בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תוכנית השלוי

"אומרים לי שגברים ונשים זה לא אותו דבר. זה ברור, כל העניין של שוויון הוא בין בני אדם שונים. אני מדברת על שוויון בפני החוק, וזה לא קיים בארץ". גם בגיל 85, כלת פרס ישראל, פרופ' אליס שלוי, ממשיכה לקדם במרץ את מפעל חייה: שוויון בין גברים ונשים

תגובות

עדיין לא עת לסיכומים, מבחינתה של פרופ' אליס שלוי. להפך. ואם יש משהו שהיא מאוד מצטערת עליו, בימים אלה, בגיל 85, זה העובדה שהיא לא עושה די, כלומר חוץ מפעילות בהתנדבות בקרן החדשה (שירותי תמיכה וייעוץ, בוועדת המענקים ובמועצה הבינלאומית) ובעמותת עיר עמים (עמותה ישראלית בלתי-מפלגתית העוסקת במורכבות החיים בירושלים בהקשר של הסכסוך הישראל-פלסטיני). "אני מתוסכלת מזה", היא אומרת, "כי אני מרגישה שאני לא עושה מספיק. נכון שאני פעילה בארגונים האלה אבל הייתי צריכה להיות יותר בחזית".

מה למשל היית רוצה עוד לעשות?

"עוד לא הייתי אף פעם בשייח ג'ראח. אומרים לי שזה מסוכן בשבילי, שאני יכולה ליפול".

בגינת ביתה הקסומה של שלוי בבית הכרם מתברר שיש שתי אליס שלוי. המוסד והאשה. את המוסד כולם פחות או יותר מכירים: פעילה פמיניסטית, מובילה חברתית ולוחמת למען שוויון זכויות, בעלת עשרות אותות הכרה, תוארי דוקטור לשם כבוד ופרסים בארץ ובעולם על מפעל חייה, וכלת פרס ישראל לשנת 2007 על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. את האדם הפרטי מכירים פחות. שלוי האשה הפרטית היא רעייתו של משה, אמא לשישה ילדים, סבתא ל-21 נכדים ושלושה נינים. היא רכה ונינוחה והאינטימיות בינה לבין משה, מחברת ביניהם בחוטים שקופים בלתי נראים לעיני המתבונן מבחוץ, אבל איתנים מאין כמותם אחרי 61 שנות נישואים. הם נוגעים ומלטפים זה את זה בעיניים עורגות עד שאפשר לרגע ללכת לאיבוד ולשכוח שמאחורי האשה הקטנה והחייכנית, בעלת חוש הומור מקסים וממזרי, שמשרה כל כך הרבה ביטחון ורוגע, מסתתר הר געש פעיל שבכל רגע עלול להתפרץ. הר געש של מילים שמתארגנות למשפטים ותובנות ומעשים ופעילות ציבורית נמרצת חסרת פשרות. פעילות שקשה היום לדמיין את מדינת ישראל מתפקדת בלעדיה.

המשיח תבוא

שלוי, ששם משפחתה הולם להפליא את אישיותה, מוכרת בעיקר כמייסדת וכיו"ר שדולת הנשים בישראל. בזכותה ובזכות חברותיה, שלא פעם כונו "הנודניקיות מהשדולה", יכולה היום ישראל לזקוף ראש ולחשוב, גם אם באופן חלקי עדיין, שהיא דמוקרטיה ככל הדמוקרטיות בעולם המערבי בכל הקשור למעמד האשה ולשוויון בין המינים. באופן מאוד חלקי, אומרת שלוי ביותר משמץ תסכול. "אנחנו רחוקים מאוד מלהיות דמוקרטיה. אין שוויון אמיתי בין גברים לנשים ולא שוויון חברתי. אומרים לי שגברים ונשים זה לא אותו דבר. זה ברור, כל העניין של שוויון הוא בין בני אדם שונים. אני מדברת על שוויון בפני החוק, כמו שכתוב במגילת העצמאות, וזה לא קיים ולא יהיה קיים כל עוד תימשך השליטה האורתודוקסית בכל כך הרבה היבטים של מעמד אישי. וזה סקנדל".

ישראל עדיין מדינה מצ'ואיסטית מדי לטעמך?

"עכשיו כל כך הרבה דברים מובנים מאליהם, שלא מחפשים את המקומות שבהם עדיין אין שוויון - בדת ובצבא. כל עוד לצבא יש השפעה כל כך מרכזית על החיים שלנו והדת השלטת היא האורתודוקסיה, לא יהיה שוויון בין המינים. מצד אחד הפרנויה של הביטחון. מפחידים אותנו עם הסוף של ישראל וזה עניין מאוד חמור כי הוא פוליטי. הערבוב בין דת, צבא ופוליטיקה הוא אסון, ולציבור אין מספיק מודעות פוליטית. אנשים לא יוצאים בגלל שום נושא עקרוני לרחובות. מוכנים להיהרג על קוטג' ולא על מה שיהיה בספטמבר. פעם, כשדיברתי עם אנשים על המצב, היו אומרים: 'יהיה טוב'. היום התשובה הרווחת היא: מה לעשות. זה הבדל גדול שמצביע על ייאוש נורא. יש הרגשה ששום דבר לא ישתנה. תראי מה קרה עם ההיא ממצפה רמון (ויקי קנפו)".

יש לך רעיון יצירתי?

"לדעתי צריך לשנות את שיטת הבחירות. האזרח הפשוט לא מרגיש שיש לו השפעה אמיתית על החיים שלו. נתניהו יישאר כאן לנצח. הסקרים אומרים שאנחנו רוצים משהו אחד והוא ממשיך בדרכו ועושה מה שמתחשק לו. זה שאין לנו אופוזיציה זה מחדל עצום. אין דמוקרטיה בלי אופוזיציה".

ואין דמוקרטיה עם תיאוקרטיה. וזו נקודת התורפה, הבטן הרכה, מבחינתה של שלוי. כאן התסכול והכאב גדולים במיוחד. שלוי נולדה והתחנכה באורתודוקסיה. היא ומשפחתה, כולם דתיים, מקיימים מצוות באופן טבעי ומובן מאליו. הקשר שלה עם אלוהים, בין אם הוא זכר או נקבה, ברור, פשוט ודו-כיווני. הקשר עם הממסד האורתודוקסי, עלה לפני שנים רבות על שרטון. "אני רוצה מדינה יהודית, לוח שנה עברי, שבת יום מנוחה ואת העברית כשפה שלנו", היא אומרת, "אבל צריך להוציא מחוץ לחוק את המפלגות שאומרות במצע שלהן ובפה מלא שהן חותרות לתיאוקרטיה ולא לדמוקרטיה, ואחר כך אומרים לנו שהמוסלמים הם כאלה. חייבים להפריד את הדת מהפוליטיקה".

המשיח יבוא עד שזה יקרה.

"המשיח תבוא. והלוואי שהיא תבוא".

המלחמה המאושרת שלי

על אף דבריה הקשים - ואולי אף בזכותם - מקבלת שלוי בשבוע הבא פרס מפעל חיים מהקרן החדשה על קידום מעמד האשה וקידום פלורליזם יהודי בישראל. היא נולדה באסן בגרמניה כאליס הילדגארד מרגוליס. הוריה, פרל ובן ציון, היו בני דודים, אוסטיודן שבאו לגרמניה מגליציה בראשית המאה ה-20. הם דיברו עברית, גרמנית ואנגלית, "וכשרצו שאנחנו לא נבין, דיברו פולנית".

אביה היה פעיל בקהילת היהודים יוצאי מזרח פולין ובזרם "המזרחי" של הציונות הדתית. היה להם בית מסחר סיטונאי למוצרי בית ומיטה. שלוי ואחיה, וויליאם, הגדול ממנה בחמש שנים, גודלו על ידי סבתם. ב-1933, זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון, ערכו בביתם חיפוש. זה היה האות. אביה עבר ללונדון וניסה משם במשך עשרה חודשים להשיג למשפחתו ויזות. "אחד הזיכרונות המאוד מוקדמים שלי הוא של יום חורף, אבי עמד על יד החלון ואני הצטרפתי, ועל השלג ראינו טיפות אדומות והוא אמר לאמא: 'הם תופסים את הבולשביקים'. הוא היה מעורב פוליטית ומאוד חכם, ועזב מיד. אחיו עבר ללונדון שנה וחצי קודם מטעמים כלכליים. כעבור עשרה חודשים אבא קיבל את ההיתר להביא גם אותנו. חודשי ההמתנה היו מאוד קשים. לא אני ולא אחי הלכנו לבית ספר. במאי 1934 הגענו ללונדון".

בלונדון התחילה שלוי ללמוד בצורה מסודרת והפכה עד מהרה לאטרקציה. "היינו שם בין הפליטים הראשונים ואני זוכרת שהציגו אותי בבית הספר: 'ילדים תכירו, זאת הפליטה הקטנה שלנו'". הם התיישבו בצפון לונדון ואביה ואחיו הקימו עסק לייבוא שעונים ותכשיטים. כשהתחיל הבליץ הם עברו לאלסבורי, עיירה קטנה, 50 ק"מ צפונית ללונדון. "עיר ללא יהודים", היא אומרת. "למעשה גרנו בוודסדון, כפר שהיה כולו האחוזה של ג'יימס רוטשילד. גרו שם 1,000 משפחות וכולם עבדו באחוזה. עם פרוץ המלחמה הגיעו לאזור הרבה פליטים מלונדון. אנחנו קנינו בית קטן ברחוב הראשי וגם הדוד שלי קנה בית. שם גיליתי את האנטישמיות הגסה והבלתי-צפויה של האנגלים. נשמעו אמירות כמו 'אתם הרגתם את ישו, ואיפה אתם שומרים את הקרניים שלכם'. הבריטים מאוד לא אהבו אז זרים".

אביה ואחיו עבדו באלסבורי למען המאמץ המלחמתי, הקימו בית חרושת למכשירי מדידה לתחמושת והתעשרו. שלוי מתקשה להודות בכך, אבל שנות המלחמה בכפר היו המאושרות ביותר שהיא זוכרת מילדותה. "אני מתביישת בזה שהיה לי כל כך טוב. הלכתי לבית ספר והשמש כל הזמן האירה לי את השמים. שיחקנו טניס, נסעתי באופניים, למדתי את השירה הרומנטית של סוף המאה ה-18, את וורדסוורת, שלי וקיטס וזה התחבר לחיי הכפר, שהטבע שיחק בהם תפקיד מרכזי".

וירג'יניה וולף ואני

ב-44' התחילה שלוי ללמוד ספרות אנגלית באחד משני הקולג'ים לבנות (לעומת 26 לבנים) שהיו בקיימברידג'. גם אלה היו שנים מאוד מאושרות, מבחינתה. במיוחד השנה הראשונה. קיימברידג' שמרה על מעמדה כשמורת טבע והידיעות מאירופה לא חדרו אליה. "בסוף השנה הראשונה התחילו לחזור חיילים ששירתו באירופה ואז התחלנו לשמוע על מה שקרה. אבא שלי ידע כל השנים, אבל לא דיבר על זה. הוא היה קשור עם הפדרציה של הפולנים בלונדון והקים בית שנקרא 'אוהל' לחיילים היהודים הפולנים שחזרו מהמלחמה. הוא היה בקשר עם שמואל זיגלבוים (מנהיג הבונד בפולין שהתאבד ב-43' בלונדון במחאה על אזלת היד של המעצמות בהצלת יהודי פולין). אני למדתי על כך מאלה שהגיעו לקיימברידג'. כשחיינו בכפר לא ידענו כלום. היינו מרוכזים במלחמה. זאת היתה תקופה של פחד ומתח גדול. פליטים כמונו שברחו מגרמניה, חששו ממה שיקרה אם היטלר יפלוש לאנגליה. וירג'יניה וולף שהיתה נשואה ליהודי, כותבת ביומנים שלה שהם הכינו לעצמם ציאניד, למקרה שיקרה משהו. המבוגרים היו צמודים כל היום לרדיו. אני זוכרת את הנאומים של צ'רצ'יל ואת זה של צ'מברליין".

בקיימברידג' חל מפנה משמעותי בחייה של שלוי. הידיעות שהגיעו מאירופה, ביחד עם הפליטים והחיילים המשוחררים, העבירו אותה בבת אחת למציאות אחרת. היא החלה להיות פעילה באגודה של סטודנטים היהודים ונבחרה ליו"ר. "קצת הזנחתי את הלימודים לטובת העניינים החברתיים", היא אומרת, "וגם בקיימברידג' היתה אנטישמיות. המעמד העליון, האריסטוקרטי, היה מאוד אקסקלוסיבי. הם לא רצו זרים שיקלקלו להם את השורה וגם היהודים האנגלים מהמעמד העליון לא התנהגו כל כך יפה ליהודים כמונו".

תקופת קיימברידג' זימנה לה מפגש דרמטי עם ניצולי שואה. "הביאו קבוצה של צעירים בני 14-17 מהמחנות ואיכסנו אותם בהוסטל בלונדון ואנחנו, הסטודנטים היהודים בקיימברידג', הזמנו קבוצה של 20 מהם באחד מימי הקיץ של 45'. הם באו ביום ראשון ואנחנו התכוננו לקחת אותם לטיול, להראות להם את הנהר ואת קיימברידג' אבל הם לא ידעו אנגלית ולא יכולנו לתקשר איתם, וזו היתה קטסטרופה. מהר מאוד גילינו שהם לא רצו לראות את קיימברידג', שהם רצו לאכול. ואצלנו באותו זמן היה קיצוב חמור על אוכל. היתה רק מסעדה כשרה אחת בקיימברידג', שיכנענו את בעל המסעדה לפתוח אותה ביום ראשון בצהריים ולהגיש לנו ארוחה. לא ראיתי בחיים שלי דבר כזה. הם אכלו בלי סכו"ם, בידיים. טרפו את הנקניקיות ואת הצ'יפס, ואחר כך רצו לדעת איפה משיגים נשים וסיגריות. אני ראיתי את הפרצופים של הבחורים שלנו, הם היו אדומים מרוב מבוכה. באותו רגע החלטתי שאני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית כדי לעזור לאנשים כמוהם".

מאחורי כל אשה מצליחה...

ב-46' נשלחה שלוי לקונגרס הציוני בבזל כנציגת הסטודנטים היהודים בבריטניה. "אבא שלי היה בוועד הפועל של הקונגרס הציוני ואני זוכרת את הבכי והאבל שם על אלה שנרצחו". ב-49', לאחר שסיימה ללמוד עבודה סוציאלית בלונדון סקול אוף אקונומיקס, עלתה שלוי לישראל. "חיפשתי עבודה כעובדת סוציאלית, אבל אז גיליתי שבאותה תקופה, מי שהיו זקוקים לעובדים סוציאליים היו אלה שבאו ממדינות ערב ולא מאירופה, ולצערי הרב לא ידעתי אף אחת מהשפות שבהן הם דיברו".

שלוי ידעה עברית מהבית. היו לה שני מורים פרטיים, פליטים מרוסיה. אחד לימד אותה דקדוק, שהיא שנאה, ואחד ספרות עברית, שהעריצה. באותה תקופה שמעה במקרה שמחפשים מרצים לתואר ראשון במחלקה לאנגלית שזה עתה נוסדה באוניברסיטה העברית שפתחה את שעריה אחרי מלחמת השחרור. היא התקבלה לעבודה ועשתה קריירה מרשימה שנמשכה 40 שנה. ב-50' פגשה את משה שלקוביץ, סטודנט יפה תואר מניו יורק שזה עתה עלה לישראל, והשניים נסעו ללונדון להינשא. "תמיד הרגשתי שאני נמוכה", היא אומרת, "אבל בביקור ההוא בלונדון, כשערכתי קניות לפני החתונה ואנשים שאלו אותי מאין באתי, אמרתי מישראל, והרגשתי שמאוד גבהתי פתאום".

ב-62' סיימה שלוי את התזה לדוקטורט בספרות אנגלית. הוא עובד לספר, "עולמו ויצירתו של שייקספיר", שראה אור בהוצאת האוניברסיטה העברית (שנת 66'). ב-69' התבקשה שלוי להקים באוניברסיטת באר שבע החדשה את המחלקה לספרות אנגלית ולעמוד בראשה. כבר היו לה שישה ילדים אבל היא לא היססה. חילקה את זמנה בין המשפחה לאוניברסיטאות בירושלים ובבאר שבע. "מאחורי כל אשה מצליחה", היא אומרת, "עומד גבר תומך. בלעדי משה שעזר ותמך ופירגן, לא הייתי יכולה לעשות את זה".

ומי טיפל בילדים?

"משה היה שותף לכל מה שעשיתי, אבל תמיד היתה לנו עזרה בבית".

משה שלוי, מומחה לגרפיקה ולדפוס ממוחשב, אחראי בכתר על הוצאתה לאור של אנציקלופדיה יודאיקה, מביט בבת זוגו בחמדה, ואומר: "היא תופעת טבע. אני עובד ליניארי: גם כשאני מבשל וגם כשאני אוכל. היא אוכלת את הכל יחד, עם טלפונים באמצע. היא מסוגלת לקחת אחריות על הרבה דברים בבת אחת. בנוסף לכל היא אופטימיסטית. אין הרבה כמוה".

תקופת באר שבע סימנה את אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקריירה שלה. "זה היה אחד הדברים שלמדתי באיחור. הייתי סבורה שאני עולה לארץ שוויונית וחלוצית. חשבתי צבא, קיבוצים, גולדה מאיר, כולנו חשבנו שכאן הכל שוויוני אבל זה היה מיתוס שהתברר שאינו נכון".

אבל החלוצות מספרות שסללו כבישים לצד הגברים.

"אז הן מספרות. זה לא נכון. זה היה מיתוס. השוויון היה חלום. ברגע שהן התחילו ללדת ילדים הן הלכו להיות מטפלות, גננות ומורות והיתר זאת רמאות עצמית. הרגע הקריטי היה כשלא זכיתי בתפקיד שהייתי הבן-אדם המתאים ביותר לקבל, כשהטעם לסירוב היה 'אבל את אשה'. חיפשו דיקן לפקולטה למדעי הרוח והחברה בבאר שבע, שהיתה עדיין שלוחה של האוניברסיטה העברית. אני מאוד הצלחתי שם והייתי מקובלת על העמיתים שלי גם פה וגם שם. תמיד בחרו בי לכל התפקידים בסנאט. העלו כל מיני שמות של אנשים שלא היה להם שום קשר לבאר שבע ואז באתי הביתה וסיפרתי למשה והסתכלנו זה על זה והוא אמר: 'את הכי מתאימה לזה'. מה שהיה תמוה בעיני ביותר, זה שאף אחד לא חשב שאני מתאימה לזה. הייתי צריכה לפנות לכמה עמיתים גברים ולבקש מהם המלצות, והמשפט הראשון שאמר לי כל אחד היה 'אבל את אשה', ואחד מיד תיקן את עצמו ואמר: 'אבל תצטרכי לעבור לגור בבאר שבע ובעלך עובד בירושלים' וכשאמרתי לו שבעלי מוכן להעתיק את מקום מגוריו לבאר שבע, הוא בכלל היה המום.

"בסופו של דבר לא הגשתי את המועמדות, היה ברור שאין לי סיכוי. בינתיים ביקשו ממני להיות ראש מכון לשפות וספרויות באוניברסיטה העברית, תפקיד שהיה הרבה פחות משמעותי. באותה תקופה התחלתי לדבר עם החברות שלי וגיליתי שכמעט כולן, בלי יוצא מהכלל, חוו חוויות של אפליה והטרדה מינית בעבודה אבל אף אחת לא דיברה על זה".

אשה בורחת ממרות

תחילתה של ההתארגנות היתה תוך-אוניברסיטאית. "הזמנו את כל נשות הסגל, לא היו כל כך הרבה, ודיברנו על סוגי אפליה. נשים נשואות שיוצאות לפוסט-דוקטורט לחו"ל קיבלו אז סטיפנדיה (מלגה) יותר קטנה מגברים כי אמרו שגבר צריך להחזיק משפחה ועוד דברים מגוחכים מהסוג הזה שנוגדים את השכל הישר". ההתארגנות הציתה מודעות פמיניסטית ואת ההכרה שמשהו מאוד בסיסי חסר בחברה הישראלית. ב-84' היא הקימה עם חברותיה את שדולת הנשים ועמדה במשך 16 שנה בראשה.

ב-75' הציעו לשלוי לנהל את בית הספר החרדי לבנות "פלך". היא עשתה את זה בהתנדבות ובמקביל לעבודתה באוניברסיטה ובשדולה, במשך 15 שנה. "בפלך גיליתי את האפליה במגזר הדתי בכל הקשור לתלמוד תורה וקיום מצוות ואפליה כלפי נשים ביהדות בכלל".

למה הכוונה?

"למשל, לזה שלא נתנו לבנות ללמוד גמרא כי רבנים אמרו שכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות (מלשון תפל, דבר שטות). זאת היתה מגמה למנוע מנשים להגיע למעמד שווה. ולמה אשה לא יכולה לקרוא בתורה ולא מנהלת תפילה? אין בהלכה שום דבר שאוסר את זה".

אז למה אשה לא יכולה לקרוא בתורה?

"כי זה אומר שאין בציבור מספיק עולים לתורה, גברים, שיכולים לקרוא. ולמה פוטרים נשים ממצוות שהזמן גרם אותן? למה היא לא חייבת בתפילת שחרית? כי היא צריכה להיות בבית ולהכין ארוחת בוקר לבעלה. מישהו אמר לי את זה פעם ברצינות גמורה. הייתי צריכה יום אחד לעלות לשידור בקול ישראל, בנושא שירות בנות בצבא, ביחד עם הרב לאו, ואני מגיעה לשם ורואה אותו יוצא. ביקשתי לשמוע מה הוא אמר כדי להתייחס לדברים שלו, אז המפיק סיפר לי שהוא אמר שאסור לאשה להיות תחת מרותו של גבר חוץ מאשר האבא והבעל, זה היה הטיעון שלו למה לא לגייס נשים לצבא. נו, באמת!

"היה לי מזל בפלך שהיתה לי אפשרות לעשות את כל מה שחשבתי לנכון. היתה בדיוק רפורמה במשרד החינוך וביטלו את המגמות ואפשר היה לשלב תכנים חדשים. הצלחתי לגייס מורים ומורות צעירים יחסית, שזה היה מקום העבודה הראשון שלהם ואיפשרתי להם לבוא עם רעיונות חדשים ויצירתיים. הפכנו מבית ספר חרדי לבית ספר תורני ניסויי לבנות. דגלתי בניהול דמוקרטי אבל כל הניסויים האלה עוררו חשדנות רבה ואי נחת בקרב חברי האורתודוקסים. אמרו לי, 'מה פתאום לתת לבנות להחליט?' הפכתי לדמות שנויה במחלוקת בציבור הדתי".

שלוי השלתה את עצמה שתוכל לחולל מהפכה וללמד בנות דתיות פרק בדמוקרטיה ובפמיניזם. אבל זה לא קרה. היא הרגיזה יותר מדי אנשים בציבור הדתי-חרדי והפכה לפרסונה נון גרטה. זה התחיל במפגשים של הבנות שלה עם בנות פלסטיניות ממזרח ירושלים והגיע לשיא בנסיעה לבריסל ב-88'. "נסעתי להשתתף בכנס של נשים יהודיות ופלסטיניות כשעוד היה אסור להיפגש איתם (הכוונה לחוק דאז שאסר מפגשים עם אנשי אש"ף). דיווחו על זה ברדיו דיווח מוטעה ומטעה וכשחזרתי הביתה שניים מהמורים שלי אמרו שהם לא יכולים להמשיך לעבוד תחת מישהי שנפגשת עם אש"ף. ואז העמידו אותי במשרד החינוך בפני אולטימטום. או שאני מפסיקה את הפעילות הפמיניסטית והפוליטית או שמסירים את ההכרה מבית הספר. לא הייתי מוכנה להפסיק פעילות פוליטית ולא פמיניסטית ופרשתי ב-90'. חשבתי שאחרי שהייתי שם 15 שנה בכל זאת עשיתי משהו. זרעתי כמה זרעים. היום אני יכולה להגיד בסיפוק שבתנועות הפמיניסטיות הדתיות יש הרבה בוגרות שלי".

יותר מפוליטיקה

אחרי פרשת פלך, פרשה שלוי בהתרסה מופגנת מהאורתודוקסיה והצטרפה לתנועה המסורתית (התנועה הקונסרבטיבית). "מילדות לא הרגשתי נוח בבית כנסת אורתודוקסי כי לא היה לי שם שום תפקיד ולכן לא הלכתי הרבה לבתי כנסת. היתה לי אפילו התנגדות מסוימת. ככל כשהפמיניזם אצלי גבר, התנגדתי יותר ויותר. אני מרגישה הכי טוב כשאני מתפללת לבד בגינה שלי, ובתנועה המסורתית מצאתי למעשה בית שיש בו שוויון. משה המשיך ללכת עוד כמה שנים לבית הכנסת האורתודוקסי עד שבא פעם לנסות אצלנו ונשאר. הוא פשוט אוהב לשבת לידי. היום אני מאוד מתרשמת ממה שקורה באורתודוקסיה. בוגרות פלך מובילות וזה מגיע למקסימום שוויון שרק אפשר".

למשל?

"זה עדיין בשוליים, לא במיינסטרים של האורתודוקסיה, אבל זה כבר התחיל. בבית הכנסת 'שירה חדשה', בכמה קיבוצים של הקיבוץ הדתי וגם בכמה קהילות, נשים אורתודוקסיות פמיניסטיות עולות וקוראות בתורה וגם יכולות לשמש כשליחות ציבור (חזניות) בפרקים שאינם בקדושה. הכוונה בעיקר לפיוטים שקודמים לתפילה שיש בה קדושה כמו למשל בתפילת קדיש. זה מתחיל אט-אט להיחשב מקובל".

את מתחרטת שעזבת?

"אם נשים באורתודוקסיה המודרנית היו מתקדמות אז כמו שהן מתקדמות היום, אז אולי באמת ויתרתי מוקדם מדי. יכול להיות. אבל כשאת הופכת לאובייקט לכל-כך הרבה התקפות ואיומים, את צריכה לבחור".

את אכזבתה מהאורתודוקסיה הטביעה שלוי בעשייה נמרצת בשדולת הנשים - ארגון פוליטי לא מפלגתי שהרחיב את פעולתו וקיבץ תחת כנפיו נשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, כמו ענת מאור ונעמי חזן מצד אחד, ויעל רום מהצד האחר. "מפני שהיו לנו יעדים משותפים בכל הקשור למעמד האשה, עבדנו בצורה בלתי רגילה ביחד. ב-92', מתוך 12 נשים שנבחרו לכנסת, שמונה היו שלנו (חברות פעילות בשדולת הנשים). והן העבירו 40 חוקים חדשים ותיקוני חוק שנגעו למעמד האשה. זה היה מדהים. מה שכל-כך חשוב בפמיניזם זה ליצור יעדים משותפים אפילו כשיש הבדלים וחילוקי דעות. ואני חושבת שנשים לרוב נוטות יותר לחפש את המשותף על מנת לקדם עניין, ומוכנות להקשיב. גברים לא טובים בקשב. רואים את זה בניהול חברות".

מה קידמתן?

"נשים בקורס טיס - ייצגנו את אליס מילר (החניכה הראשונה אי פעם בקורס טיס); חוק הדירקטוריונים, שמחייב לפנות מקום לנשים בדירקטוריונים. נשים בתקשורת. כמה נשים הגישו תוכניות בטלוויזיה בשנות ה-80 וה-90? אף אחת. ערכנו סקר. חברות השדולה ספרו ערב-ערב תוכניות טלוויזיה והיו צריכות לרשום כמה נשים הופיעו ובאיזה תפקידים - התוצאות היו מחפירות. מי זוכר היום את הסיפור עם כרמית גיא? אמרו שהיא לא יכולה להגיש חדשות בגלל שיש לה רווח בין השיניים. מישהו בודק איך הגברים נראים? גם בכנסת - מה היו אומרים על מישהי בגודל של בן אליעזר? אבל אצל גברים ההופעה בכלל לא קשורה. אצל נשים זה מיד נשלף. אז הלכתי לחיים יבין, כשהוא היה מנהל הטלוויזיה, הזמנו אותו לכנס בבית סוקולוב על מעמד האשה בתקשורת ומישהי שאלה אותו למה אין יותר תוכניות לנשים. אז הוא אמר: 'אבל הטלוויזיה לא מכינה תוכניות למיעוט זה או אחר'. פרצנו בצחוק גדול והוא שאל: 'אמרתי משהו לא בסדר?'"

למה לא הלכת לפוליטיקה?

"הרגשתי שאני משיגה את המטרות שלי בארגון כמו השדולה ולא יודעת אם בתור חברת כנסת הייתי משפיעה באותה מידה".

את עיקר פעילותה של השדולה מימנה הקרן החדשה. את השאר גייסה שלוי מתרומות בעולם. "הייתי הרבה מאוד בנסיעות", היא אומרת. "היו פעמים שנסעתי וחזרתי הביתה ליומיים ושוב יצאתי לדרך. היינו הארגון הראשון שלא עסק בשירותים לנשים כמו ויצו, נעמת ואמנה. הבנו שפוליטיקה זו הדרך ועבדנו על העלאת המודעות. נסעתי בכל הארץ, איפה שרק הסכימו לשמוע, וגיליתי בורות איומה בקרב נשים. הן לא הבינו בכלל מה רוצים מהן. בשנים האחרונות קמו המון ארגונים פמיניסטיים סקטוריאליים. השוק התפצל וכל אחת עושה לעצמה ולסקטור שלה. יש בזה משהו טוב אבל באיזשהו שלב זה החליש את השדולה ואת המאבק של הנשים ככלל".

שלוי אומרת שמאז שנת 2000 היא "בעצם מובטלת". אבל אז היא נזכרת שזה לא לגמרי מדויק. "אחרי שפרשתי אמרתי 'עכשיו אני יושבת לכתוב', אבל אז באו אלי ממכון שכטר למדעי היהדות, חיפשו רקטור, ביקשו ממני להציע כמה שמות. נתתי להם רשימה. חזרו אחרי שבועיים, אמרו שלא מצאו. נתתי להם רשימה חדשה. חזרו שוב ואמרו שלא היה אף אחד מתאים, ואז שאלו אותי בהיסוס אולי הייתי מוכנה לקחת על עצמי את התפקיד, שאלתי את משה והוא אמר, למה לא? וכך מצאתי את עצמי רקטור של מכון שכטר במשך ארבע שנים".

איפה את ממוקמת על המפה הפוליטית?

"שנים אני מצביעה מרצ, כי זאת המפלגה שהכי מייצגת אותי. היו שם אנשים נפלאים. אני מאוד מעריכה את שולמית אלוני".

שלוי לא מצטערת ולא מתנצלת על דבר. כל מעשיה נעשו ביושר ובכוונה טובה. ואם היה מתאפשר לה לחזור, היתה עושה כמעט את הכל אותו דבר. כמעט? "כן. הייתי מקדישה יותר זמן ללימודים שלי והייתי נוסעת פחות כשהילדים היו קטנים. הילדים לא מאשימים אותי אבל אני בעצמי מרגישה את זה. אני מאמינה שילד זקוק לשני הורים במידה שווה. פעם, בשולחן השבת, שאלתי את הילדים: 'תגידו לי איך אתם מרגישים עם זה שאני עובדת כל כך הרבה מחוץ לבית?' אחד הבנים ענה: 'את לא תמיד בבית כשצריכים אותך'. ואז אחת הבנות אמרה: 'אבל כשאת פה, את הרבה יותר מעניינת מהאמהות שכל הזמן מנקות את השמשות', ואני נאחזתי יותר בדבריה מאשר בדבריו".

אז מה את אומרת לפמיניסטיות: לעשות קריירה? לוותר על קריירה?

"לא לוותר על שוויון זכויות ומעמד בעבודה אבל להמשיך להיאבק על קיום מלא של משפחה וחיי קהילה, בצד הקריירה".

יש קולות בארצות הברית שאומרים שהפמיניזם מיצה את עצמו, שמחלקות למגדר אינן נחוצות עוד.

"כל עוד יש אי שוויון צריך להמשיך. בכל תחום. לי אכפת המעמד של האזרחים הפלסטינים ושל הקהילה ההומו-לסבית לא פחות מאשר המעמד שלי. יש עוד הרבה מה לעשות".*

loria@haaretz.co.il



אליס שלוי. אולי הייתי צריכה להיות יותר בחזית


תמונות מחייה של שלוי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו