בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממשלת ישראל האמיתית

חוק ועדות הקבלה, חוק הקולנוע, חוק הנכבה, חקירה של ארגוני השמאל. אבירי הלאומיות של מועצת יש"ע ושלוחיהם בספסלים האחוריים של הליכוד וישראל ביתנו רשמו שיא חדש עם אישור חוק החרם

תגובות

איזה שבוע פנטסטי עבר על כוחותינו במשכן: הם העבירו את חוק החרם. הם הקימו על ישראל את הארגונים היהודיים בארצת הברית, מהליגה נגד השמצה ועד ג'יי-סטריט. הם חילצו הודעת גינוי מן האיחוד האירופי ואמירה צוננת מוושינגטון. הם אילצו את ראש הממשלה לצאת מן הבונקר ולהכריז בכנסת, הכרזה ספק מתרברבת ספק מתגוננת, כי הוא תומך בחוק.

אילו הישגים נוספים רשמו לעצמם אבירי הלאומיות? דימוייה של ישראל בעולם, כדמוקרטיה נאורה, ספג עוד חבטה בכנף למודת החבטות. אויבי המדינה ורודפיה הצטיידו בתחמושת נוספת נגד ישראל. על הדרך הועמק הקיטוב בעם ונרשמה מבוכה לדליה איציק, שהיתה בין יוזמי החוק המקורי ואחר כך חזרה בה, יחד עם חברים נוספים בסיעת קדימה. טנא ירוק, מלא ניצחונות. מה עוד אפשר לבקש? את הירח?

ביום שני בערב, אחרי שהחוק עבר ברוב של 47 קולות נגד 38, עטו הח"כים מהליכוד על זאב אלקין, גיבור היום. אלקין, יו"ר סיעת הליכוד והקואליציה, תושב גוש עציון, יוזם החוק, רשאי לנוח על זרי הדפנה. כיסאו בכנסת ה-19 מובטח. מבחינתו, הפריימריס הם הליך פורמלי בלבד. לאחר ההצבעה התגודדו סביבו כמה מחבריו לסיעת הליכוד - דני דנון וציפי חוטובלי וציון פיניאן ויריב לוין. המצלמות לכדו אותם לוטשים בו עיניים מקנאות. אופיר אקוניס נפל על צווארו של אלקין כאילו היו שני אחים מצפון קוריאה ומדרום קוריאה שלא נפגשו 40 שנה. אם זה היה איצטדיון טדי, הם היו מרימים את אלקין על כתפיהם ועושים סיבוב ניצחון. בעצם, מליאת הכנסת כבר אינה רחוקה כל כך מאיצטדיון טדי. לא ברוחה, לא בסגנונה, לא במעשיה. היא רק פחות מיוזעת.

"בכלל לא התכוונתי", הצטנע אלקין למחרת. "לא חיפשתי את כל התקשורת הזאת, את כל הרעש הזה. אני גם לא בטוח שמקומי בכנסת הבאה מובטח. מי יזכור את זה בעוד שנתיים?" לא מדויק. אלקין יודע היטב שבוחריו בהתנחלויות אינם נמנים עם ציבור השוכחים. הם יזכרו. אם ישכחו, הוא כבר ידאג להזכיר להם.

"בהתחלה", הוא אמר השבוע לבני שיחו, "החוק הזה לא עיניין אף אחד. בקריאה הטרומית כולם תמכו בו. בקריאה הראשונה לא היתה בעיה. רק בשבוע האחרון החל הקמפיין התקשורתי. בעצם, מי שעשו לי את העבודה היו שלום עכשיו וארגוני השמאל. בימים האחרונים גם קדימה תפסה טרמפ. לפני כן, זה לא עיניין אותם. ציפי לבני לא השתתפה בהצבעות הקודמות. רק ביום שני, כשראתה מה קורה, היא נזכרה שהיא נגד".

אלקין צודק. זה כמה חודשים הוא עובד על החוק, מגייס תמיכה, מתרוצץ בין משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, משתתף בדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט. איכשהו, הכל התנהל מתחת לרדאר. היחיד מסיעת קדימה שניסה לטרפד את המהלך בוועדת החוקה היה ח"כ יוחנן פלסנר.

אומרים שאבן שטיפש זרק לבאר מאה חכמים לא יוציאו. אלקין רחוק מלהיות טיפש. הוא בחור נבון ומתוחכם. יו"ר קואליציה נחוש, קשוח, שלא לוקח שבויים. בחוגים מסוימים בכנסת הוא מכונה הבולשביק. העברית שלו טובה, אבל המבטא כבד. ח"כ אחמד טיבי שאל אותו אם היצר לחוקק חוקים כאלה נובע מכך שהיה "ילד כאפות". בשמיעה ראשונה זה מצחיק. במחשבה נוספת, ייתכן שטיבי עלה על משהו.

הוא מנהל את הקואליציה ביד רמה, אבל בראש מעייניו עומד זאב אלקין. זה חשוב לו יותר מגורל הקואליציה, ממעמדה של מדינת ישראל וממצוקותיו של הבוס שלו, בנימין נתניהו. בעשור החולף הוא הספיק להיות חבר בישראל בעלייה ז"ל של נתן שרנסקי, בליכוד, בקדימה ושוב בליכוד. יוזמותיו החוקתיות והפרלמנטריות גורמות גם לבני בגין להסמיק מבושה. אלקין הוא ציניקן לא קטן. בשיחות פרטיות הוא נשמע הרבה פחות אידיאולוג וקיצוני משהוא מצטייר כלפי חוץ. מי שמשוחח אתו לא יכול להימלט מן התחושה שבכל רגע הוא עומד לקרוץ. מישהו שאל אותו השבוע, אם לדעתו החוק יגרום לישראל נזק בינלאומי. "לטווח הארוך אני חושב שלא", הוא אמר בנחת. "מה שבטוח זה שהקמפיין נגד החוק גורם לנו נזקים מסוימים". אהה! זה הקמפיין! איך לא חשבנו על זה.

ב-2005 הוא היה יו"ר המטה הרוסי בליכוד נגד הפינוי מעזה. כמה חודשים אחרי הפינוי, בעודו עסקן אלמוני, קיבל הצעה מאריאל שרון לערוק לקדימה ולהיכנס לכנסת ללא מאמץ, ברשימה שתיקבע על ידי יו"ר התנועה. שרון היה זקוק למתנחל שהוא גם רוסי. אלקין זיהה הזדמנות פז ולא הניח לה לחלוף על פניו. לרגע הניח בצד את האידיאולוגיה ונכנס לכנסת ה-17 כחלק מרשימת קדימה בהנהגת יורשו של שרון, אהוד אולמרט. ערב הבחירות האחרונות הוא דילג בחזרה לליכוד, והצליח להיבחר במשבצת של נציג העולים. אין הרבה פוליטיקאים שמצליחים לבצע פליק-פלאק כזה, עם סלטה ובורג, ולצאת בחתיכה אחת. אלקין עשה זאת. השבוע, שנתיים וחצי אחרי כינון הכנסת ה-18 הוא סגר מעגל.

לכו תשתגעו

ציד המכשפות שמנהל הימין הפרלמנטרי נגד "השמאל", בהגדרתו הרחבה, צובר תאוצה ביחס ישיר להיחלשות השמאל. ככל שהשמאל מתפורר והופך לבלתי רלוונטי, כך גוברת ההתלהמות של האלקינים וחבריהם מישראל ביתנו נגד הציבור הערבי, אירועי הנכבה, ה"פרופסורים", בית המשפט העליון, האמנים, אלה המכונים אנשי רוח, התורמים מחו"ל ומי לא.

פעם היה כאן ימין של הוד והדר, כמצוות ז'בוטינסקי, ושל עוז והדר כדברי הימנון בית"ר. ימין של מנחם בגין ויצחק שמיר ומשה ארנס. היום נתניהו אינו מתבייש לעלות לדוכן הנואמים ולהצהיר כי אלמלא תמיכתו, החוק הבעייתי כלל לא היה עולה להצבעה. נשאלת השאלה: אם נתניהו כל כך תומך בחוק, מדוע הממשלה לא יזמה אותו? מדוע היא נגררה אחרי אלקין? ומדוע נתניהו לא הטריח את עצמו לכנסת ביום ב' בלילה, להצביע בעדו? הוא לא מצא בייבי סיטר? היו לו אורחים? הוא ושרה רצו לצפות ב"לעוף על המיליון?"

התשובה היא שאין ממשלה בישראל. גם אין ראש ממשלה, אין בעל בית, אין אף אחד בבית. הכל מקרי, אקראי, הזנב מכשכש בכלב. ח"כים זוטרים, אפורים, קשי יום, הם שמכתיבים לממשלה את סדר היום הלאומי. הם שממיטים עלינו חלק מן הנזקים, הגינויים, החרמות והנאצות שזורמים מכל פינות העולם. פעם זה אלקין, פעם זה דוד רותם מישראל ביתנו עם חוק ועדות הקבלה, פעם זו פאינה קירשנבאום, מאותה מפלגה, עם ההצעה שתועלה להצבעה בשבוע הבא, וכנראה תיפול, להקמת ועדות חקירה פרלמנטריות נגד ארגוני שמאל. פעם זה אלכס מילר, כן, מישראל ביתנו, עם "חוק הנכבה" וזה שוב אותו מילר עם "חוק הקולנוע", שקובע שרק מי שיצהיר אמונים לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יקבל ממנה מימון להפקת סרטים. מאחורי הקלעים עובדים המתנחלים. מועצת יש"ע שלא שוקטת על שמריה לרגע. זאת הממשלה האמיתית בישראל.

נתניהו לא רצה את החוק הזה, שחודשים ארוכים קורם עור וגידים מתחת לאפו, אבל הוא התעורר באיחור. לשכתו דלת הכישורים והמעש עוסקת בעיקר בתכנון הנסיעה הבאה לחו"ל, בעוד הח"כים מהליכוד ומישראל ביתנו מתחרים זה בזה ברדיפה אחר הטרף - השמאל האומלל ששנים סופג מכה אחר מכה בבחירות. ציבור המתפקדים בליכוד הולך ומקצין. המתנחלים נותנים את הטון. נבחרי הליכוד מבינים לאן עליהם לפנות כדי לגרוף קולות בפריימריס הבאים.

התחרות הזאת אינה נחלתו של הח"כ הפשוט: נתניהו ואביגדור ליברמן מתחרים על קולות המצביע הימני. ה"בייס", הבסיס הפוליטי של שניהם, דומה. שניהם ניזונים מאותו מאגר קולות. מה הפלא שיממה וחצי אחרי שאלקין, מהליכוד, העביר את חוק החרם, ליברמן, מישראל ביתנו, הודיע שסיעתו תעלה בשבוע הבא את ההצעה להקים ועדות חקירה פרלמנטריות. כמה שעות לאחר ההודעה של איווט הצהיר ביבי, בלית ברירה, בעודו פוזל לבייס, שחוק החרם הוא הבייבי שלו. בין לבין ליברמן, שחותר למגע, קיפל את הממשלה בנושא העלאת גיל הפרישה לנשים ל-67. הוא הודיע שסיעתו תתמוך בהצעת החוק של דליה איציק, שלפיה גיל הפרישה יישאר 62. נתניהו נכנע והודיע על חופש הצבעה. מי שנותר לדמם בשטח, מובס ומבויש, הוא שר האוצר יובל שטייניץ, היחיד שהתנגד לחוק של איציק, מול 67 (כמה אירוני) ח"כים שתמכו בו.

כך מתנהלת המדינה. חוק אחר חוק, ביזיון אחר ביזיון. גם מה שלא זוכה להיכנס לספר החוקים מותיר את רישומו, מכתים את ישראל בעולם, מבאיש את ריחה ומוסיף לה עוד נקודה שחורה. למי אכפת? העיקר שאיזה פוליטיקאי מהספסלים האחוריים חוגג לו אי שם.

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, ניסה למנוע את העלאת החוק. ביממות שלפני הדיון הוא היה נתון למתקפת לחצים מצד מזכיר הממשלה, צבי האוזר, שביקש ממנו להסיר את החוק מסדר היום של הכנסת כדי למנוע מבוכה מהממשלה בעיצומה של פגישת הקוורטט בוושינגטון.

ריבלין הסביר להאוזר, כי אינו יכול סתם כך להסיר את הצעת החוק. הוא אמר שיעשה זאת אם הממשלה תודיע, אפילו מן השפה ולחוץ, שהיא מבקשת לבחון הכנסת שינויים בו. האוזר לא יכול היה להתחייב שהודעה כזאת תצא מלשכת ראש הממשלה. ריבלין בכל זאת פנה לאלקין וביקשו לשקול מחדש. אלקין לא מצא לנכון. "אם נדחה בשבוע זה רק יגביר את הלחצים", הוא נימק. ריבלין הרים ידיים.

"אתם מכירים את שיר השכונה?" הוא אמר לחבריו מהליכוד, "'לא רוצים לישון / רוצים להשתגע?' לכו תשתגעו. אני בעד החוק הזה לא אצביע".

קשה לעיכול

משהו חיובי בכל זאת יצא מן העיסה העכורה של חוק החרם: בית המשפט העליון ניצל - לפי שעה, רק לפי שעה - מעוד "יוזמה" מקארתיסטית שנועדה להפוך אותו לסניף של הימין הקיצוני. זה התחיל בצהרי יום רביעי, בעיצומה של סערת חוק החרם. חברי הכנסת לוין ואלקין, שיכורים ולא מיין, הודיעו כי בכוונתם להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק המעניקה לח"כים זכות וטו על מינוי שופטי בית המשפט העליון. האמצעי: שימוע שייערך למועמדים לשפיטה בוועדת החוקה, חוק ומשפט. כבר נאמר שהבריונים המסוכנים ביותר הם אלה שבחליפות ועניבות, לאו דווקא אלה שבמכנסי עור.

שעה קלה לאחר שלוין את אלקין שיחררו לתקשורת את הודעתם, רטטו וציפצפו הטלפונים הסלולריים של כ-2,500 חברי מרכז הליכוד ובהם השרים והח"כים, ועל הצג הופיע הודעת הטקסט הבאה: "לקראת מהפכה בבית המשפט העליון: הצעת חוק השקיפות במינוי שופטים של ח"כ יריב לוין. הליכוד כולו מתגייס!" מישהו השקיע לא מעט כסף בפרויקט הזה.

אך אבוי, הממון שהושקע במסרונים ירד לטמיון במהירות, כמו היה מדובר במניית זבל שערוותה נחשפה. זה פשוט היה קשה מדי לעיכול, אפילו לליכודניקים שקיבתם מסוגלת לעכל לא מעט. הראשון שהוציא הודעה חריפה נגד הרעיון היה שר החינוך, גדעון סער. הוא סימן את הדרך ואת היעד. מיד אחר כך יצאו הודעות דומות מלשכותיהם של ריבלין ושל השרים בגין ודן מרידור. שעות מעטות אחר כך עלה נתניהו לדוכן הנואמים בכנסת, להציג את הישגי ממשלתו ולהגן על חוק החרם. "אנו מכבדים את בית המשפט העליון, אנו נגן על בית המשפט העליון", אמר. שעה אחר כך הוציאה לשכתו הודעה מפורטת יותר, שבה הובהר כי נתניהו מתנגד "חד משמעית להצעת חוק שתיתן לוועדת החוקה, חוק ומשפט סמכות לפסול מועמדים לשיפוט ולהתערב במינוי שופטים".

כך נקברה ההצעה קבורת חמור, ארבע שעות בלבד אחרי שבאה לאוויר העולם וטרם שקיעת החמה. לוין ואלקין וחבריהם מישראל ביתנו ומהאיחוד הלאומי נותרו וחצי תאוותם בידם. בשבוע הבא תשוב המליאה להתכתש סביב חוק ועדות החקירה הפרלמנטריות לחקר עמותות השמאל. עוד פרץ קיא של שליטי הארץ. בשבוע שלאחר מכן מתוכננות לנו הברקות נוספות, ואז תצא הכנסת לפגרת קיץ ארוכה ומדינת ישראל תשקוט, אם לא ל-40 שנה לפחות ל-80 יום. *



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו