בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית הקברות טרומפלדור: סמל הסטטוס של המתים

כך הפך בית הקברות הישן בתל אביב למוקד עלייה לרגל ולסמל הסטטוס של המתים

4תגובות

זרי הפרחים, שהונחו על קברו הטרי של איש העסקים סמי עופר, יבשו כולם. עלי הכותרת קמלו, התפוררו ונישאו ברוח. מעפר באו ואל עפר שבו. רק ערימת גבעולים בשלכת וסרטי פלסטיק שחורים, הנושאים את שמות התאגידים שהוקירו את האיש, נותרו במקום. "משפחת צים, החברה לישראל", "אגרסקו", "מגנזיום ים המלח בע"מ - ההנהלה והעובדים". מרוב צפיפות, גולשים הזרים ומכסים את הקבר הסמוך. על מצבתו הסדוקה חקוקה כתובת המעידה כי טמונה בו הילדה עלקה ולדמן, בת משה, שנפטרה ב-1924 בהיותה בת ד' שנים. בארכיונים העירוניים אין מידע נוסף אודותיה, פרט לרישום בספרי חברה קדישא. שם היא מופיעה כאלקה ומסופר כי נולדה בבוריסלב פולין ושהוריה התגוררו בבית השיקום מספר 20 בשכונת צ'לנוב. ייתכן שהם טרם התרגלו לתעתיק העברי של השם ודבקו בנוסח היידי על המצבה.

בשיר "תקוות המשורר", כתבה דליה רביקוביץ: "הטוב שבכל העולמות האפשריים, הוא קבר אחד שיכרו למענך, לאחר השתדלות בלשכת ראש העיר, בבית הקברות שברחוב טרומפלדור, במרחק שישים מטר, מקברו של ביאליק", אך כמו אלתרמן, שלונסקי, פן ומשוררים נוספים מגדולי העיר, גם רביקוביץ לא זכתה לטוב שבכל העולמות: היא נקברה לפני חמש שנים בבית העלמין בקרית שאול. סמי עופר כן זכה. וככל הנראה לא בגלל שחטא בכתיבה למגירה. ביידיש נהוג לומר כי "בתכריכים אין כיסים", אך במקרה שלו, ההערכה היא ש-200 אלף שקל, סידרו לפני קצת יותר מעשור נחלה זוגית נחשקת בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, בחלקה שנבנתה אז כקומה שנייה מעל אחת משתי חלקות הילדים הישנות. כעת הוא קבור בסמוך לגדולי הסופרים והמשוררים העברים, ראשי הציונות, אנשי תרבות, מייסדי העיר, וגם ליד עלקה ולדמן.

צילום: יובל טבול

בית הקברות הישן של תל אביב לא זכה לנוף פסטורלי כמו זה התלוי מאחורי בית הקברות במושבה כנרת. הוא גם לא קיבל מההדר של חלקת גדולי האומה בהר הרצל או מאווירת הקדושה שעוטפת את הר הזיתים בירושלים. אך בכל הקשור לניימדרופינג, הוא מנצח בקלות את כולם: ביחס בין מספר מצבות למטראז', הוא מאכלס בין חומותיו הכי הרבה נכסים ציוניים ואת תמצית היצירה העברית. לכן, כבר שנים רבות שהמקום מושך אליו מדי יום מבקרים רבים, ובמדריכי התיירים המתפרסמים בארץ ובעולם הוא מוזכר כאחת האטרקציות המומלצות בעיר. חלקם הגדול של המבקרים באים בקבוצות, במסגרת סיורים מאורגנים מטעם גופי תיירות שונים או בהדרכת מורי דרך פרטיים. הסיורים מיועדים, בדרך כלל, לחובבי הנוסטלגיה וההיסטוריה של העיר, לחיילים, תלמידים או סטודנטים במסגרות שונות. אחרים באים לבד ובאופן עצמאי, לחלוק כבוד, להתייחד, או סתם לתפוס שעת שלווה, על ספסל בצל עצי הפיקוס, באחד המקומות הכי שקטים ופסטורליים בעיר.

ההקדשה? קדושה

במסגרת חגיגות המאה להולדת תל אביב הוחלט על ידי החברה קדישא והעירייה על ביצוע תוכנית שיקום ושימור נרחבת בבית הקברות וזאת על מנת, "להפכו לאתר מורשת ולמוקד ראוי מבחינה היסטורית". השלב הראשון של הפרויקט הסתיים לפני מספר שבועות. לדברי אברהם מנלה, מנכ"ל חברה קדישא תל אביב שיזם והוביל את הפרויקט, העבודות נמשכו יותר משנה והושקעו בהן מעל לשבעה מיליון שקל. במסגרתן שוקמו ושומרו כאלפיים מצבות - אלף מתוכן נדרשו לשיפוץ מסיבי. בסמוך לכל מצבה ששוקמה הוטבעה לוחית מתכת קטנה. בנוסף, הוקמו גשרונים ושבילים עיליים באזורים הצפופים, הוצבו גופי תאורה מודרניים, וחודשו קטעים מחומת הכורכר ההיקפית שהתפוררה במשך השנים. בעתיד מתכננים להשלים את שיפוצם של קברים נוספים, להוסיף עוד מספר שבילים, לטפח את הצמחייה במקום ולפתוח בסמוך מרכז מידע למבקרים שיכלול גם מתקני שירותים, מזנון וחנות מזכרות. לדברי מנלה, נדרשים להשלמת הפרויקט עוד כ-15 מיליון שקל והעבודות יתחילו רק לאחר שיושג המימון לכך.

"זה פרויקט מאוד ייחודי", אומרת האדריכלית רותם זאבי שהובילה את התכנון והביצוע. לדבריה, "מעבר למורכבות הגדולה שטמונה בכל עבודת שימור, נדרשה כאן הרבה מחשבה ותשומת לב גם לרגשות של בני משפחות הנקברים, לחשיבות ההיסטורית של המקום, ולסוגיות הלכתיות".

זאבי מספרת כי לפני שהחלה בתכנון הפרויקט, פנתה לרב יעקב רוז'ה, "הנחשב כמומחה בעל שם עולמי בתחום הקבורה היהודית" וניסחה עמו את העקרונות שהתוו מאוחר יותר את שיטות העבודה. לדוגמה, הוחלט כי בכל הקברים שיטופלו, ייעשה כל מאמץ לשמר את הלוח שעליו חרותים פרטי המת. זאבי מסבירה כי "מעבר לעובדה שהלוח מביע את הרצון של בני המשפחה וקרובי הנפטר להאדיר את שמו, זו בעצם ההקדשה האישית והבלתי-מתווכת שלהם אליו. לכן, רק במקרים שבהם הלוח לא ניתן היה לשחזור, עשינו לוח חדש וגם אז בנאמנות גדולה ככל האפשר למקור. התבססנו על תמונות ישנות ועל ממצאי תחקיר מעמיק שביצענו על יצרני הלוחות וטכניקות העבודה ששימשו אותם. בכל מקרה, את השברים מהלוח הישן הקפדנו תמיד להטמין בקבר. קודם כל, כדי שלא יעשה בהם שימוש משני שיטמא אותם, אך גם מתוך רצון להשאיר עם הנפטר את המזכרת המשפחתית האותנטית ביותר שיש".

תחקיר לוחות השיש חשף לדבריה של זאבי שבעה בעלי מלאכה אשר ייצרו את מרבית המצבות בבית הקברות הישן. חלקם חרתו את שמותיהם בשולי הלוח, אחרים זוהו בזכות סגנון הסיתות שפיתחו או בשל שימוש בפונטים ייחודיים. בשלב הסקר המקדים, נעשה תחקיר דומה על כל שלבי בניית הקברים ועל החומרים שהיו נהוגים בשימוש. "מצאנו כאן את כל מאפייני כרונולוגיית הבנייה של יפו ותל אביב", מספרת זאבי. "החל מאבן כורכר ואבני גיר מסותתות דרך לבני חול, לבני סיליקט, ועד לבטון עם מגוון החיפויים שלו".

גם טכניקת ייצור תמונות הנפטרים שנקבעו על חלק מהמצבות - בעיקר בשנות ה-30 וה-40 - נלמדה על ידי צוות השימור. "למדנו כי התמונות נעשו בטכניקת צריבה על פורצלן ועליה עשו גלזורה כמו שמציירים קרמיקה", אומרת זאבי. "לא הצלחנו לנתח בדיוק איך עשו זאת וליצור תמונות חדשות, שיחליפו את אלו שנשברו או נעלמו עם השנים. מהתמונות שנשארו על המצבות לא רצינו להקריב אפילו אחת שתשמש לניתוח התהליכים, במעבדה שמתמחה לכך באיטליה. את אלו שיכולנו, תיקנו, או קיבענו מחדש במצבות. על פי חותמות שמצאנו בגב שלהן, הבנו שלפחות חלקן נעשו בגרמניה. ייתכן שהיו עוד מפעלים אך לא יכולנו לבדוק את זה בלי לסכן את התמונות הקיימות".

שתי חתונות והלוויה אחת

בית הקברות הישן של תל אביב הוקם טרם היווסדה של העיר, ובאופן פורמלי, יש להתייחס אליו בעצם כאל בית הקברות של יפו. בקיץ 1902 היכתה הכולרה בארץ ישראל. המגפה, שהחלה במצרים, פגעה בעיקר באוכלוסייה הערבית בארץ - עשרות-אלפי פועלים שהצטופפו בעונה זו של השנה בפרדסים ובשטחים החקלאיים הסמוכים לערי החוף, בתנאי סניטציה ירודים, מתו. בהמלצת משלחת רופאים מקונסטנטינופול קבעו השלטונות הטורקיים כי קורבנות המגפה ייקברו מחוץ לתחומי הערים. לאוכלוסייה הערבית של יפו הם העניקו למטרה זו, פיסת אדמה בסמוך לקבר השייח' עבד אל נבי, במקום שבו נמצאים כיום גן העצמאות ומלון הילטון. הקהילה היהודית הקטנה של יפו קיבלה את החלקה שבה נמצא כיום בית הקברות של טרומפלדור, על "אדמת מחלול" - אדמה נטושה ולא מעובדת.

נסיבות הדברים תוארו בעיתון "השקפה" שיצא לאור בירושלים, בנובמבר 1902: "בהשתדלות האדון מר שמעון רוקח נגמרה קניית קרקע בת 12 דונם לבית הקברות. כל דונם בסך 80 פרנק. סיבת הדבר היתה כזאת; אחד מאחינו מת במגפה, והממשלה רצתה לקבור אותו במקום המיוחד למתים במגפה, אך היהודים ובראשם ה' ש. רוקח, קראו תיגר על זה ויודיעו זאת ירושלימה, ומירושלים באה ידיעה כי ליהודים ייתנו מקום מיוחד לזה (בנפרד מהערבים, ש"פ). ויקן ה' ש. רוקח את השדה מהממשלה יר"ה לאחוזת קבר".

שבוע לאחר מכן התפרסמה בעיתון הבהרה. "אבקש להכחיש את הידיעה שהגיעה לו מיפו בנוגע למכירת אדמה למען המתים היהודים במחלת החולי-רע. האדמה בת שנים-עשר דונם אמנם בידינו היהודים. אך צריך לדעת כי היא ניתנה ליהודים בלי כל כסף; רק ממתינים עתה מסטמבול (איסטנבול, ש"פ) פקודה רשמית בנוגע לנתינת האדמה הזאת לנו ואנחנו היהודים חייבים לרחש חן-חן מרבה למעלת חפיז בי מושל עירנו, אשר תמיד, תמיד השתתף בצרת אחינו האומללים, ויחד איתו גם לאדון חוסני בי, וקיל ראש הבלדיה, בעד עבודתם לטובת העיר בכלל ולטובתנו בפרט".

כך או כך, ביום שישי, 20 באוקטובר 1902 (עשרה בחשוון תרס"ג), נכרה בלב הדיונות שמצפון לעיר יפו הקבר הראשון. נטמן בו עובד היקב בראשון לציון, שמואל דוד גרנזון, שהיה קורבן הכולרה היהודי השני. חלל המגפה הראשון, אהרון בן משה סידיס, נציג הספרדים בוועד היהודי, נקבר ביפו טרם קביעת התקנות החדשות. במסע ההלוויה של גרנזון נכחו רבים מבני הקהילה היהודית הקטנה, למרות שעל פי הנחיות השלטון הטורקי נאסרה היציאה מתחומי העיר בשל החשש מהידבקות במגפה. בספר בית הקברות, שהתפרסם ב-40', מתואר כי בזמן ההלוויה "כסגולה להפסקת המגפה נגנזו בקבר מיוחד גווילי-ספרים קדושים, ונערך טקס נישואים לשני זוגות".

היו אלו שתי האחיות היתומות שניר וציונה בליש, שנישאו למשה גלזן ויחיא ריאני. בעיתון "חבצלת" שהתפרסם כחודש לאחר מכן, נכתב כי שני הזוגות נכנסו לחופה "בתופים ובמחולות". הדיווח על האירוע הסתיים בברכה "ייתן ה' בלע המוות לנצח ויאמר למלאך המשחית הרף ולא נוסיף לדאבה עוד". בארכיון בית רוקח מסופר כי עוד באותו הערב התכסו השמים עננים וגשם החל לרדת, השרב נשבר ואיתו נעצרה המגפה.

פינוי פיצוי

במהרה חזרו יהודי יפו לטמון את רוב מתיהם בבית הקברות הישן של יפו, הנמצא כיום ברחוב מרגוזה בשכונת עג'מי; רבים מהם המשיכו להעלות את המתים במסע ארוך ומפרך עד להר הזיתים בירושלים. בית הקברות החדש של העיר, בטרומפלדור, נחשב בעשור הראשון לחייו לרחוק ומבודד. מרישומי חברה קדישא עולה כי מדי חודש נקברו בו רק נפטר אחד או שניים בממוצע. את הילדים המשיכו לקבור ביפו. בהקדמה לספר בית הקברות כתב הרב הראשי לא"י, הראשון לציון, בן ציון מאיר חי עוזיאל, "הדרך אל המקום היתה מלאה ערימות חול, שפעמים רבות לא יכלו הכתפים להמשיך את דרכם. במקרים רבים היו עוזבים את הארון בדרך בעדי להחליף כוח או בחכותם לבואם של כתפים אחרים להמשיך את דרכם".

כדי לקבוע עובדות בשטח, נקברו המתים הראשונים באזורים מרוחקים של הנחלה. חומת בית הקברות הוקמה רק ב-1909 כדי לסמן את הטריטוריה בצורה ברורה, ובעיקר כדי להגן על הקברים מהחולות הנודדים שאיימו לכסותם. ככל הנראה, עד היום קבורות בחול מספר מצבות אבודות שהונחו טרם הקמת החומה. גם מצבתו של גרנזון, הנקבר הראשון, היתה קבורה במשך שנים רבות תחת החול עד שנחשפה. בפולקלור העירוני השתרשו גם כמה סיפורים, מאותם הימים, על הלוויות שהלכו לאיבוד בדיונות. במקרה אחד, סופר כי נושאי המת הגיעו בטעות, בחשכת הלילה, עד לגדות הירקון. רק כשהרגישו את רטיבות החול בכפות הרגליים הבינו כי טעו, ופנו לאחור. בעדות אחרת, של אחד ממייסדי העיר, מסופר איך באחת הפעמים, לפני יציאת הלוויה לדרך, שאלו נושאי האלונקה את מאיר דיזנגוף על מיקום בית הקברות. הוא הצביע לעבר הדיונות ואמר "ככה, תלכו ישר עד שתגיעו".

בשל איסור הלנת המת, החליטו ראשוני העיר להציב באמצע הדרך עמוד ובראשו פנס כדי להראות למלווים את הדרך בלילה, וזאת על מנת לאפשר את הקבורה בשעות החשכה. בכמה מספרי ההיסטוריה של העיר מסופר ששכונת כרם התימנים נוסדה בעקבות נציג הקהילה שנשלח להתגורר בסמוך לפנס, לאחר שמונה להיות אחראי על הדלקתו. שוק הכרמל נולד כמה שנים מאוחר יותר, מדוכני שתייה שהוצבו על אם הדרך מהשכונות הראשונות של העיר אל בית הקברות.

הקמת השכונות היהודיות הראשונות מצפון ליפו והתגברות מעשי האיבה ההדדיים בין יהודים לערבים צימצמו מאוד את הפעילות בבית הקברות הישן של העיר בעג'מי. עם התקרבות אוניות המלחמה הבריטיות בתקופת מלחמת העולם הראשונה לחופי יפו, אף הועתקו מספר קברים מעג'מי לטרומפלדור. פרופ' יובל נאמן תיאר את הדברים בכתב העת "איגרת" של האקדמיה הישראלית למדעים. לדבריו, כפי שסופרו לו על ידי אביו, קצין טורקי הודיע לראשוני העיר תל אביב כי בית הקברות היהודי של יפו ייהפך לעמדת תותחים כדי להגן על הנמל, וקבע: "מי שמתיו מצויים שם יכול לפנותם, בתנאי שהפינוי יסתיים עד הבוקר".

סבתא-רבתא של נאמן, בובה יוכבד מושלי ז"ל, נפטרה בשנת 1887 ונקברה ביפו. הוא מתאר כי "מי שנענה לאתגר היה חתנה, אבא נאמן, ובניו גדליהו ועזרא שסייעו לו. השלושה פירקו את הקבר, העמיסו על גבם את מה שהיה בו ואת המצבה, ולפי הנחיית מאיר דיזנגוף - אז ראש ועד השכונה - הלכו בחולות צפונה עד שהתרחקו דיים בגלל החולירע שהזכיר דיזנגוף והגיעו לאתר בו קברו מתים מאז מגפת 1902. שם על החולות הניחו את הקבר הנייד וכעבור כמה ימים התקין אבא נאמן בבית המלאכה שלו גדר מתכתית, שכן הקבר היה בשטח פתוח, בודד על החולות".

העיר גדלה במהירות והקיפה את בית הקברות הישן. באופן רשמי, הופסקה הקבורה במקום לאחר פתיחת בית העלמין בנחלת יצחק ב-1932, "מלבד במקרים בודדים ומיוחדים של אישים ומכובדים ושל בני משפחה שקנו להם מקומות בחייהם", כפי שנכתב בספר בית הקברות. המקרים הבודדים האלו נאמדים כיום ביותר מ-1,000 מצבות במשך כמעט 80 שנה; בשנים האחרונות ממשיכים להיקבר במקום בממוצע ארבעה אנשים בשנה. בעשור האחרון נקברו בו בין השאר ח"כ לשעבר לובה אליאב, הזמרת שושנה דמארי, מפקד חיל הים לשעבר, האלוף שלמה שמיר, ופרופ' יובל נאמן. מנכ"ל חברה קדישא מנלה אומר ש"נותרו עוד פחות מכף יד אחת של מקומות". רוצו.

אחרי מותי

קשה להצביע על נקודת זמן מסוימת שבה הפך בית הקברות ברחוב טרומפלדור לנכס צאן ברזל. אמנם, בשנים המעטות שבהן פעל, במהלכן נקברו בו כל מתי העיר, נמנו עמם גם אנשי שם, אך רוב הקבורים בו הם אלה המכונים "אנשים פשוטים" (ביניהם גם יותר מ-80 קברי גלמודים). את האות לצעדים הראשונים בדרך לפנתיאון, נתנו ככל הנראה הלוויות חללי מאורעות 1921. היישוב היהודי בארץ היה אז קטן, ותיאורי הזוועה ומעשי הרצח היכו בהלם את תושבי תל אביב הצעירה. "לרגל המאורעות ביפו נדחו בכל ארץ ישראל כל מיני אסיפות ובוטלו כל הנשפים והחגיגות. בתי הספר נסגרו בכל הארץ למשך ארבעה ימים. העיתונים יצאו מיום 3 במאי במסגרות שחורות", נכתב בעיתון "הצפירה" בעקבות האירועים. המצבה שהוקמה על קבורת נרצחי העיר היתה מונומנטלית, ונחשבת עד היום לאחד האייקונים הבולטים של בית הקברות.

בניגוד לדעה הרווחת זה אינו קבר אחים, כפי שנכרה לששת חללי מאורעות 1929 הקבורים בסמוך. גם את חללי מאורעות 1936 קברו בקרבת מקום, על אף שבית העלמין בנחלת יצחק כבר היה פעיל באותם הימים. ההרגל היה חזק מנסיבות טכניות.

השלב הבא בהפיכתו של בית הקברות לסמל, התרחש בספטמבר 46', כאשר הובאו בו למנוחות חלק מנספי העיירה זדונסקה וולה בפולין שנרצחו בשואה. מדובר היה באחד המפגשים הראשונים של היישוב בארץ עם זוועות מלחמת העולם השנייה באירופה, והאנדרטה שהוקמה מעל קבר העפר נחשבת עד היום לגדולה ולבולטת ביותר בבית הקברות.

בשלהי תקופת המנדט הבריטי התחזק מעמדו הלאומי של המקום. ההלוויות נשאו ביחד עם המתים גם מטענים ציוניים משמעותיים. ברבים מהמקרים ההלוויות נתפסו כמפגני כוח ואחדות אל מול השלטון הבריטי והאוכלוסייה הערבית של יפו השכנה. המשטרה הבריטית הגיבה בהתאם. בתקופות מתוחות היא אסרה על הפגנת סממנים לאומיים כמו לבישת מדי תנועות הנוער הציוניות בזמן הלוויות. כמה מחברי תנועת בית"ר שהגיעו לבושים במדים ותקעו בחצוצרה לאות אבל בזמן הלווייתו של המשורר שאול טשרניחובסקי, באוקטובר 43', נעצרו.

שלוש שנים מאוחר יותר, בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל, הוטל עוצר גם על תל אביב. 20,000 חיילים ושוטרים מלווים במשוריינים ובטנקים פשטו על העיר בארבע לפנות בוקר, ה-30 ביולי. בעיתון "דבר" דווח לאחר שהחיים חזרו למסלולם: "גם בשטח בית הקברות הישן בתל אביב פעל הצבא בימי העוצר - כפי שנתגלה עתה. המחפשים פגעו בכמה קברות. כמה קברות ישנים נהרסו ומצבותיהם נעקרו ממקומן. חברי מועצת בית העלמין בדקו את הנזקים בבית הקברות. מעשה זה של פגיעה בכבוד שוכני עפר מעורר הרהורים".

כמובן שגם העלאת גופות מנהיגים ציונים שנפטרו בגולה לבית הקברות תרמה לפרסטיז'ה של המקום. כך נקבר שם ב-1926 מקס נורדאו שנפטר בפאריס שלוש שנים קודם לכן. אחריו הועלו עצמות הרב צבי פרץ חיות שנפטר בווינה ב-1927. מנהג זה נמשך גם לאחר קום המדינה: ב-67' נקבר במקום ד"ר אמיל זומרשטיין ממנהיגי יהדות פולין, שכיהן במהלך מלחמת העולם השנייה כשר לענייני יהודים בממשלת פולין הגולה ברוסיה. הוא מת בניו יורק עשור לפני קבורתו בטרומפלדור ובדברי ההספד שנאמרו על קברו סופר כי מיד לאחר המלחמה הוא זומן לפגוש את סטלין, פגישה אישית שבה "השיג את תמיכתו העקרונית להקמת בית לאומי בארץ ישראל".

גם גופתו של הרופא ויושב ראש הקונגרס הציוני יחיאל צ'לנוב הועלתה לבית הקברות בטרומפלדור, 43 שנים לאחר מותו. הוא נקבר בינואר 61' ונסיבות המקרה יכולות להעיד על היוקרה שהיתה טמונה כבר אז בבית הקברות הישן של העיר. בעיתון "מעריב" סופר לאחר ההלוויה: "הנה רק השבוע הביאו לקבורה את ארונו של צ'לנוב ז"ל, ליד קברו של המשורר טשרניחובסקי ז"ל. נשמעה הטענה, שהקבר של צ'לנוב נכרה באחוזת קברו של המשורר. הוקמה ועדת חקירה בת שלושה חברים הסופר אריכא המשורר ברוידס והאדריכל שטיק. הם החליטו לתת הסכמתם לכריית הקבר, בתנאי שהקיצוץ, לפי המדידה מהשוליים המקיפים את מצבת המשורר המנוח לא יעלה על 49 סנטימטרים".

תרומה משמעותית נוספת למעמדו של המקום נעשתה על ידי אגודת הסופרים העברים שהוקמה ב-1921. ארבעה מהרוגי העיר, בפרעות שהתרחשו באותה השנה, נמנו עם שורותיה, כשהמוכר בהם היה יוסף חיים ברנר. בעקבותיהם ניתנה לאגודה חלקה בבית הקברות וכך רבים מחבריה מצאו שם את מנוחתם. עד היום שמורים בארכיון עיריית תל אביב כמה מכתבים של חיים נחמן ביאליק ובהם מילות שתדלנות למען ייקבר עוד סופר או משורר במקום.

"אחד מתלמידיו המובהקים של אחד העם ז"ל, שהרביץ תורה וחוכמה בבתי המדרש הגבוהים באמריקה וגם פעל הרבה בעטו ובפיו להפצת תורת הלאומיות והתרבות העברית", הוא כתב על הסופר שלום מקסימון, שנפטר בארצות הברית ב-1932, ועל פי צוואתו "הועלו עצמותיו לארץ כדי להיקבר בקרבת מקום למורהו". בסיום מכתבו פנה ביאליק לחברה קדישא "בבקשה להקצות לנפטר מקום קבורה מכובד בקרבת מקום לקברו של א"ה (אחד העם) ובלי תשלומים מאחר שאין לאנשים אפשרות לכך, וגם לפי חשיבותו וכבודו של הנפטר ראוי הוא לכך". בתחתית המכתב מופיע המלצתו החתומה של מאיר דיזנגוף לבקשה.

הגורם האחרון לאפיל של בית הקברות, נוגע כמובן למעמדו בשנים האחרונות כבית עלמין אקסקלוסיבי שבו נקברים מתי-מעט, המשלמים על חלקות מחירי עתק. על פי חוק ביטוח לאומי, המדינה משלמת דמי קבורה עבור כל אדם שנפטר בישראל ונקבר בה. בחלקות או בבתי קברות סגורים נדרשים בני משפחת הנפטר לשלם גם עבור חלקת הקבר; "בתי קברות סגורים" מוגדרים ככאלו שנותר בהם פחות מאחוז של שטח פנוי, וברוב המקרים יצטרך להוכיח רוכש החלקה כי אבותיו או קרובי משפחתו קבורים במקום. ברוב בתי הקברות הסגורים חלקת קבר עולה אלפי שקלים בודדים. במקומות אטרקטיביים המחיר יכול להאמיר גם עד כמה עשרות-אלפי שקלים. ככל הידוע, בית הקברות הישן של תל אביב הוא היקר ביותר ומחיר החלקות האחרונות שעוד עומדות למכירה בו עומד על כמאה אלף שקלים.

שכול וכישלון

אלא שלמרות מעמדו הרם בפנתיאון הלאומי, סבל בית הקברות הישן במשך שנים רבות מהזנחה. הקרבה לים פגעה במצבות, החומרים מהם נבנו קברי הראשונים היו דלים ותחזוקת המקום היתה לקויה. לאורך השנים הצטברו מאות תלונות של אזרחים וקרובי נפטרים בעירייה, במשרדי חברה קדישא ובעיתונים - כולם הלינו על הצפיפות, הלכלוך וההזנחה.

לדוגמה, ב-65', כתבה העיתונאית והסופרת תקוה וינשטוק, בעיתון "מעריב", ברשימה על בית הקברות: "למרות 'פני הדור' הקבורים בו, בית עלמין עלוב ביותר. הוותיקים הפוקדים את המקום התרגלו כנראה להזנחה ולעזובה. זה עשרות שנים מדברים על שיפורים. הרבה לא ייתכן אמנם לשפר בצפיפות הנוראה (באזכרה לביאליק דורכים ממש על קברים) אבל רצון טוב יחולל גם פה שינויים ניכרים". בתגובה מסר דובר עיריית תל אביב שבוע לאחר מכן כי "הגברת וינשטוק הגזימה". "האמת היא כי בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, בהתחשב בתנאי המקום וצפיפות הקברים בו הוחל כבר בשיפוץ מצבות הרוסות, בסלילת מעברים, בנטיעת עצים וכיו"ב, ועבודות אלו עדיין נמשכות".

כיום בית הקברות הישן של תל אביב דחוק בין חומות ובניינים כעורים. הוא קטן, צפוף ואין בו כל אחידות או סדר. החלקות קטנות, לעתים מפוצלות, המעברים פקוקים ובמחירה של נחלה, אפשר לקנות בפריפריה לכל המשפחה אחוזת קבר. במובנים רבים, מדובר ברפליקה מוקטנת של העיר, כאשר סגנון המצבות משקף את התפתחות הבנייה והאדריכלות המקומית.

המצבות הראשונות נבנו בסגנון שהיה נפוץ בבתי קברות יהודיים באזור - כמו גם מוסלמים - במשך מאות שנים: מצבות אופקיות הבנויות מאבנים מקומיות, בצורת תיבה שטוחה, כשלוח שיש עם שם הנפטר קבוע באמצען. בהמשך נוצרו וריאציות מתקדמות למצבות אלו שהיו בדרך כלל גבוהות יותר ומעוטרות. במקביל להקמת העיר תל אביב החלו להופיע מצבות בסגנון שאיפיין את בתיה הראשונים. בתחילה מצבות בסגנון אקלקטי המשלב מוטיבים מזרחיים ומערביים, ובהמשך, בשלהי שנות ה-30 וה-40, גם מצבות בסגנון הבינלאומי.

פרויקט שיקום בית הקברות לא רק שימר את הקיים, אלא גם החזיר לחיים הרבה מסודות המקום שנקברו תחת הררי הזמן וההזנחה. מצבות שכוסו בחול ים לפני עשרות שנים נחשפו ונוקו, כתובות שנשחקו שוחזרו ונצבעו, אותיות חזרו למקומן, סיפורי מתים עלומים קיבלו סימני חיים. כך למשל נחשף קברה של בת שבע גולדשטיין (בלובשטיין), אחותה של רחל המשוררת, הקבורה על גדות הכנרת. בספרי חברה קדישא מצוין כי היא נקברה ב-46', בסמוך לקבר אחיה יעקב בלובשטיין (סלע), אך במשך השנים שקעה המצבה, כוסתה בחול ונעלמה. זאבי האדריכלית מספרת כי "היתה התרגשות גדולה כשמצאנו את הקבר וכשחשפנו את תבליט הנבל שמופיע עליו".

עוד נחשפו כתובות והקדשות שהתבלו או נשחקו עם השנים, ביניהן קינה מדברי הנביא ירמיהו שנחקקה על כיפת נחושת שהוצבה על קברה של מרים קנטרוביץ' שמתה בהיותה בת 35. "מרים! זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". גם הפיתוחים העדינים שעיטרו את מצבתו של המלחין חנינא קרצ'בסקי שעוצבה בצורת נבל, נחשפו במהלך השיקום אחרי שנים של בליה. קרצ'בסקי, שהיה מורה למוזיקה ומנצח להקת הזמר של הגימנסיה הרצליה, התפרסם בעיקר בשל לחניו לשירים "בשדמות בית לחם" ו"אגדה" המוכר יותר במילות שורת הפתיחה שלו - "על שפת ים כנרת". הוא התאבד בגיל 48 ועל מצבתו חרתו מוקיריו "אם נפץ הנבל, צליליו עוד יהמין..."

בתהליך ניקוי המצבות נחשפה גם חתימתו של הפסל אברהם מלניקוב, כשהיא חקוקה על אחד מפסליו המוצבים בבית הקברות. מלניקוב התפרסם בארץ בעיקר בזכות פסלו "האריה השואג" שהוצב על קבר טרומפלדור בתל חי, אולם הוא זכה להצלחה גדולה עוד יותר באמצע המאה הקודמת בלונדון, כפסל דיוקנאות. בבית הקברות הישן בתל אביב שומרו שלושה פסלים שלו. האחד על קברו של חלוץ הקרקעות בצלאל יפה; השני של דב גולדברג, עסקן ציוני מרכזי ברוסיה ובאנגליה שמת מפצעיו לאחר שהותקף בפרעות 1921; והפסל השלישי נמצא על קברה של חיה נובומייסקי, אמו של משה נובומייסקי פעיל מרכזי בציונות סיביר ומייסד מפעלי ים המלח.

עוד נותרה עבודה רבה למשמרים. עשרות אם לא מאות ממצבות בית הקברות הישן עדיין שבורות ומתפוררות. לרבים מהקבורים אין שארים שיוכלו לממן את התחזוקה. מנלה מספר כי במשך השנים האחרונות נעשו מספר פניות מטעם חברה קדישא למשרדי הממשלה השונים שיסייעו בשימור המקום ושיכריזו עליו כאתר מורשת לאומי. לדבריו, אף גורם עדיין לא נענה בחיוב. מכירת החלקות האחרונות סייעה במימון השימור אך ההיצע הנמוך לא יביא בעתיד להכנסות משמעותיות נוספות.*

Shayf@haaretz.co.il

***

שדרות רוקח

סיור וירטואלי בבית הקברות טרומפלדור

סיור "בסיסי" בבית הקברות הישן של תל אביב יכול להסתכם בכחצי שעה. מיטיבי לכת וטיילים מתקדמים יכולים להעביר שם בקלות גם שעתיים. הכניסה היא דרך רחוב טרומפלדור, מול רחוב חברון, בשער המכונה "השער החדש" - הוא נפרץ בחומה לקראת הלווייתו של מקס נורדאו ב-1926.

מיד בכניסה, בצד ימין, שוכנים קברי חללי המאורעות, וביניהם קברו של הסופר חיים ברנר שנרצח ב-1921. מעברו השמאלי של שביל הכניסה נמצאים קברים המכונים בספר בית הקברות קברי הרוגים, ביניהם הרוגי תאונות דרכים, נרצחים ושוטרים בריטים יהודים שמתו בזמן מילוי תפקידם.

שביל הכניסה מסתיים בלבו של בית הקברות. זהו אזור שבו נמצאים הקברים החדשים, רובם משנות ה-30 וה-40. האזור הישן נמצא בחלק המזרחי המוגבה של בית הקברות. שם קבור גם שמעון רוקח, מייסד המקום, ואביו של ישראל רוקח שהיה ראש העיר תל אביב - גם הוא קבור במקום. קברי הראשונים, נמצאים בדיוק מול הכניסה, באזור המשיק לרחוב טבריה. קבורים שם מספר מבני משפחת שלוש ועוד ממייסדי העיר.

רוב המתאבדים קבורים בסמוך לגדר הדרומית של המתחם הנושקת לרחוב טרומפלדור. שם גם נמצאת מצבתה של המשוררת דבורה בארון. רבנים ועסקני דת טמונים בחלק המזרחי הגבוה, בסמוך לגדר. חלקת הסופרים נמצאת בדיוק מצדו השני של בית הקברות, בחלק המערבי הנמוך. קבורים שם בין השאר טשרניחובסקי, ביאליק ואחד העם. בסמוך להם קבורים מנהיגים בולטים כארלוזורוב, דיזנגוף, נורדאו וראש הממשלה לשעבר משה שרת, שביקש להיקבר במקום ולא בחלקת גדולי האומה בירושלים.



אב ובתו מסיירים בבית העלמין


הזרים היבשים על קברו של סמי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו