בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאום ההגנה של חנה זהר, מקימת "קו לעובד"

שמירה על זכויות עובדים זרים, פלסטינים וישראלים - זה מה שמניע את חנה זהר. 20 שנה אחרי שהקימה את "קו לעובד" היא פורשת מניהול העמותה, אבל המצב הנוכחי בישראל לא מאפשר לה באמת לנוח

2תגובות

יום א', השעה 11:00 והסניף התל-אביבי של "קו לעובד" הומה אדם. זהו יום החופש של מהגרי העבודה העוסקים בסיעוד ויום הקבלה שלהם בעמותה. עובדים מהפיליפינים, הודו, סרי לנקה, מזרח אירופה, מצטופפים בסניף ומחכים לתורם.

"את חושבת שהיא יכולה לגרש אותי?" שואל בחור כבן 30 מפיליפינים את מתנדבת העמותה, זהבית פרידמן. הוא מספר לה ששילם דמי תיווך בסך 8,000 דולר לפני כשנה כדי להגיע לישראל ולסעוד קשיש חולה. כשהגיע לבית המשפחה התברר לו שעליו לטפל גם באשת הקשיש, החולה באלצהיימר, ושבתם בת ה-40 דורשת שיעשה גם את כל עבודות הבית. בתום שנה של עבודה הוא ביקש לעזוב ולחפש מעסיק אחר. בתם, שעובדת במשרד ממשלתי, הוא מספר בלחץ ניכר, החלה לאיים עליו שאם יעזוב היא תפעיל את קשריה והוא יגורש מהארץ.

"אין לה זכות לגרש אותך", מרגיעה אותו פרידמן, המכהנת גם כחברת הוועד המנהל בעמותה. "עבדת בביתם שנה, נתת התראה מוקדמת, אתה יכול להחליף מעסיק". היא מסבירה לו באופן מדוקדק את ההגבלות הקיימות במעבר בין מעסיקים, ומציינת שמגיעים לו דמי הבראה, פדיון חופשה ופנסיה על התקופה שבה עבד. תחושת הקלה ניכרת על פניו.

עוד בטרם נפנית פרידמן לבחורה הפיליפינית שהתיישבה מולה, מציגה בפניה מהגרת עבודה מהודו צג טלפון נייד האוצר צילום של פעוטה חייכנית. "היא נכנסה להריון לפני שהתקבלה העתירה שלנו בבית המשפט העליון בנושא 'נוהל הטיפול בעובדת זרה בהריון' ונאלצה לנסוע להודו כדי ללדת. זאת התינוקת שהיא השאירה מאחור", מבארת פרידמן. "כעת כשחזרה לישראל היא גילתה שהמעסיק פיטר אותה".

בלב הסניף התל-אביבי הגדוש במהגרי העבודה, מתנדבים ועובדי העמותה, מסתובבת חנה זהר, בת 63, מנכ"לית קו לעובד. בימים אלה, 20 שנה מאז שייסדה את העמותה, היא פורשת מניהולה. "התעייפתי", היא אומרת בחיוך של הקלה. "נתחיל בזה שמכל הדברים שחלמתי להיות, אף פעם לא רציתי להיות מנהלת. חלמתי על מסלול אחר - מדוגמנית ועד שחקנית, אבל על חלום הדוגמנות ויתרתי מהר מאוד", היא צוחקת. "הניהול תמיד היה גדול עלי, ונהיה גדול מאוד עכשיו כשהעמותה שהקמתי גדלה. כך שאפשר להגיד שאני עוזבת מסיבות טובות".

באיזו תחושה את עוזבת?

"בתחושה טובה. הבחירה להרפות מהניהול היא הקלה עצומה. חוץ מזה, כיוון שהייתי המייסדת, המקימה והמתראיינת העיקרית לאורך השנים, מתנדבים ועובדים שהשקיעו המון, קידמו חוקים ונחשפו למצוקת הפונים ולקחו את זה איתם הביתה - נותרו בצל. עמותה לא יכולה להתבסס רק על אדם אחד".

ב-2004 בחר "גלובס" את זהר כאחת מ-50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל; ב-2007 היה זה "דה מארקר" שבחר בה כאחת מ-40 הנשים העומדות בחזית העשייה החברתית בישראל; באותה שנה אף קיבלה פרס זכויות אדם מטעם הקרן החדשה לישראל.

כשהקמת את העמותה, האמנת שיהיה לה כוח לחולל שינוי?

"כן, האמנתי בזה והרגשתי את האפקט מיד. הבנתי כבר בהתחלה איזה מנוף זה יכול להיות כשמשתמשים בזה נכון".

בשני העשורים האחרונים נלחמה זהר למען הפיכת העובדים השקופים במשק לנראים. נוכחותה החזקה, סגנונה החריף ופעילותה הנחושה הפכו את משרדי העמותה למעין סניף הסתדרות אלטרנטיבי של העובדים ה"אחרים" בחברה, כזה שאליו מתנקזות בעיותיה של ישראל הסמויה מן העין. זהות הפונים - פלסטינים, עולים, מהגרי עבודה, פליטים ואזרחים ישראלים בעלי הכנסה נמוכה - מהווה מראה עכורה לתמורות שחלו בשוק העבודה הישראלי בשני העשורים האחרונים.

הפונים מגלמים את הפנים האנושיות של השפעתה של מדיניות ההפרטה על יחסי העבודה בישראל, התפוררות תרבות ארגוני העובדים, התרחבות ההעסקה באמצעות חברות כוח אדם והעסקת מהגרי עבודה בתחומי סיעוד, בניין וחקלאות.

"יש תופעות שאני רואה בהן החמרה משמעותית", אומרת זהר. "היום 26 אחוז מהעובדים במשק משתכרים עד שכר מינימום. זה מספר שמצביע בבירור על פערים חברתיים שגדלים. אני רואה שבמקומות עבודה רווחת התופעה להטיל קנסות על עובדים - ממקרים של כסף שחסר בקופה ועד למקרים שבהם העובד רוצה לעזוב והמעסיק חושב שבגלל שהוא נותן לו הכשרה של כמה ימים הוא צריך להיות בבעלותו במשך שנה לפחות.

"יש גם מקומות עבודה מאוד רווחיים, בנקים למשל, שמועסקים בהם אלפי עובדים כזמניים. הם מצפים להיקלט כעובדים קבועים - ועד אז עובדים במשך שנים בשכר שנושק לשכר המינימום, ללא הטבות שיש לשאר העובדים. כלומר, יש עובדים סוג א' ועובדים סוג ב' באותו מקום. זה מצב שלא היה פעם. עם זאת, אני אופטימית כי אני רואה גם שינויים לטובה ביחסי עובד-מעביד".

את אופטימית?

"אני אופטימית כי אם בעבר היינו חלוצים בנושאים האלה אז יש היום איגודי עובדים אלטרנטיביים, כמו 'כוח לעובדים', שדוחפים את ההסתדרות לשנות את עצמה וגם את זה אנחנו רואים בממדים מסוימים. המודעות של העובדים והדרישה שלהם לקבל זכויות השתנתה. אם מדברים לדוגמה על עובדים זרים - האנשים שמגיעים היום לא מגיעים עם אותן תלונות כמו לפני עשור. את לא שומעת שהכו אותם, או נעלו או אנסו, למרות שפה ושם זה עדיין קורה. מרביתם באים כי הם לא קיבלו דמי הבראה או פיצויי פיטורים. אני אופטימית כי בכנסת יש את שלי יחימוביץ' ושכמותה, ויש עוד המון מה לעשות", היא מחייכת.

קו לעובד מתקיימת מתקציב של כשלושה מיליון שקל לשנה, המגויס מתרומות של אנשים פרטיים, חברות וקרנות זרות. בשנתיים האחרונות מתקצב גם משרד התמ"ת את העמותה ב-200 אלף שקל. סניפי העמותה ממוקמים בתל אביב, חיפה, ירושלים ולאחרונה גם בנצרת, וכוללים שלוחות בשטחים (יריחו, קלקיליה, סלפית וטול כרם).

מדי שנה מתקבלות בעמותה כ-9,000 פניות על הפרת זכויות, מתוכן כ-4,000 במיילים - שירות ייעוץ שיזמה זהר לפני שבע שנים, ואשר מוענק לעובדים ישראלים על ידי עורכי דין מתנדבים. עיקר הפונים בשנה האחרונה הם עובדי שיווק ומכירות, שמירה ואבטחה, קופאיות, אנשי חינוך ועובדי חברות אינטרנט ותקשורת סלולרית. העובדים הישראלים, אומרת זהר, קובלים בעיקר על פיצויי פיטורים, חופשה, הבראה, שעות נוספות ופנסיה. עם זאת, אוכלוסיית העובדים הזרים היא המובילה בפניות פנים אל פנים, בעיקר בתחום הסיעוד והחקלאות.

לטיפול בפניות אחראים 18 עובדים בשכר וכמאה מתנדבים, המפעילים את העמותה. "אני מאמינה שאחד מגורמי המשיכה למתנדבים הוא התוצאות בשטח, כשהעובד מקבל את כספו. זה נותן כוח להמשיך". זהר מדגישה שמרבית הפניות מסתיימות בהצלחה "ויותר ויותר תלונות כבר נפתרות ללא הגעה לבית דין. היום גם יש לנו הליכי גישור".

בית ספר לחיים

זהר גדלה בפתח תקוה. אביה היה קבלן בניין ואמה עקרת בית. "הוא היה בסדר עם העובדים שלו", היא מרגיעה בחיוך. "אחרי 67' הוא התעקש על עבודה עברית והעסיק רק ישראלים, למרות שהוא יכול היה להרוויח יותר מהעסקת פלסטינים".

השקפת עולמה, היא מספרת, התעצבה בבית הספר לילדי עובדים על שם משה הס. "ראיתי בבית הספר באופן הכי ברור מהי אפליה. היו בכיתה שלי ילדים בני עדות המזרח והמורים לא התייחסו אליהם ולא ראו אותם. היה בי כעס על זה. לא הייתי מסוגלת לקנות דעת ממורים כך. את בית הספר סיימתי בציוני מספיק ולא מספיק, אבל לימים הבנתי שלמדתי שם המון. זה היה בית ספר לאפליה חברתית".

משם נעה זהר בין שלושה בתי ספר, שבהם השלימה 11 שנות לימוד, ללא תעודת בגרות. "היום אני מבינה שהיתה לי הפרעת קשב וריכוז", היא אומרת בצמצום. על ההיעדרות מבית הספר פיצתה בנוכחות בתנועת הנוער העובד והלומד. "קניתי שם את כל מה שסיפרו לנו", היא צוחקת. "הייתי תמימה".

בגיל 22 כשרצתה ללמוד אנגלית, נסעה לאנגליה. היא עבדה כאופר וכחדרנית בבית מלון, ובנוסף לרכישת השפה למדה גם שיעור בהתייחסות למהגרי עבודה. "כעובדת זרה היה לי היתר לעבוד בעבודות בית", היא אומרת. "המשפחה בה הועסקתי היתה נהדרת אבל מרוחקת ממרכז העיר אז מצאתי מעבידה חדשה. הלכתי למשטרה, שם בדקו שאני עובדת בעבודות בית, חתמתי וזה הכל. שלא יספרו לי שצריך כאן חוק כבילה של עובד למעסיק", היא מתרעמת.

כשעבדה כחדרנית ליוותה את המקרה הראשון שלה בנושא פגיעה בזכויות מהגרי עבודה. היא התחברה עם בני זוג מספרד. "שם מותר למהגרי עבודה לחיות כזוג, אצלנו זה בניגוד לחוק", היא שוב מצביעה על התנאים החמורים בישראל. "נדהמתי לגלות שכדי לעבוד כחדרנים הם השאירו ילדים בספרד", היא משחזרת. עד מהרה חשפה זהר כי רשת בתי המלון מפלה אותם ופוגעת בזכויותיהם. "העובדים האחרים פחדו לדבר והיה ברור לי שאני היחידה שתטפל בסיפור הזה", היא אומרת. "פניתי למרכז לסיוע משפטי ואז באמת רכשתי לי אוצר מילים עצום באנגלית בכל מה שקשור לדיני עבודה", היא צוחקת. בתמורה לתמיכתה בבני הזוג קיבלה מרשת המלון "בונוס" בדמות מכתב פיטורים.

היא שבה לישראל ונישאה בגיל 24. חברות כוח אדם הוקמו לראשונה בישראל וזהר השתלבה באמצעותן בחברות שונות כקלדנית ובעבודות מזכירות. "יש לי זיכרון טוב מהתקופה הזאת. ממש פיתו אנשים לעבוד בחברות כוח אדם וזה היה בדיוק כמו שזה צריך להיות - העבודות היו באמת זמניות, למשל החלפה של עובדת בחופשת לידה. השכר היה יותר גבוה לעובד הזמני, התנאים היו יותר טובים והיחס היה יפה".

בגיל 30, כשהיא כבר אם לשתיים, התגרשה זהר ועברה לתל אביב. בהיסוס רב היא מסגירה שהיה לה קשה לפרנס ילדות כאם חד הורית. "כשאני עוזרת לעובד לקבל את כספו אני לא מרגישה שאני עושה לו טובה. יש לי הזדהות מוחלטת עם האנשים שבאים לפה כי אני מכירה את התחושה של להיות עובד כזה. אני לא מרגישה את עצמי אחרת מהם".

באותה תקופה גם החלה להתנדב בעמותות ובארגונים. "הגעתי לזה באיחור וזאת הפכה להיות צורת החיים שלי - להתנדב בכל מיני עמותות של נשים, דו-קיום וארגוני שמאל. יכולתי לחיות ברמה יותר גבוהה אבל ויתרתי כי הייתי חייבת את הגירוי האינטלקטואלי ואת העצמאות ואת המשמעות שיש בזה. לרגע לא חשבתי שיבוא יום ואני אקים בעצמי ארגון".

בין השאר היתה זהר גם בוגרת תנועת "דרך הניצוץ". "זאת היתה אחת מהאוניברסיטאות שלי", היא אומרת. "קיבלתי כלים איך להסתכל על דברים ולראות את התמונה הכללית. עזבתי ב-83' כי הרגשתי שאני לא מוצאת לעצמי ביטוי שם".

הרעיון להקמת קו לעובד נולד כשהתנדבה ב"אור אדום", עמותה שהוקמה בסוף שנות ה-80 ופעלה נגד התעמרות המשטרה בעובדים פלסטינים. זהר בת ה-40 עבדה אז כקלדנית במקומון התל-אביבי "העיר". "במסגרת הפעילות התחלתי לשמוע יותר ויותר פלסטינים שאומרים: 'מאוד נחמד שאתם מטפלים בענייני המשטרה אבל מה עם השכר שלנו שהמעסיקים מעלימים?'"

ב"אור אדום" לא היו מעוניינים להרחיב את הפעילות, אבל זהר לא התכוונה לוותר. "אמי היתה חולה באותה תקופה והתמקדתי בטיפול בה. לאחר שהיא נפטרה, בתום השבעה התקשרתי לקומץ אנשים שהכרתי מהשמאל ושאלתי מה דעתכם שנקים עמותה כזאת? וכך זה התחיל".

ב-91' הוקמה עמותת קו לעובד. מדי שבוע התייצבו פעילי העמותה הצעירה בצומת סגולה ובפרדס כץ, "שוקי העבדים של הפלסטינים", כפי שמכנה זאת זהר. "היינו מחלקים להם 'זכותונים' וכרטיסי ביקור. בהתחלה הם היו בטוחים שאני משוגעת, אבל התייחסו בנימוס. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתקשרתי למעסיק שלא שילם, הצגתי את עצמי והוא אמר 'חנה? היינו יחד בתנועה' ולא היה לו נעים אז הוא שילם.

"עבור המעסיקים זה היה דבר חדש. הם היו עושים מה שהם רוצים כי ידעו שאין פיקוח. אבל אז עוד היתה בושה מסוימת, שהיום כבר איננה. היו כאלה שהיו אומרים לי 'הוא חבלן, שיילך לקבל את הכסף מערפאת'. ואני הייתי שואלת 'חבלן? אז למה העסקת אותו? למה לא דיווחת כל אותה תקופה שהוא הועסק על ידך?'"

בהמשך, מספרת זהר, כבר הגיעו אל הפועלים הפלסטינים עם טפסים מבית הדין לעבודה. "אז לא היו לנו עורכי דין בעמותה, הנחתי שבית הדין לעבודה גמיש ושהוא נועד לאנשים שייצגו את עצמם". זהר היטיבה לקרוא את המפה. בתביעות שהוגשו לבית הדין לעבודה, השופטים פסקו לטובת העובדים - והמעבידים שילמו.

"יום אחד בא מישהו ושאל 'למה שלא תבואו לעזה? יש פה תמיד תור ואנחנו מתעכבים ולא מגיעים בזמן לעבודה', אמרתי 'בסדר'", משחזרת זהר. "הגענו לשם אחת לשבועיים. עד מהרה בא בחור מהאיגודים המקצועיים הערביים ואמר 'למה שלא תבואו אלינו?' אז מאותו יום הלכנו אליהם.

"חשוב לי להדגיש שזה לא היה פוליטי. היו בינינו מתנדבים שהיו מצביעי ליכוד והם נסעו איתנו לעזה כי הם האמינו שהנושא של עבודה משותף לכל בני האדם ושלאדם שעובד צריך לשלם. פרנסה היא נושא שכולם מזדהים איתו".

מאיפה הידע הכלכלי-חברתי-משפטי שלך?

"זה לא ידע, זו איזושהי זיקה לנושא. הנושא של עבודה הוא בעיני הבסיס. מעצמאות כלכלית נגזרת חירות אדם. אני מאוד מאמינה בדמוקרטיה אבל אם היא לא כלכלית ולא מאפשרת חירות כלכלית, אז היא לא דמוקרטיה. אדם שמתפרנס צריך להתפרנס בכבוד, שיוכל לחיות מעבודתו. קשה לי עד היום להשלים עם זה שמעסיק מלין שכר עובד או לא משלם לו. מפה זה בא - מאי היכולת להשלים. אני מיד צריכה להבין מי הכוחות הפועלים, איך מטרפדים אותם, איך מונעים את זה".

ובכל זאת, את דיברת במושגים של כלכלה חברתית הרבה לפני שזה הפך לשיח שגור ואת אחראית לקידום חקיקה ומובילה מאבקים ציבוריים.

"יכול להיות שבגלל שלא רכשתי השכלה גבוהה המחשבה שלי לא כבולה לתיאוריות והיא משוחררת. אבל מקור הידע האמיתי שלי הוא האנשים שמבקשים עזרה. כבר מהימים הראשונים אמרתי שאני לא רוצה רק להדביק פלסטרים, ושהם ימשיכו לבוא אלינו עם אותה בעיה. ככה מהפעילות הפרטנית נגזרה הפעילות הציבורית".

הסתדרות מול הראי

קו לעובד החלה למלא עד מהרה את הוואקום שנוצר בעקבות הזנחת ההסתדרות את ההגנה על העובדים הפלסטינים. "בימים הראשונים היינו בטוחים שאנחנו הולכים לטפל בעובדים הלא-מוגנים, אלה שעובדים ב'שחור'", היא אומרת. "אבל מהר מאוד הגיעו עובדים פלסטינים עם תלושים, כאלה שעובדים בצורה ממוסדת, והתגלו דברים מאוד קשים".

מה התגלה?

"התגלה לי מצג שווא של המדינה. בעקבות החלטת ועדת שרים מ-70', נוכו דמי ביטוח לאומי מהעובדים הפלסטינים וממעסיקיהם והועברו למדור התשלומים במשרד האוצר. הפועלים נהנו רק משלוש זכויות - פיצויים בגין תאונת עבודה ופשיטת רגל של המעביד, ודמי לידה ומענק לידה לעובדות הפלסטיניות, רק אם הלידה היתה בגבולות מדינת ישראל. כל סדרת הזכויות שלשמה משלמים ביטוח לאומי, כגון קצבת זקנה, קצבת ילדים, דמי אבטלה, קצבת נכות, גמלת סיעוד ועוד, נמנעו בכוח החלטת ועדת השרים הזאת, אף שהכסף נוכה ושולם.

"היו לי לאורך השנים כמה מקרים כאלה שהסתובבתי כמה ימים מסוחררת ממצב שנחשף בפני ושאלתי 'רק אני רואה את זה? מה קורה פה?' מדובר על מדינה ועל מדיניות ארוכת שנים. ואז התגלה גם שהמדינה עשתה את זה בשיתוף פעולה עם ההסתדרות. בחוקת ההסתדרות מצוין שעובד שהוא לא אזרח ישראלי לא יכול להיות חבר. זה לא מנע מהם לקחת מכל 600 אלף הפועלים מהשטחים שעבדו פה לאורך השנים דמי ארגון שהועברו דרך מדור התשלומים של האוצר".

שוב ושוב חשפה קו לעובד את הנעשה בחצר האחורית של שוק העבודה הישראלי והעלתה אותו לשיח הציבורי: חברות מובילות שהעסיקו פלסטינים בסכומים זעומים, חברות ידועות שפיטרו עובדים ערבים ללא פיצויים, ועיריות שעיכבו תשלום לעובדים מהשטחים באופן שיטתי.

דובר ההסתדרות, אייל מלמה, מסר בתגובה: "ההסתדרות חתמה לפני שלוש שנים על הסכם תקדימי עם קונפדרציית האיגודים המקצועיים הפלסטיניים PGFTU, המייצגת את העובדים הפלסטינים. ההסכם הסדיר את כל העניינים הכספיים לגבי העבר וגם לגבי העתיד".

מה היו התגובות לפעילות שלכם בציבור הישראלי?

זהר: "בהתחלה היתה התנגדות להקמה שלנו. אפילו מפלגות השמאל הממוסד לא אהבו את זה. הסתכלו עלינו בחשדנות - כאילו פתחנו סניף הסתדרות".

ואיך ההסתדרות התייחסה אליכם?

"הם מאוד לא אהבו אותנו כי היינו ראי. ראי שחשף מציאות מאוד קשה. המילה הטובה היחידה שאני יכולה להגיד על ההסתדרות זה שהם יכלו להיות הרבה יותר גרועים. יש בזמן האחרון ניצוצות של יצירתיות אבל זה לא מספיק. אין שם ראייה מערכתית, אין רצון לחולל שינוי, לסמן תופעות ולהילחם בהן. אם ההסתדרות היתה עובדת כמו שצריך לא היתה לנו זכות קיום".

הטיפול בקו לעובד התרחב לאוכלוסיות נוספות בעקבות הסגר הגדול על השטחים ב-93', שצימצם מאוד את העסקתם של פלסטינים. גלי העלייה הגדולה מברית המועצות הביא לפתחם את הרוסים. אחריהם הגיעו העובדים הזרים. בהדרגה הצטרפו גם ילידי הארץ.

ב-2001 החלו להגיע עובדי אבטחה ושמירה. "אלה ישראלים, יוצאי יחידות מובחרות שלא מפחדים שייקחו להם את הדרכון, ולא האמנו איך פוגעים בהם. לא שילמו להם שעות נוספות, לא שילמו עבור מלוא שעות העבודה, לא שילמו פיצויי פיטורים והטילו עליהם קנסות בגין שבירת ציוד או הופעה לעבודה בלבוש מרושל". בשנים האחרונות גם הפליטים ומבקשי המקלט הפכו ל"לקוחות" העמותה.

את מזהה דפוסי התנהגות לפלסטינים, שהועתקו ליחס לעובדים זרים ולישראלים?

"בהחלט. כשעבדנו בתחילת הדרך עם העובדים הפלסטינים התגלה לי לראשונה משולש הניצול שרווח בשוק העבודה הישראלי שצלעותיו הן הממשלה, ההסתדרות והמעסיק. את שילוב הידיים הזה גיליתי גם בצורה מאוד בוטה בהליך החקיקה של חוק חברת כוח אדם ב-96'.

"בהצעת החוק נאמר: 'מטרת החוק להגן על זכויות עובדי כוח אדם ולצמצם ולהגביל את התופעה של ההעסקה באמצעות חברות כוח אדם'. היה בחוק סעיף שקבע שאחרי שנתיים העובד 'הזמני' נקלט אצל המעסיק הישיר אלא אם כן יש לחברת כוח אדם הסכם עם ההסתדרות. עד לאותה תקופה ההסתדרות רדפה אחרי מעסיקים לעשות איתם הסכמים קיבוציים. מאותו הרגע חברות כוח אדם רדפו אחרי ההסתדרות כדי לעשות איתה הסכם, כי ההסכם למעשה ביטל את החוק. אז הגיעו אלינו עובדי כוח אדם ושאלו 'מה יקרה אם כשיגיע הזמן לקלוט אותנו במשרד החינוך הם יגידו שאי-אפשר כי חברת כוח האדם חתומה עם ההסתדרות?'

"ההסתדרות למעשה פגעה בהם. לא רק זה, הגדילה הממשלה לעשות כשקבעה שרק חברה שיש לה הסכם קיבוצי עם ההסתדרות תתקבל למכרז בממשלה. זה היה עוד תמריץ לחברות לעשות הסכמים קיבוציים עם ההסתדרות. ההסכמים הקיבוציים הבטיחו לעובדים פנסיה, שלא היתה להם לפני כן, אבל כדי לקבל את זה היה צריך ללכת לבית משפט. אבל ההסתדרות לא עשתה סכסוך קיבוצי כי היה מדובר בחברה שחתומה איתה ומעבירה לה כל חודש דמי ארגון. דמי ארגון זה הרבה מאוד כסף.

"ראיתי את הדינמיקה הזאת שוב ושוב גם עם חברות השמירה והבנתי לאט-לאט - ההסתדרות לא צריכה את העובדים, רק את המעסיקים. העובדים הקטנים סתם מפריעים. גם האיגודים הגדולים מפריעים, אבל הם חזקים יותר אז קשה להתעלם מהם".

"ההסתדרות היא שיזמה את חוק חברות כוח אדם", מסר בתגובה דובר ההסתדרות. "ב-2008 פעל יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להכנסת חלקו השני של החוק הקובע שעובד חברת כוח אדם ייקלט כעובד מן המניין אצל המעסיק בפועל לאחר תשעה חודשים, זאת לאחר שסעיף זה הוקפא כשמונה שנים בחוק ההסדרים. ההסתדרות תמשיך לפעול למען עובדים אלה ואחרים".

יש לדעתך היום יותר כוח לעובדים בישראל?

זהר: "יש יותר מודעות ואפשרויות, אבל זה לא אומר בהכרח שכל העובדים משתמשים בזה".

מחיר הצמיחה

קשה מאוד לתאר את שיח זכויות העובדים הזרים בלי קו לעובד. שנים לפני שישראל הוכרה באופן רשמי בדו"חות משרד החוץ האמריקאי והאו"ם כמדינה שבה מתקיים סחר בבני אדם באופן נרחב, היו אלה אנשי קו לעובד שזיהו שתנאי ההעסקה הכוללים שעות עבודה ארוכות במיוחד, לקיחת דרכונים, הפעלת אלימות ואמצעי לחץ, שלילת חירות ותשלום שכר זעום הם בגדר סחר בבני אדם.

העמותה מעניקה ייעוץ, סיוע משפטי, מקדמת חקיקה וייצגה אינספור מקרים של זכויות עובדים שהופרו; קו לעובד היתה חלק מקואליציית הארגונים שעוררה את הציבור הישראלי להילחם נגד גירוש מאות ילדים שנולדו וגדלו כאן; יחד עם שורת ארגונים נוספים עתרה העמותה נגד הסדר הכבילה של העובדים הזרים והשיגה את פסק הדין שקבע שההסדר יוצר "עבדות מודרנית".

המפגש הראשון עם עובדים זרים שהגיעו למשרדי העמותה צרוב בזיכרונה. "הגיעו אלי עובדים בולגרים והתלוננו. טילפנתי למשרד הפנים וענתה לי אשה שאמרה 'אבל מה הם עושים אצלכם? הם צריכים להיות באתר'. היא העלתה על הקו את נציג ארגון הקבלנים שהיה בעבר נציג ההסתדרות. כל מה שהוא אמר היה נגד העובדים. התייחסו אליהם כאילו היו פושעים נמלטים.

"לאט-לאט התברר לי היחס הכפול כלפיהם - מביאים אותם להציל לנו את הכלכלה כי ענפים רבים משוועים לידיים עובדות, אבל מהרגע שהם כאן מתייחסים אליהם כאל לא רצויים. בשעה שיד אחת חותמת על היתרי עבודה, היד השנייה מאשימה שהם מהווים איום דמוגרפי, שהם האחראים להורדת רמת השכר ולהעלאת שיעור האבטלה. שידרו להם שהם לא בני אדם".

ארכיון העיתונות מתפקע מגילויי חוסר מוסריות וברוטליות של מעסיקים שחשפו קו לעובד. "למדתי שאם את לא יכולה לעשות צדק, תראי את אי-הצדק", היא אומרת. "היתה לנו תחושה שחזרנו לימי אוהל הדוד תום - הם כונו במסמכים רשמיים ובוועדות כנסת 'עובד ברחן' או 'ברחנים' עד ששמעו לנו וביטלו את המושג הזה. אבל את הכוונה לא ביטלו. מעסיקים התייחסו אליהם כאל חפצים. הכו אותם - לפעמים עד זוב דם, לקחו להם דרכונים, שללו את חירותם, כלאו אותם, מנעו מהם עזרה רפואית וגירשו אותם חסרי כל".

ממה נובע היחס הזה?

"אני כבר לא אומרת שזה בגלל שהם לא יהודים. היום כבר למדתי שגם ליהודים אפשר לעשות הכל. אם היתה קבוצה של יהודים שאפשר לקחת להם את הדרכון, המעסיקים היו עושים להם אותו דבר. למה מתנהגים אליהם ככה? כי הם לא אזרחים. הם לא כוח אלקטורלי".

לדבריה, היא למדה באותם ימים הרבה על שחיתות. "דמי התיווך על כל עובד יצרו מנגנוני מאפיה, פשע מאורגן ושחיתות עצומה. בנו מכונת גירוש משומנת וזה שירת הכי הרבה את הקבלנים שרצו לגרש עובדים ותיקים ולהביא חדשים כדי להרוויח עוד דמי תיווך. מי ששימן את צירי הדלת המסתובבת במקום למנוע את התופעה היה הממשלה".

כבר שנים שזהר קוראת להפעיל "אכיפה מונעת". "זה נורא פשוט", היא אומרת, "אם יש העסקה לא חוקית של עובד זר, שיענישו את המעסיק ולא את העובד. ואם מעסיק מפר זכויות, לא לתת לו רישיון העסקה. אותו דבר לגבי המעסיקים הישראלים - אם חברה נתפסת מפרה זכויות עובדים בפעם החמישית, למנוע ממנה הטבות ממשלתיות ורישיונות.

"עברנו ב-20 שנה האחרונות שטיפת מוח שרק באחרונה אנחנו מתחילים להשתחרר ממנה. משרד האוצר רואה במעסיקים את מחוללי הצמיחה, לא בעובדים, ומפה נגזר הכל. משרד האוצר מרחם על מעסיקים ויש לזה ביטוי באכיפה הדלה. מרחמים על המעסיקים ולא רואים את החברה כמכלול.

"כל הזמן מדברים על צמיחה. צמיחה צמיחה צמיחה. הצמיחה היא חזות הכל. הפערים הכלכליים לא חשובים, ערכים חברתיים לא מעניינים, בטח לא השוויון ואפילו לא הלכידות החברתית שקשורה לנושאים כלכליים. אבל מה עם פירות הצמיחה? ומה עם חלוקת פירות הצמיחה? היעדר האכיפה משדר למעסיקים שזה בסדר, לא יקרה לך כלום אם תמשיך לעשוק עובד".

על הניסיון לגבש תוכנית להחזיר את השליטה על מספר העובדים הזרים המועסקים בישראל באמצעות גירוש והבאת חדשים, זהר מגחכת.

איך היית את פותרת את זה?

"בראיית העולם האישית שלי כמובן שכל מי שמגיע לעבוד פה תקופה של חמש שנים ומעלה רשאי להיות אזרח, אבל בתוך עמי אני חיה ואני לא מנותקת מהמציאות. אני חושבת שעובד זר צריך להיות פה לא יותר משנתיים. לא יותר. זמניות זאת זמניות. אם זאת מדינה יהודית שמבקשת להמשיך להיות מדינה יהודית - אז יש לזה מחיר ושהממשלה תגבש החלטה ותביא עובדים זרים רק לשנתיים".

מפתיע לשמוע את זה ממך.

"הטבע האנושי הוא להשתקע. אז בשנתיים פוטנציאל ההשתקעות נמוך מאשר אצל אדם שחי פה חמש שנים ומעלה. בעבר באמת הובאו עובדים לשנתיים, וכשזה שונה לחמש שנים דמי התיווך הוכפלו וזה היה תמריץ לפיתוח מנגנון השחיתות. או שתביאו עובדים לשנתיים או שתביאו עובדים ליותר, ואז תיתנו להם את כל הזכויות המלאות המגיעות לאדם שעובד וחי בישראל - הזכות לחיי זוגיות ומשפחה, החלת חוק הבריאות הממלכתי, דמי אבטלה ועוד. הממשלה מפחדת שהם ישתקעו, ולכן מערימה נהלים וחוקים לא אנושיים. אי אפשר להחזיק את החבל משני הצדדים".

בשנים האחרונות התגלו גם מקרים של מהגרי עבודה שהתעללו במעסיקיהם הקשישים.

"העובדים האלה צריכים להיענש בכל חומרת הדין. אבל על ספסל הנאשמים צריך לשבת גם נציג הממשלה ונציג המשפחה. למה? אלו עובדים המועסקים 24 שעות בטיפול בקשישים סיעודיים קשים, תשושי נפש וחולי אלצהיימר. למשפחות קשה ולרוב הן דורשות מהעובדים לוותר על יום המנוחה השבועי תמורת תשלום. קשישים כאלה צריכים להיות במוסדות תחת השגחה של צוותים רפואיים. חוק הסיעוד לא נועד לדרגות מוגבלות כאלה אלא לסיוע לקשישים בתפקוד. אלה קשישים שכבר אינם מתפקדים כלל. לממשלה זה זול יותר מלהבטיח מוסדות רפואיים ראויים והמשפחות מפקירות את ההורים בידי המטפלים".

באפריל 2002 נשאבה משפחת זהר לסיפור קפקאי. אחיה, היהלומן משה זהר, שהיה חולה במחלת ניוון שרירים, נפטר. הוא היה מחובר למכונת הנשמה בביתו ברמת השרון ומטופל בידי עובד סיעודי - ד"ר ולנטין טוקילה שעבד במולדביה כרופא. שמונה חודשים אחרי מותו, כתבה עפרה אידלמן, כתבת "הארץ" שסיקרה את הפרשה, נעצר טוקילה בחשד לרצח גרושתו והקשישה שבה טיפלה - רצח כפול שבו הורשע לבסוף.

בחקירתו הוא סיפר על מעסיקיו הקודמים - על מאבק ירושה סוער שהתחולל עוד בחיי משה זהר בין אשתו השנייה לבין בנו, יוסף, אחיינה של חנה. נגד יוסף הוגש כתב אישום בגין רצח אביו.

במשך כמעט חמש שנים התנהל המשפט. בנובמבר 2007 זוכה יוסף זהר מכל אשמה, והשופט ישעיהו שנלר קבע כי לא הונחה בפניו כל ראיה שמשה זהר בכלל נרצח. בית המשפט המחוזי בתל אביב ביקר את המשטרה בחריפות וקבע כי חוקריה השתילו לעד המרכזי בתיק גרסאות מפלילות.

"זאת פרשה ששייכת לעבר והסתיימה בזיכוי מלא", אומרת זהר ומבקשת לא להרחיב בנושא.

נקודת המבט

השעה כבר אחרי חמש. בסניף התל-אביבי מחכות בסבלנות שתי עובדות בסיעוד לתורן. זהר יורדת במדרגות והמנקה, בחור ישראלי צעיר, מספר שהוא עובד גם בניקיון בתים ומבקש ייעוץ לגבי זכויותיו.

כעת, לאחר פרישה מתפקיד המנכ"ל, זהר מתעתדת להיות רכזת חטיבת העובדים הישראלים והפלסטינים. "אני לא יכולה לעזוב פה לגמרי, יש הרבה מה לעשות", היא אומרת. "כמעט מחצית השכירים בישראל מקבלים שכר לפי שעות ולא שכר חודשי. צורת תשלום זו, שנועדה במקורה לשקף זמניות, הפכה להעסקה קבועה שתורמת לממדי העוני בישראל. זה יוצר מצב אבסורדי שמחולל העוני בישראל הוא שוק העבודה".

ראיית העולם שלך השתנתה אחרי 20 שנה של התמודדות עם "הישראלי המכוער"?

"את יודעת, נסעתי לאחרונה לאשדוד, פגשתי פליטים והם אמרו שהכל בסדר, שהם מקבלים שכר רגיל, וזה היה לי מוזר. שמתי לב שאני חושבת רק במושגים נגטיביים. אני מניחה שיש לתפקיד הזה השפעה, אבל אני יודעת גם ליהנות מהחיים", היא צוחקת, "אני עושה יוגה, רוקדת ריקודים סלוניים ויש לי שלושה נכדים שמסבים לי נחת".

מנכ"ל העמותה הנכנס הוא עלא ח'טיב, שבמסגרת תפקידיו השונים ייסד וניהל את ארגון "המוקד להגנת הפרט". "אני שמחה שהוא נבחר. 160 איש שלחו קורות חיים לתפקיד הזה. אם זה נראה להרבה אנשים תפקיד מעניין עם סיפוק ומשמעות, כנראה שהצלחתי", היא צוחקת.*

vered.lee@haaretz.co.il

***הלכה ומעשה

לא אחת עלתה לדיון ציבורי שאלת שכרם של מנהלי עמותות. בעוד שבהנחיות רשם העמותות נקבע כי "עמותה אינה רשאית לשלם לעובדיה שכר העולה על הסביר", רבות העמותות ששכר העומדים בראשן הוא פי ארבעה מהשכר הממוצע במשק. קו לעובד בהנהגתה של חנה זהר בחרה בשכר צווארון כחול.

"כנראה שגם בזה לא הייתי המנהלת הרגילה", צוחקת זהר. "לא ראיתי את עצמי זכאית לשכר של מנכ"לית. שכרי עד כה היה 8,600 שקל ברוטו ובאחרונה עלה ל-9,000 שקל ברוטו. בעמותה כמו שלנו, שמטפלת בעובדים כל כך חלשים, לא יכול להיות שמי שעומד בראשה ירוויח הרבה. זה נובע גם מאי-רצון לייצר פערים אז חשבתי שהשכר צריך להיות סביב השכר הממוצע. אני לא יכולה לדרוש זאת מהעובדים האחרים, אז אני הבטחתי לעצמי שאני אדאג שהשכר שלי לא יתרחק מהשכר הממוצע שבשוק. שאר משכורות העובדים אצלנו הן 7,000-10,000 שקל ברוטו".



חנה זהר ופועל הממתין בתור במשרדי ''קו לעובד''. מקור הידע האמיתי שלי הוא האנשים שמבקשים עזרה


יש לי הזדהות מוחלטת עם האנשים שבאים לפה, אני לא מרגישה את עצמי אחרת מהם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו