד מועד, שמלחמה עומדת לפרוץ (עוד על ההיסטוריה המשפחתית, ראו מסגרת).

בזמן המלחמה נכלאו בני הזוג, ושני ילדיהם המשותפים גדלו במשך שלוש שנים עם אומנת. בשלב מסוים אישר ראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל להורים להתאחד מאחורי החומות, ולפי הדיווחים הם חיו היטב, עם משרתים וגינת ירק קטנה. עד מותה בצרפת ב-2003, לא טרחה ליידי דיאנה להביע חרטה וצער על הערצתה לאדולף היטלר. באוטוביוגרפיה שכתבה, המשיכה להפיץ את רעיון השלום עם גרמניה הנאצית ובין השאר טענה, בעקיפין, שהיהודים אחראים לגורלם. כשמקס מוסלי נראה בסרטון הסאדו-מזוכיסטי מדבר במבטא גרמני, כל השדים האלה התעוררו מרבצם. מנגד, עם תערובת גנים כזו, היה ברור שהוא לא יבחר בדרך המקובלת. מוסלי יצא לקרב.

הוא סירב להתנצל, סירב להתפטר מתפקידו (עד שאולץ כעבור שנה לוותר על התמודדות נוספת על תפקידו), ולא היסס להעמיד את חייו הפרטיים במרכזה של תביעה נגד "ניוז אוף דה וורלד". בתביעה טען בתוקף שאין שום בסיס לקביעה שלסצנה הסאדו-מזוכיסטית היו הקשרים נאציים. "אפשר היה לראות שהבנות לבשו בגדים מ'מקס אנד ספנסר'", הוא אומר. מוסלי הפתיע וניצח: הוא זכה בפיצוי הגבוה ביותר שנקבע אי פעם בבריטניה בתביעה מסוג זה, 60 אלף ליש"ט, וכן בהוצאות משפט בגובה 420 אלף ליש"ט.

אבל מוסלי לא היה מרוצה. הוא רצה ששופט בית המשפט העליון יקבע שבפרסום לא היתה רק הוצאת דיבה, אלא גם פגיעה חריגה בפרטיות. משלא השיג את מבוקשו בבריטניה, פנה לבית הדין לזכויות האזרח של האיחוד האירופי, בשטרסבורג, בדרישה שיחייב את ממשלת בריטניה לחוקק חוקים, שיאלצו את העיתונים לפנות למושאי כתיבתם לפני פרסום ידיעות אודותיהם.

העיתונות הבריטית נכנסה למגננה. לאחרונה היא מתמודדת עם צווי איסור פרסום דרקוניים, "סופר-צווים", שאינם אוסרים רק על פרסום פרטים שונים, אלא גם על עצם הטלת הצו ועל כך שמתנהלים דיונים משפטיים בעניין. סיפורים עסיסיים נעלמים כך לחלוטין מעל לפני השטח בלי כל רמז. לו מוסלי יצליח בתביעתו, ומושאי הכתבות יידעו מראש על הרכילות המתפרסמת עליהם, הם ימהרו להוציא את הצווים הללו, ויהיה זה סופם של הצהובונים. אולם לרווחתם - וגם לרווחת העיתונות הרצינית יותר - באמצע מאי נדחתה תביעתו של מוסלי.

שנתיים של ציד

את חייו מעביר עתה מוסלי במרכז לונדון, לאחר שנים ארוכות במונקו, אחד המרכזים העולמיים של הספורט המוטורי. בנסיכות בריביירה הצרפתית טוב לעבוד, הוא אומר, אבל אחרי יציאה לגמלאות, כל מה שאפשר לעשות שם הוא להיפגש בבתי הקפה עם נהגי מירוצים קשישים. את דלת הבית הוא פותח בעצמו, במכנסי ג'ינס, חולצת תכלת פתוחה וג'קט טוויד. הוא כבר בן 70, אך גזרתו כשל נהג מירוצים צעיר. בחיוך ולחיצת יד קלה, הוא שובר את התדמית המאיימת שבה נודע כנשיא פי"א.

דילגתי בעקבותיו לקומה השנייה, שם שוחחנו מתחת לציור גדול של אחד מאבותיו, צעיר מהמאה ה-18, ולצד מרפסת המשקיפה אל הגן שמתחת. הפריט המפורסם ביותר באוסף של מוסלי, שוט אלגנטי, שקיבל כמתנת פרידה עם סיום תפקידו בפי"א מנציגי התקשורת הבריטית, לא נראה בשטח.

השיחה נפתחת בשנות ילדותו. הריחוק מהוריו היה כפוי מבחוץ - בשל כליאתם - אך גם חלק מהמנטליות הבריטית. "האומנת טיפלה בי ובאחי ובשני בניה הגדולים יותר של אמי, ומילאה את תפקיד האם", הוא מספר. "הייתי כנראה קרוב יותר לאבי מאשר לאמי, אבל שניהם היו מרוחקים מעט, כמו במשפחות אנגליות".

מקס, שהיה בן 11 שבועות כאשר אמו נכלאה, ביקר את הוריו בכלא אחת לשבוע. "הייתי בן שלוש וחצי כשהם השתחררו, אבל יש לי הרבה מאוד זיכרונות מהביקורים, אפילו מגיל שנתיים", הוא מתגאה. את חינוכו קיבל עם אחיו בבית, ועד גיל 13 לא ביקר בבית ספר רגיל. "בגיל 11 אפילו הפסקתי ללמוד לשנתיים, אחרי שעברנו לאירלנד, וביליתי בעיקר בציד. בגיל 13 הורי החליטו לשלוח אותי לבית ספר בגרמניה, מתוך כוונה שאלמד שנתיים שם ושנתיים בצרפת, כדי ללמוד את השפות החשובות. למרבה המזל סולקתי מבית הספר הגרמני (בגלל חדירה אסורה למתחם הבנות), וחזרתי ללמוד באנגליה. כך יכולתי ללכת לאוניברסיטה באנגליה".

הוא למד פיזיקה באוקספורד, נבחר ליו"ר ארגון הוויכוחים המפורסם, אבל בסיום לימודיו ב-61', הבין ש"איינשטיין לא ייצא ממני" ו"בפרס נובל לא אזכה" ופנה ללימודי משפטים. זהו דפוס חוזר בחייו: גם בהמשך פרש מוסלי מכל אתגר שבו הבין שלא יהיה הטוב ביותר.

באותה תקופה החל לסייע לאביו בפעילותו הפוליטית, אם כי כעת הוא חוזר ואומר ש"אין לי עניין מיוחד בהיסטוריה של שנות ה-30". במקום זאת הוא מעדיף להעביר את ההיסטוריה לפסים אישיים. "אבי פגש את היטלר פעמיים ולא באמת חיבב אותו", הוא מנסה להרגיע. "הוא הסתדר היטב עם מוסוליני. אמי הכירה היטב את היטלר והיתה בידידות עמו. כמו הרבה אנשים שמנהיגים מדינות גדולות או חברות גדולות - יש להם קסם, ואין ספק שהיטלר היה אדם מאוד מרשים על בסיס אישי. ומשום שהיא היתה מי שהיתה, היא מעולם לא גינתה אותו בשארית חייה, אבל גם לא הסכימה עם הדברים הנוראים שקרו. אבל היא רק הכירה את האדם שהיא פגשה.

"קווי המדיניות של אבי לא תאמו את אלה של היטלר, אבל תוכל למצוא דמיון בינו לבין תפיסתו של מוסוליני כמו רעיון המדינה הקורפורטיבית. זה מוזר: אבי התחיל כאיש המפלגה השמרנית, אחר כך הפך לעצמאי ואחר כך עבר ללייבור. הוא היה בממשלת הלייבור ב-1929-1930, והיה שמאלני מאוד. הוא לא הסכים לרעיון של עושר שעובר בירושה, אבל תודה לאל, הוא לא יישם את העקרונות שלו, אחרת לא היה לי כסף. הוא לבטח לא היה קפיטליסט במובן השמרני של המילה. היו לו רעיונות קיינסיאניים".

אולם ב-1932, אחרי סיור באיטליה, הקים מוסלי האב את המפלגה הפשיסטית הבריטית, ששילבה במצעה גם תכנים אנטישמיים. על כך חוזר מוסלי הבן ואומר, "איני מומחה לשנות ה-30. התקופה הזאת מעולם לא עניינה אותי".

אחרי המלחמה, פעל אוסוולד מוסלי למען אירופה המאוחדת כמדינה אחת, והגביר את פעילותו באמצעות הארגון "Union Movement" (תנועת האיחוד), שירשה את המפלגה הפשיסטית. בין השאר, קראה התנועה למניעת הגירה ממדינות חבר העמים הבריטי. אולם תהיה המטרה אשר תהיה, שמו של מוסלי כפשיסט הלך לפניו, וכל פעילות פוליטית שלו הסתיימה במהומות, הפגנות ועימותים אלימים.

מקס הצעיר לא נשאר לעמוד מהצד - גם כבן המעריץ את אביו, וגם בגלל אמונה באותם רעיונות. שיא מעורבותו היה באירועים ברידלי רואד, שוק יהודי במזרח לונדון, שאביו ערך בו את המפגנים שלו. באחד האירועים ב-62', היכה מקס מפגין ונעצר, אולם למחרת שוחרר אחרי ששופט קיבל את טענתו שהוא הגן על אביו. הוא עוד המשיך כמה שנים בפעילות, אך למרות שהאמין ברעיונות איחוד אירופה והגן על התפיסה של אביו, הוא אומר, "הגעתי למסקנה שהדברים שאבי וחבריו דנו בהם, נסובו על איך לתקן את העולם ואני חשבתי שזה בזבוז זמן, כי השאלה המעניינת היא איך להגיע לשלטון. מה אני אעשה כשאגיע לשם היא שאלה אחרת".

מאחורי ההגה

עברו עוד כ-30 שנה עד שמוסלי הגיע לעמדת השלטון הבכירה ביותר - אבל לא בפוליטיקה של המדינה, אלא בפוליטיקה של הספורט המוטורי. לתחום הוא הגיע במקרה, כשבתחילת נישואיו לאשתו ג'ין, עוד לפני שסיים את לימודיו באוקספורד, היא קיבלה כרטיסי חינם למירוץ מכוניות במסלול של סילברסטון, לא רחוק מהעיר האוניברסיטאית. מוסלי לא שמע מעולם על הספורט המוזר, אך מיד נתפס לשיגעון ומצא לעצמו קריירה - בזירה שבה שמו של אביו לא הלך לפניו.

בשנות ה-60 היה הספורט המוטורי רחוק שנות אור מהסטנדרטים המקצועיים המקובלים היום. פורמולה 1 היתה סדרת מירוצים מבוזרת, ללא ארגון מרכזי, עם פחות מעשרה מירוצים בשנה; הנהגים הבכירים התחרו בכל סוגי המירוצים האפשריים: פורמולה 1, פורמולה 2, פורמולה 3, מכוניות ספורט, מכוניות משפחה, ובכל מירוץ שיכול היה להשלים את הכנסתם החודשית. רבים איבדו את חייהם על המסלול, ובהם גם נהגים מהבכירים ביותר.

כמו בכל דבר בחייו, גם כנהג מירוץ, מוסלי רצה להיות הטוב ביותר. בתוך תקופה לא ארוכה הוא יצר לעצמו מוניטין של נהג מירוצים טוב, אבל לא גדול. הוא השתתף במירוצי פורמולה 3 ופורמולה 2, התחכך בנהגים בעלי שם כמו ג'ימי קלארק, גרהאם היל וג'ק ברבהאם, אבל לא חרך את המסלולים. המירוץ המפורסם ביותר שבו השתתף היה מירוץ פורמולה 2 בהוקנהיים, גרמניה, שבו נהרג ג'ים קלארק.

לקראת סוף שנות ה-60 הגיע מוסלי למסקנה שאלוף העולם הוא לא יהיה, תלה את הקסדה, ועבר לצד השני של מוסך הרכב, כשייסד עם אחדים מחבריו את "מארץ'", חברה שייצרה מכוניות מירוץ והתחרתה בתחרויות. המיזם זכה להצלחה טכנית וספורטיבית מיידית, אבל למרות זאת, ההצלחה הכלכלית חמקה מהיזמים. מוסלי, שהיה המנהל המסחרי של הקבוצה, הצליח להתמודד עם הקשיים כמה שנים, עד שמכר את חלקו לקראת סוף שנות ה-70.

בעת שקידם את האינטרסים של מארץ' בגוף שריכז את מירוצי הפורמולה 1, הכיר מוסלי את האדם, שאחרי אביו, השפיע על חייו יותר מכל: ברני אקלסטון. איש העסקים הבריטי החד כתער, שעשה את כספו ממסחר ברכב משומש ונדל"ן, הגיע לפורמולה 1 ב-71', כשרכש את קבוצת ברבהאם. במהרה גילה בספורט המוטורי פוטנציאל עסקי. מירוצי הגרנד פרי של הפורמולה 1 היו ספורט חובבני, הנתון לחסדיהם של בעלי המסלולים שהכתיבו לקבוצות את תנאי ההשתתפות, את גובה הפרס הכספי ואת תאריכי המירוצים. חוסר האמון בין בעלי הקבוצות המתחרות, לא תרם להגברת כוחן מול בעלי המסלולים. ההתאחדות העולמית, פי"א, היתה ארגון אנכרוניסטי, מפלט לאריסטוקרטים שאיבדו את השפעתם הפוליטית.

"לראשונה הכרנו ב-69' כשהוא ניהל את הנהג קרל יוכן רינדט (שנהרג על המסלול ב-70'), ושנינו היינו מעורבים בפורמולה 2", נזכר מוסלי. "אבל שיתוף הפעולה החל ב-71' כשרכש את ברבהאם והפך לאחד מיצרני מכוניות הפורמולה 1, ארגון שבו הייתי חבר מטעם מארץ'. הוא הופיע לאחת הפגישות ומיד ראיתי שהוא אדם מסוג שונה. היה בינינו קליק מיידי, והתחלנו לעבוד ביחד".

בשנים הבאות שיתוף הפעולה בין השניים התהדק. אקלסטון הוא בעל החזון, שמשתלט על הפורמולה 1 והופך הלכה למעשה לבעליו של סבב המירוצים, שמזרים סכומי כסף שאיש מעולם לא חלם עליהם. מוסלי היה פרקליטו, האיש שמסייע בעסקים המסובכים. ברני היה בעל הסמכות והעוצמה, מקס היה המביא והמוציא.

הסידור הזה נמשך עד 82'. מוסלי עוד היה שותף לחתימתו של הסכם קונקורד הראשון בין פי"א, קבוצות הפורמולה 1 ומינהל הפורמולה 1 - הצעד המשמעותי הראשון של אקלסטון להשתלטות על הספורט - אבל כשאוסוולד מוסלי מת בסוף 80', חש הבן שהוסר המחסום שמנע את כניסתו לפוליטיקה הבריטית.

יכולתי להיות מיניסטר

"היתה לי שיחה ממושכת עם (ראש הממשלה השמרני לשעבר) הרולד מקמילאן, ושאלתי אם הוא חושב שאני יכול לעשות משהו בפוליטיקה. הוא אמר שלא יהיו לי בעיות, לא עם אנשים בצמרת הפוליטית ולא עם האיש ברחוב, כי הם לא מתעניינים במה שעשיתי כאדם צעיר בתנועת האיחוד, או במי היה אבי. לאנשים לא אכפת מה עשית כשהיית בן 20", הוא אומר.

הוא חיסל את עסקיו בספורט המוטורי ב-82', הצטרף למפלגה השמרנית, וגילה להפתעתו, את מנגנון המפלגה. "הבנתי שהאנשים שמחליטים לא נמצאים בצמרת, וגם לא ברחוב, אלא בוועדות מפלגה מקומיות, שקובעות אם תקבל מושב או לא. הבנתי שיכול להיות שגם בתוך עשר שנים לא אשיג מושב בפרלמנט, ואסיים בן 50, בלי כלום".

בגיל 45, כשהבין שראש ממשלה הוא כבר לא יהיה, פרש מוסלי מהקריירה הפוליטית, וחזר להיות פרקליטו של אקלסטון בארגון שייצג את קבוצות הפורמולה 1 מול פי"א, אם כי בראשית שנות ה-90, היה לו עוד פלירט פוליטי, הפעם עם מנהיג הלייבור שבאופוזיציה, ג'ון סמית. לטענתו, אלמלא סמית היה מת באופן פתאומי ב-94', הקריירה הפוליטית שלו היתה עשויה להתחדש - בלייבור. אולם בעקבות ההיכרות הזאת, אקלסטון תרם מיליון ליש"ט ללייבור בתיווכו של מוסלי. התרומה התגלתה רק לאחר שהממשלה החדשה, בראשות טוני בלייר, פעלה בסתיו 97' למניעת פרסום מוצרי טבק בפורמולה 1. הלייבור מיהר להחזיר את הכסף.

ב-91' נבחר מוסלי לנשיא פיס"א, הגוף מטעם פי"א שאחראי לספורט המוטורי העולמי. מוסלי גבר בקרב ישיר על נשיא פי"א המכהן, ז'אן באלסטר, שהיה המכשול העיקרי בדרכו של ברני אקלסטון להשתלטות על הפורמולה 1. אקלסטון ומוסלי השלימו את ההשתלטות על פי"א: אקלסטון החזיק במירוצי פורמולה 1, פרקליטו לשעבר עמד בראש האיגוד הבינלאומי שהסדיר את התחרויות.

מוסלי אמנם הבטיח במסע הבחירות שלו שימעט לעסוק בפורמולה 1, אבל לפחות בתקשורת, הוא התעסק רק בסבב היוקרתי, כשהוא מפלס לאקלסטון את הדרך. השיא היה בהסכם שנחתם לפני כעשר שנים ונכנס לתוקף רק השנה, שלפיו הזכויות המסחריות של פורמולה 1 יימכרו לאקלסטון תמורת 300 מיליון דולר למשך 100 שנה. זה סכום זעיר תמורת מפעל שמייצר כיום 1.5 מיליארד דולר בשנה, ואמור לייצר פי שניים בתוך חמש שנים.

"מה שמכרנו לברני היו הזכויות שהיו לנו, אבל יש המון זכויות שמעולם לא היו שייכות לפי"א", מסביר מי שהיה פרקליטו של ברני כיצד מכר לבוס שלו לשעבר את הבעלות על המירוצים, מבלי לחוש בניגוד אינטרסים. "הזכויות לעשות חוזים עם המסלולים והקבוצות, הזכויות למכור כרטיסים, הזכויות לפרסום סביב למסלולים, זכויות הטלוויזיה - מעולם לא היו של פי"א. כולן שייכות ממילא לברני, שאירגן את הקבוצות. ברני כמובן חושב שהוא קנה את העסק שכבר שייך לו".

ההישג העיקרי של מוסלי בתקופת נשיאותו היה יוזמת פרויקט ה-EuroNCAP, מבחני ריסוק למכוניות אירופיות - כאלה המיועדות לשוק הרחב. הפרויקט שיפר באופן ניכר את רמת הבטיחות של כלי הרכב, והפך גם לאביזר פרסומי חיוני במכירות. "הפרויקט הציל חיים של אלפים. בכל הצניעות אני לא חושב שזה היה קורה ללא מעורבותי, עם כסף שלקחתי מפורמולה 1 למימון הפרויקט", הוא אומר. ייתכן שזו היתה נשארת המורשת הגדולה של מוסלי, עד שהגיע אותו יום ראשון, 30 במארס 2008.

ארבעים שנה, ואכזבה

"למקס היתה השפעה עצומה כנשיא פי"א", אמר לי לאחרונה מרטין ויטמארש, מנכ"ל קבוצת מקלארן, שזכתה כמה וכמה פעמים באליפות הפורמולה 1, וידעה חיכוכים רבים עם מוסלי. ב-2007 אף ספגה ממנו קנס בסך 100 מיליון דולר. "לא תמיד הסכמנו על כל דבר, אבל זה טבעי. למקס יש אינטלקט מצמית. הוא לוחם ללא חת, הוא לחם והוביל את הקבוצות לשיפור הבטיחות בספורט. כמובן חלקים אקזוטיים יותר של אישיותו זוכים היום לחשיפה רבה יותר מכך".

יו"ר קבוצת מקלארן, רון דניס, נשמע דיפלומטי יותר. "כל אחד יכול להשקיף על מעורבות בפורמולה 1 עם זיכרונות חיוביים ושליליים". מקס מוסלי סיפק בעיקר את השליליים, ו-ויטמארש אינו היחיד השותף להערכה שמוסלי ייזכר בעיקר בגלל החשיפה ב"ניוז אוף דה וורלד".

מוסלי מודע לכך שעיסוקו - כפי שהוא מכנה זאת - ב-45 השנים האחרונות בסצנת הקשירות והסאדו-מאזו, הוא שיתפוס את הזיכרון הציבורי. הוא מקבל זאת בשלוות נפש. כשהוא נשאל על כך, קולו אינו משתנה, הוא אינו מסמיק והוא בטוח בצדקת מעשיו. כאדם פרטי אין כמובן אפשרות לחלוק עליו, אבל מוסלי ניהל את חייו בזירה הציבורית מרצון.

"זה לגמרי לא מובן לי", הוא מעיד על עצמו, כאשר אני שואל אם הוא ניסה לבדוק מדוע עסק בזה. "מעניין שאנשים היו אומרים שזה משהו שקשור לילדותך, זו החוכמה המקובלת. אבל שום דבר לא קרה לי בילדותי. אף אחד מעולם לא היכה אותי, אפילו לא בבית הספר. היום כשאתה מדבר לפעמים עם אנשים צעירים, ונשים הן ככל הנראה יותר בתוך הסצנה מאשר גברים, רבים יספרו שאף אחד לא היכה אותם או נגע בהם, אבל מסיבה כלשהי, בגיל שלוש או ארבע הם התחילו לקוות שזה יקרה.

"כל ניסיון שעשיתי לנתח את זה במבט לאחור היה בלתי מוצלח. אני לא יכול להסביר זאת. זה לא לגמרי רציונלי, וכשאתה אינך במצב הנפשי המתאים, אינך יכול לדמיין מה זה. גם מכורים לסמים אומרים שהם זקוקים למצב המתאים, אבל לא יכולים להסביר זאת. בעולם הסאדו-מאזו, זה בלתי רגיל באופן קיצוני שמישהו ידבר על הדברים בציבור. לכן הנשים היו בהלם שאחת מחברותיהן דיברה על מה שקרה. במשך 45 שנים שעסקתי בכך, לא היה לי אפילו רמז לסכנה. הייתי זהיר מאוד עם מי שעשיתי זאת".

בעקבות החשיפה, התאכזב מוסלי כשלא קיבל כל הצעה להשתתף בסרט או באירועים של קהילות הסאדו-מאזו. לא שהיה מסכים להצעה, אבל הוא מתנחם בתגובות חיוביות למעשיו בפורומים באינטרנט, שאחריהם הוא עוקב. אכזבה גדולה יותר היתה לו מתגובתו של אקלסטון, שהצטרף, גם אם בהיסוס, לדרישה שיתפטר מנשיאות פי"א, ואף מנע ממנו הזמנה למסיבת יום ההולדת של אשתו, על יאכטה במרינה של מונקו. "אנחנו מכירים כבר 40 שנה, זה זמן ארוך", אומר מוסלי. "אבל כשהיתה לי הבעיה הקטנה עם העיתון, ואנשים החלו לומר שאני צריך להתפטר, ברני התייצב לצדם... עכשיו זה מאחורינו. אני רואה אותו לעתים, אבל אתה מכיר את האימרה 'חבר בצרה הוא חבר אמת'. כשאתה בצרה אתה צריך את חבריך, אתה לא צריך אותם לפני כן. אתה לא צריך שהם יעברו לצד השני. זה היה חוסר מזל. הוא אמר שהוא מתחרט על התנהגותו, והתנצל וכל זה".

אבל התאכזבת מהתנהגותו.

"במידה מסוימת, בגלל שלעולם לא הייתי עושה זאת לו. לעולם. הוא נלחץ בגלל שרבים האמינו שבאמת מדובר באורגיה נאצית. הם לחצו על ברני, וזה הזמן שמישהו צריך להגיד להם 'לא'. זה חבל. אחרי המשפט, (יצרניות הרכב הגרמניות) מרצדס וב-מ-וו שגינו אותי, התנצלו בפני.

"האדם היחיד שהיה לויאלי לגמרי היה ז'אן טוד (שהחליף את מוסלי בנשיאות פי"א), ואתה כמובן יודע שהוא יהודי. כשהופעל עליו לחץ הוא נשאר לויאלי. ולולא הוא, היה לי קשה מאוד. כשהם ניסו לארגן את הקבוצות להדיח אותי, ז'אן אמר 'באופן מוחלט לא'. התכונה הזאת של נאמנות במצב קשה היא ככל הנראה התכונה האנושית החשובה ביותר".

מוסלי סיים את תפקידו כנשיא פי"א בסתיו 2009, ומאז היה עסוק במאבקים להגבלת יכולת העיתונות לחדור לפרטיות. הוא אמנם הפסיד בתביעה שלו, אבל נאמן למורשת של אמו, שאותה הוא מגדיר כעקשנית, גם הוא מסרב להתחרט על אירוע או מעשה כלשהו בחייו הפרטיים או הציבוריים. "לא, לא ממש", לא היסס מוסלי לרגע כששאלתי אותו אם הוא מתחרט על משהו. "אולי רק על כך שלא סיימתי את תפקידי בפי"א ב-2004, כשהתפטרתי בפעם הראשונה. אבל זו באמת חרטה קטנה מאוד". הילד המוצלח של אמא.*

האצילות מחייבת

אופרת הסבון לבית מוסלי לא התחילה במקס

שני הוריו של מקס מוסלי הם צאצאים למשפחות אריסטוקרטיות. אמו, דיאנה מיטפורד, נולדה ב-1910, ויחד עם חמש אחיותיה התפרסמה מאוד כנערת חברה. היא אף נחשבה לאשה היפה בבריטניה. למרות מעמדה הציבורי והתנגדות הוריה, התחתנה מיטפורד כבר בגיל 19 עם בריאן גינס, בחתונת השנה הבריטית של 1929. בעלה, יורש לחלק מהממון של יצרנית הבירה משפחת גינס, היה בנו של הלורד מוין הראשון, שנרצח ב-44' על ידי הלח"י בקהיר. הוא עצמו קרוי לורד מוין השני.

לשניים נולדו שני ילדים, והם ניהלו חיים חברתיים ותרבותיים שוצפים כשאירחו בביתם אירועים רבים, שעם באיהם נמנו מיטב היוצרים הבריטים של התקופה. הסופר ארתור אוולין וואה אף הקדיש לזוג את ספרו "Vile Bodies", המתאר את חיי החברה הנוצצים והפרועים של מי שכונו אז "Wild Young Things" (צעירים פראים). באחד מאותם אירועים פגשה מיטפורד את אוסוולד מוסלי, אז כבר פוליטיקאי מנוסה שזיגזג מהשמרנים ללייבור, נשוי ואב לשניים, ורגע לפני שנתפס בקסם הפשיזם האיטלקי.

מוסלי, דודן רביעי למלכת בריטניה, שירת במלחמת העולם הראשונה בחיל הרגלים וחווה במשך תקופה ממושכת את מלחמת החפירות הסטטית. בהמשך הוצב בחיל האוויר, ובהתרסקות מטוס נפצע קשה באחת מרגליו.

אחרי ההיכרות הראשונה, התפתח רומן בין דיאנה לאוסוולד. ושוב, למרות התנגדות מצד הוריה, התגרשה מיטפורד מגינס וחיכתה למוסלי - שכלל לא התכוון להתגרש למענה. גם כאשר אשתו סינתיה מתה במפתיע ב-1933, הוא לא צנח בזרועותיה של האשה שהמתינה לו, וניהל קשרים עם נשים אחרות בעת שדיאנה המתינה לו בסבלנות.

כשהכירו, הידקו השניים את יחסיהם עם המפלגה הנאצית, כשמוסלי מוביל מצעדים פשיסטיים ברחובות לונדון, ואת אירועי רחוב קייבל ב-1936 הזכורים במיוחד. באותה שנה התחתנו השניים בחשאי בביתו של גבלס ובנוכחות היטלר, שבהמשך אירח את דיאנה במשחקים האולימפיים של ברלין 1936, בפסטיבלים השנתיים בביירוית, ואף בלשכתו. הם צפו יחד בסרטים וניהלו שיחות אישיות. היטלר אף ביקש ממנה שתארגן פגישה עם ווינסטון צ'רצ'יל, שהכיר את בעלה מפעילות פוליטית והוא אף קרוב משפחה רחוק. צ'רצ'יל סירב להצעה.

אחותה של דיאנה, יוניטי, העריצה את היטלר עוד יותר ממנה. ביום שבו הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה, בעקבות הפלישה לפולין, היא שהתה בגרמניה וניסתה להתאבד ביריית כדור אקדח בראשה. הניסיון נכשל, אבל היא לא התאוששה מהפציעה הקשה ומתה בבריטניה אחרי המלחמה.



מקס מוסלי. כמעט סגר את העיתונות הבריטית


מוסלי בימיו כנהג מירוצים, 68'. אף אחד לא זוכר מה עשית בגיל 20



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו