טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע לבילעין, רמאללה ותל אביב

מסע עם כוכב-העל של הפילוסופיה, סלבוי ז'יז'ק, ומפיק-העל ההוליוודי, ג'יימס שיימוס. מצורף כבונוס: מסר אופטימי בנוגע לסיום הסכסוך מאחד המבקרים החריפים של ישראל

תגובות

אסטראגון: "אין מה לעשות". ולדימיר: "אני מתחיל לחשוב כך. הרבה זמן דחיתי את המחשבה הזאת, והייתי אומר לעצמי: ולדימיר, תהיה הגיוני, עוד לא ניסית הכל. והייתי מחדש את המאבק". ("מחכים לגודו", תרגום: מולי מלצר, הוצאת מודן, 2003)

יום שישי, 17.6, 12:00, בילעין

כשענן הגז המדמיע מגיע, צריך להילחם בתגובה של הגוף. הוא רוצה להתרחק במהירות מהסכנה, לרוץ מהר, מתעלם מהעובדה שדווקא כך שואפים הרבה יותר גז. כשהמפיק והתסריטאי ההוליוודי ג'יימס שיימוס נתקל לראשונה בחייו בענן הצורב בהפגנה נגד גדר ההפרדה בבילעין בחודש שעבר, אי אפשר היה להחמיץ את המאבק הפנימי. הוא קפץ בבהלה, אך ניסה לא להסתובב לאחור. השתדל לשמור על קור רוח, אבל עיניו הפגינו רצון משלהן. מנכ"ל אולפני פוקוס פיצ'רס ואחד האנשים החזקים בהוליווד הצליח להסדיר את נשימתו רק כמה דקות אחר כך, על דרך עפר המשקיפה אל גדר ההפרדה ואל ההתנחלות מתתיהו-מזרח.

בגבעה שלמרגלותיו של שיימוס, זרנוק ה"בואש" הצה"לי מתיז את זרם הנוזל המסריח והדביק שלו לעבר מפגינים שנושאים את דגלי פלסטין ומתופפים על תופים. זהו הסיפתח שלפני הגז המדמיע, רימוני היד וכדורי הגומי. חמישה שחקנים מ"תיאטרון החופש" שהקים ג'וליאנו מר-חמיס בג'נין, מנסים להתקרב לגדר כדי לצלם קדימון להפקה החדשה שלהם, "מחכים לגודו" של סמואל בקט. אחת השחקניות היא מרים אבו-חאלד, בת 20 ממחנה הפליטים ג'נין. היא אמורה לגלם את דמותו של ולדימיר. "הייתי בתיאטרון ביום שירו בג'ול וכששמעתי את היריות רצתי החוצה - הייתי בין הראשונים שהבינו שהוא מת", היא משחזרת באנגלית. "ג'ול הוא שגרם לי לרצות להיות שחקנית ולימד אותי לשחרר את עצמי מהציפיות של החברה. אני באה ממשפחה של 11 ילדים ואמא שלי לא רצתה שאעלה על במה - עד שהיא ראתה הפקה שעשינו. מאז היא מאוד תומכת בי".

מתן כהן, פעיל ב"אנרכיסטים נגד הגדר" שנפגע כבר שש פעמים מכדורי גומי, אחת מהן בעינו, משמש כמדריך טיולים לתייר הבכיר. שיימוס לומד ממנו שמדובר בהפגנה רגועה יחסית, ושבג"ץ קבע כבר ב-2007 שהגדר הפקיעה מהכפר שטח חקלאי שלא בצדק, אך האדמה טרם הוחזרה לתושביו (בשבועות האחרונים החלו עבודות להזזת הגדר מחלק מהשטח). אחרי שאמבולנס מפנה את אחד הפצועים, מספר כהן לשיימוס על ידידתו ג'וואהר אבו-רחמה, שמתה לאחר ששאפה גז מדמיע בינואר האחרון, שנה וחצי לאחר שאחיה, באסם, נהרג מפגיעה ישירה של רימון גז בהפגנה.

לקראת סוף ההפגנה, אבו-חאלד, השחקנית מג'נין, מבקשת לראיין את שיימוס לסרט התיעודי על ההפקה החדשה, ושואלת אותו: "האם אתה מחכה לגודו?" חנוט בחולצת כפתורים לבנה ומעומלנת, נאבק שיימוס להתעלם מהצחנה שנודפת מהמפגינים הלומי הבואש, מחייך למצלמה, ואומר: "אני חושב שלא, ומה איתכם?"

יום ראשון, 19.6, 10:00. רמאללה

למחרת ההפגנה, הגיע שיימוס לרמאללה עם הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, כדי להעביר סמינר תיאורטי על קולנוע לקבוצה של כ-30 צעירים פלסטינים. "הכל התחיל מחלום משותף של ג'וליאנו מר-חמיס ושלי על הקמת חממה לכישרונות צעירים בג'נין", מספר יוזם הביקור, במאי הקולנוע הישראלי אודי אלוני. "רצינו למנף את הפעילות של תיאטרון החופש של ג'ול ולהפגיש צעירים פלסטינים עם אנשי רוח ויוצרים מהעולם כדי ליצור מקום לתיאוריה ויצירה. אחרי שג'וליאנו נרצח, גם ג'יימס וגם סלבוי אמרו לי שהם רוצים להמשיך עם התוכנית המקורית ולהעביר את הסדנה. בגלל שאני לא מרגיש בטוח כרגע בג'נין, העברנו את הפעילות לרמאללה".

פנייתו של אלוני לז'יז'ק אינה מפתיעה. מעבר לחברות האישית בין השניים, ז'יז'ק ידוע בביקורתו החריפה על הכיבוש הישראלי. ב-2006 הגיע לפסטיבל הקולנוע בירושלים כדי לדבר על סרטו של אלוני, "מחילות", שמגולל את סיפורו של חייל שסובל מפוסט-טראומה לאחר שהרג בשוגג ילדה פלסטינית. כדי לכבד את כלליה של תנועת BDS, הקוראת לחרם על ישראל במטרה להביא לסיום הכיבוש, סירב ז'יז'ק אז לקבל מימון מטעם הפסטיבל ונסע לרמאללה עם אלוני כדי להקרין שם את "מחילות", בנוכחות אנשי רוח פלסטינים ובהם המשורר מחמוד דרוויש והבמאי ג'ורג' ח'לייפי. אלוני עצמו הוא מהפעילים הבולטים בתנועה (ראו מסגרת).

בחמש השנים שחלפו מאז ביקורו האחרון ברמאללה, רק התחזק מעמדו הבינלאומי של ז'יז'ק כגורו אקדמי. נוסף לקריאות פסיכואנליטיות ביצירותיהם של במאי קולנוע כמו אלפרד היצ'קוק ודיוויד לינץ' או לטרילוגיית ה"מטריקס" (שפורסמו בעברית בהוצאת רסלינג), עסק ז'יז'ק בהרחבה בקשר בין ציונות, יהדות ואנטישמיות. ב-2006 הוא טען כי הציונות היא למעשה סוג של אנטישמיות חדשה - אמירה שעליה יחזור בהרצאתו בסינמטק ברמאללה.

לאחרונה סיים ז'יז'ק לערוך את ספרו החדש של אלוני, "מה יהודי רוצה: על דו-לאומיות ורוחות רפאים אחרות", שייצא בספטמבר באנגלית בהוצאת אוניברסיטת קולומביה. הספר, קובץ מאמרים על תיאולוגיה פוליטית והסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולל מאמרים של ז'יז'ק, ג'ודית באטלר ואלן באדיו, וכן מכתבים שאלוני כתב ליוצרים כמו לאונרד כהן או דויד גרוסמן בנוגע לצורך בחרם תרבותי על ישראל. באחד המאמרים פרי עטו, ז'יז'ק שואל "מה בעצם קורה כאשר שום דבר לא קורה?" ומספק ניתוח מפורט של הביורוקרטיה של הכיבוש הישראלי וביטוייה בחיי היום-יום של פלסטינים ושל ערביי ישראל, למשל, בהחלטה להרוס בתים של ערבים בלוד.

הוא כותב כי "כשישראלים ליברלים אוהבי-שלום מציגים את הקונפליקט שלהם עם הפלסטינים במונחים סימטריים וניטרליים, חייבים לשאול שאלה פשוטה: מה קורה במזרח התיכון כששום דבר לא קורה ברמה הפוליטית-צבאית (כלומר, כשאין התקפות על אוכלוסייה או, לחלופין, שיחות שלום)? מה שקורה הוא תהליך מתמשך של גזילת אדמותיהם של פלסטינים בגדה המערבית, חנק כלכלי, בנייה של התנחלויות חדשות - וכל זה נתמך על ידי רשת קפקאית של רגולציות וחוקים".

כתיבתו של ז'יז'ק הקימה לו לא מעט אויבים, ופרסומו חרג מהעולם האקדמי בזכות נטייתו לכלול בדיחות גסות ברוב הרצאותיו, שפת הגוף הייחודית שלו והתקפותיו החריפות על תרבות התקינות הפוליטית. כדי להצדיק את המוניטין שלו, באחת הפגישות הראשונות עם הסטודנטים הפלסטינים מספר ז'יז'ק את הבדיחה הבאה: "מונטנגרו ידועה בזכות שני דברים: העצלנות הכפייתית של תושביה ורעידות האדמה התכופות שפוקדות אותה. הגברים במונטנגרו כל כך עצלנים עד שבמקום לאונן הם חופרים בור קטן באדמה, שמים את איבר המין שלהם בפנים ופשוט מחכים".

אבל אסור לטעות בז'יז'ק. השטף הוורבלי חסר המעצורים שלו נובע מתפיסת עולם קוהרנטית ששמה לה למטרה להשתחרר מכבלי השפה ואף יותר מכך - "לענות את השפה" (מושג ששאל מהסופרת האוסטרית, זוכת פרס נובל, אלפרידה ילינק). לפי ז'יז'ק, כדי לבנות קשרים אנושיים אמיתיים, חייבים להיות מסוגלים להטיח זה בזה משפטים בסגנון "אני רוצה לשכב עם אמא שלך" או "אחותך פחות טובה מאחיך במיטה". משום שרק בשדה תרבותי שבו אפשר לתת ביטוי מילולי לכל משאלה כמוסה, יכולים להתפתח חופש אמיתי וחברות אמיתית.

כשזה מגיע למפגש טעון בין שני אנשי רוח בעלי מעמד וקבוצת צעירים מרחבי פלסטין, הגישה הפרובוקטיבית של ז'יז'ק מניבה תוצאות מיידיות. "אני לא רוצה להתייחס אליכם כמו אל קורבנות מסכנים שצריכים את עזרתי", אומר ז'יז'ק למשתתפי הסמינר במפגש ההיכרות שנערך במכון הגרמני-צרפתי במרכז רמאללה ביום ראשון בבוקר. "אני כמובן חושב שאתם צריכים לנצל את המעמד שלכם כקורבנות ככל הניתן כדי לגייס כספים ותמיכה בינלאומית", הוא אומר בחיוך, "אבל מבחינתי אתם אינטלקטואלים אמיתיים. המטרה שלי היא לא לאפשר לכם ללמוד קולנוע ברמה של אוניברסיטאות בישראל, אלא להתחיל מהלך שבסופו הישראלים עצמם ירצו להגיע לרמאללה כדי ללמוד קולנוע".

אם ז'יז'ק הוא מעין גרסה אקדמית של בוראט, הכתב הקזחי המופרע בגילומו של סשה ברון כהן - ג'יימס שיימוס הוא ההפך הגמור: ג'נטלמן אמריקאי נעים-הליכות שמלמד קולנוע באוניברסיטת קולומביה הניו-יורקית היוקרתית ומתהדר בחליפות עם עניבות פפיון ובחיבתו לעישון סיגרים. בכתבת פרופיל מחמיאה שפורסמה בנובמבר ב"ניו יורק טיימס", נכתב על שיימוס, בן ה-51, כי הוא מצליח לשלב בין תפקיד בכיר בתעשיית הקולנוע לקריירה אקדמית משגשגת. בעשורים האחרונים הוא הספיק לעבוד על 11 סרטים עם הבמאי אנג לי (ובהם "נמר דרקון" ו"הר ברוקבק"), להפיץ עשרות סרטים עצמאיים שקטפו פרסי אוסקר כמו "אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה או "מילק" של גאס ואן-סנט, ולשכתב תסריטים עבור לא מעט שוברי קופות. במקביל, סיים את הדוקטורט שלו על הבמאי הדני קארל תיאודור דרייר ("ז'אן ד'ארק") באוניברסיטת ברקלי והחל ללמד תיאוריה קולנועית בקולומביה. במהלך הביקור היה שיימוס מוטרד, בין השאר, בנוגע לצילומים של סרטו החדש של אנג לי - עיבוד קולנועי לרומן "חיי פיי" של יאן מרטל, ולתסריט של Cloud Atlas, הדרמה החדשה והמסקרנת של יוצרי ה"מטריקס", האחים אנדי ולאנה ואשובסקי.

בעוד שז'יז'ק מנסה - ומצליח - להעליב שלושה מיעוטים שונים ב-30 שניות, שיימוס מנווט בין זהותו היהודית וקשריו עם ישראל (בעלה השני של אמו ישראלי ויש לו קרובים בארץ), לביקורת החריפה שהוא מעביר על מדינת ישראל ועל הכיבוש. ההבדלים בין שני ההוגים מתחדדים דקות ספורות לאחר שמפגש ההיכרות ברמאללה החל: בעוד שז'יז'ק מנפק מונולוג ארוך על הצורך האינטלקטואלי לנקוט עמדה ולא להישאר "אובייקטיבים" ("בגרמניה של שנות ה-30 לא יכולת להגיד שאתה מבין גם את הנאצים וגם את היהודים. היית חייב להתייצב לצד היהודים"), שיימוס מציע להזיז את הכיסאות בכיתה הצפופה ולייצר מעגל במקום שורות. כשהמעגל נוצר, הוא מבקש מהנוכחים להתחלק לזוגות ולנסות לבחור סרט שאחד מהם שנא והשני אהב מבחינה אידיאולוגית. הבחירות מגוונות, מ"אווטאר" ו"ספרות זולה" ועד "שתיקת הכבשים" וטרילוגיית הצבעים של קישלובסקי. מאוחר יותר אלוני מספר לשיימוס שכש"אווטאר" הוקרן בתל אביב, ג'וליאנו קם בסוף ההקרנה וצעק לעבר הקהל "ממה אתם כל כך נהנים? הרי הפלסטינים הם בני הנאבי - לא אתם".

בעקבות הדיון הקולנועי הקצר, ז'יז'ק מסביר לסטודנטים שהסכנה הגדולה ביותר מבחינתם היא ליפול למלכודת המסחרית ולייצר סרטים "עבור המערב". "זו הסיבה שאני מתעב את הבמאי היוגוסלבי אמיר קוסטוריצה", הוא אומר בהתלהבות, "סרט כמו 'מתחת לפני השטח' (קומדיה סוריאליסטית זוכת דקל הזהב שמתרחשת בבלגרד בזמן מלחמת העולם השנייה) הוא קלישאה של מלחמה שנועדה לעיניים מערביות".

"אבל הבעיה שלנו היא לא אילו סרטים לעשות, אלא איך בכלל לעשות קולנוע תחת כיבוש, כשברמאללה יש רק אולם קולנוע אחד ואין שום תקציבים", מתערב אחד המשתתפים. "נכון", מצטרפת אליו משתתפת נוספת, "גם לא ברור אם אנחנו מחויבים לסיפור האישי שלנו או לנראטיב הפלסטיני. את מי בעצם אני מייצגת? יש כל כך הרבה סיפורים שונים".

שיימוס, שביקש מהמשתתפים לקרוא מאמר של הפילוסוף היהודי-גרמני תיאודור אדורנו על "תעשיית התרבות" כהכנה לסמינר, עונה שהאתגר האמיתי הוא לייצר סרט שהוא לאו דווקא פרטיקולרי או אוניברסלי. "יש אי-הבנה של המושג 'פרטיקולרי'. עבור אדורנו זה מושג שנושא משמעות שלילית. האתגר הוא להצליח ליצור משהו פרטיקולרי שהוא לא רק דוגמה של מערכת ערכים אוניברסלית - אלא מייצר סטנדרטים חדשים", הוא ממשיך. "במסגרת הסמינר ננסה להבין אם בעצם אפשר להשתחרר מההגדרות האלו, ואיך מייצרים סיפור שיקרא תיגר על המערכת האוניברסלית, תוך שימוש בעקרונות של אותה מערכת".

יום ראשון, 19.6, 15:00

אחד הקשיים העיקריים בכל ניסיון להשתחרר מהמערכת האוניברסלית הוא התלות האנושית בשפה. כמעט כל משתתפי הסמינר דוברים עברית רהוטה, אבל הם מבקשים להתראיין באנגלית וממליצים לי לא לדבר עברית ברחובות רמאללה. רמת האנגלית של המשתתפים השונים מסגירה את מוצאם: שחקני תיאטרון החופש מג'נין מתקשים להבין חלק מההרצאות ויש להם אוצר מילים מצומצם יחסית, בעוד שהצעירים מנצרת ומזרח ירושלים מדברים אנגלית שוטפת. בנוסף, המשתתפים שחזרו בשנים האחרונות מלימודים או עבודה בחו"ל, זנחו לחלוטין את המבטא הערבי והאנגלית שלהם טובה יותר מזו של ז'יז'ק.

ג'ונה סולימאן, אחייניתו היפהפייה של הבמאי הפלסטיני איליה סולימאן ("כרוניקה של היעלמות", "הבטחה אלוהית", "הזמן שנותר"), שלובשת וסט שחור קטן ומכנסיים מחמיאים בגזרה גבוהה, שולטת היטב בערבית ועברית, אבל מבקשת להתראיין באנגלית. סולימאן, שהגיעה לרמאללה מבית הוריה שבנצרת, התאהבה בקולנוע בגיל 15 כשהיתה עוזרת הפקה על הסט של "כרוניקה של היעלמות". "זו היתה חוויה מאוד מיוחדת כי השגרה בנצרת היתה חד-גונית ומשעממת, ופתאום נכנסתי לעולם חדש ושונה", היא מספרת.

שלוש שנים מאוחר יותר התחילה ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. מדוע בחרה במוסד ישראלי דובר עברית? "לצערי לא היה לי כסף לצאת ללימודים בחו"ל, ואין כאן הרבה אופציות אחרות. הלימודים עצמם היו לא קלים. הרגשתי הלם ראשוני מול המפגש עם שפה אקדמית. גרתי ארבע שנים במעונות ברמת אביב והרגשתי כמו חייזר", היא עונה. אחרי מספר ניסיונות כושלים של שכירת דירה בתל אביב ("שאלו אותי שאלות מצחיקות כמו 'את מהנכבה?'" היא מספרת בחיוך), סולימאן חזרה לאחרונה לבית הוריה בנצרת. לדבריה, היא הגישה מספר תסריטים לקרנות קולנוע ישראליות - אבל נדחתה שוב ושוב.

"בגלל שגדלתי בבית עם מודעות פוליטית חזקה, בעייתי בעיני לבקש כסף מקרנות ישראליות, אבל מצד שני אין לי ממש ברירה. לרשות הפלסטינית אין היום תקציבי אמנות ולגייס תרומות זו שיטה שעדיין לא הוכיחה את עצמה. אולי לא קיבלתי כספים כי הסרטים שלי לא מתעסקים ישירות בסכסוך". לאחרונה היתה אחראית על הליהוק לסרטו עטור השבחים של איליה דודה, "הזמן שנותר", המבוסס בחלקו על היומנים של סבה.

את מרגישה שההרצאות של שיימוס וז'יז'ק יכולות לתת לך כלים חדשים?

"כן, למרות שאני מרגישה שזה מפגש טעון והוא קשה. אני מסתכלת על הצעירים הפלסטינים ועל הכמיהה שלהם לידע ואני רואה פוטנציאל - כל מה שיכולנו להיות, אבל לא הצלחנו בגלל הכיבוש. הרי אין פה תעשייה נורמלית בשום מובן. זה מתסכל ומעורר אמוציות, אבל גם מעורר השראה".

כשסולימאן וחבריה הולכים לארוחת צהריים, שיימוס ואני יוצאים למרכז רמאללה. העיר נמצאת בתנופת בנייה מרשימה, ועשרות נשים וגברים עורכים קניות בחנויות הפזורות בכל פינה. לא כל המוכרים דוברים אנגלית, אבל הם רגילים לתקשר עם תיירים ופעילי השלום הרבים שגרים ברמאללה בתנועות גוף. אנחנו חולפים על פסלי האריות בכיכר אל-מנארה, שנחרתה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כמקום שבו בוצע הלינץ' בשני חיילי המילואים יוסי אברהמי ו-וואדים נורז'יץ באוקטובר 2000, אירוע שהפך לאחד מסמלי האינתיפאדה השנייה.

בתקופה הזאת, לא מעט ישראלים נכנסים לרמאללה על בסיס יומי (על אף שבאופן חוקי אסור להם להיכנס לשטח A) - עיתונאים, צלמים, פעילי שלום, או סתם סקרנים. בשנים האחרונות הפכה העיר למרכז החיים השוקק של פלסטין. ניתן למצוא כאן בתי קפה אופנתיים לצד פאבים, סינמטק וגנים ציבוריים. פעילים בארגונים הומניטריים בינלאומיים הזרימו לעיר כסף רב ובדרך ממחסום קלנדיה למרכז העיר, קשה שלא להבחין בעשרות בניינים חדשים שסגנונם שונה משמעותית מהבתים הוותיקים בעיר העתיקה. "תעשיית השלום" הביאה גם לבנייתם של בתי מלון וחנויות מזכרות שמוכרות פסלים של גמלים וחולצות עם הכיתוב Checkpoint (מחסום) באנגלית.

מהלובי המהודר של מלון "רויאל קורט", שם שיימוס וז'יז'ק מתארחים, ניתן לראות שלט שעליו נכתב באנגלית ובערבית: "זכות השיבה לא תישכח לעולם". לדברי שיימוס, הוא הגיע לרמאללה כדי לשמוע כמה שיותר דעות, ולא כדי להטיף. כשאני שואלת אותו מדוע הוא לא הצטרף באופן פעיל ל-BDS, הוא עונה כי מדובר בנושא מורכב. "כבר 30 שנה אני מחרים מוצרים מהתנחלויות", הוא מסביר, "בנוגע ל-BDS, אני חושב שהוא פותח מקום של דיון ואופטימיות שמאוד חסרים בשיח המיינסטרימי בישראל ובארצות הברית. אנשים כמו אודי ומתן מצליחים ליצור חלל של אי-אלימות שממלא אותי באופטימיות".

ומה דעתך על הטענה שאת BDS מובילים פעילים עשירים שגרים מחוץ לישראל?

"אני חושב שזו טענה שגויה. הרי ישראל מקבלת אינסוף כספים מיהודי העולם, וגם ממדינות וארגונים בינלאומיים, כך שרוב המימון שלה מגיע מחו"ל. מעבר לכך, אני גם לא חושב שהיום העמדה של BDS, שלפיה חייבים לפעול נגד נורמליזציה של הכיבוש, היא רדיקלית. בימים המועטים שבהם אני כאן, ישראל מבקשת לבטל את הדרכון הדיפלומטי של מאיר דגן והנשיא שלכם אומר לעיתון שאנחנו חוזים בסוף הדמוקרטיה. בתוך האווירה הזאת אני לא מרגיש קיצוני, וזו גם התחושה שאני מקבל מחוגים יהודיים בניו יורק. היום אני שומע אמירות פוליטיות בנוגע לכיבוש ולמדיניות הישראלית שלפני חמש שנים אסור היה בכלל לבטא. התחושה היא שיש היום יותר מקום לחשיבה אחרת. חייבים להפסיק עם השיח האוטומטי שבו מישהו לוחץ על כפתור - ומיד יש תגובה מוכנה מראש. קצת צניעות והקשבה לא יזיקו".

אחת הביקורות נגד אנשי רוח כמוך וכמו ז'יז'ק היא שאתם חיים בחו"ל ובעצם לא מסכנים כלום כשאתם מביעים עמדה פוליטית נגד ישראל.

"לפי המורשת של ג'וליאנו מר-חמיס, כמו שאני מבין אותה, הכוח הגדול ביותר הוא היכולת לצאת מחוץ לתרבות שלך ולפרוץ את גבולות השיח. אז נכון - אני לא פלסטיני או ישראלי. חשוב לי לשמור על ענווה בהקשר הזה: הגעתי לכאן ללמד, ולא כדי לסכן את חיי. מבחינתי בהחלט מדובר בחוויה אופטימית וגם מהנה. מהפכנים לא חייבים לסבול או למות כדי שהביקורת שלהם תקבל תוקף. דווקא בגלל שאני מגיע מבחוץ יש לי יכולת להשתחרר מכל מיני דפוסים שמאוד מגבילים פה את השיח".

וזו מטרת הסמינר מבחינתך?

"בגדול כן. אני כאן כדי להקשיב. אבל מעבר לזה אני חושב שללמד אדורנו ברמאללה זו חוויה שונה לגמרי מאשר בקולומביה. המטרה שלי היא לגרום לסטודנטים סוג של כאב-ראש קיומי, לערער את הנחות היסוד שלהם בנוגע לאמנות ולכוח שלה לשנות דברים. אני רוצה לטלטל אותם קצת כדי לגרום להם להגדיר לעצמם מחדש מה בעצם הם עושים ורוצים לעשות".

יום ראשון, 19.6, 19:00

בזמן ששיימוס עולה לחדרו כדי לענוב עניבת פפיון אדומה וללבוש חליפת שני חלקים בצבע בז', ז'יז'ק המיוזע מסרב לבקשתו של אלוני להחליף את הטי-שירט השחורה שהוא לובש ביומיים האחרונים. בשבע בערב, השלושה מגיעים לתיאטרון "אל-קסבה" במרכז רמאללה לקראת האירוע הפומבי המרכזי של הביקור - הרצאה של ז'יז'ק תחת הכותרת "כשהוליווד פוגשת את ג'נין". כל ההכנסות מהערב הן תרומה לקרן חדשה על שמו של ג'וליאנו מר-חמיס שנועדה לתמוך בפעילותו של תיאטרון החופש. לדברי אלוני, המשתתפים התבקשו לתרום כל סכום שהם רוצים, וחלק מהכרטיסים נרכשו במחיר של 1,500 שקל לאדם. בזמן שעשרות משתתפים מהאליטה הפלסטינית ומחו"ל מחכים מחוץ לאולם, ז'יז'ק ושיימוס מתכוננים להרצאה בפאב הסמוך, שעשרות מטריות צבעוניות הפוכות מקשטות את תקרתו.

כשאלוני עולה לבמה כדי לפתוח רשמית את הערב, ניכר שהוא מתרגש. הוא מבקש להקדיש את האירוע לזכרו של ג'וליאנו ואומר לקהל כי "ג'ול לימד אותי איך להיות יהודי-פלסטיני. הוא לימד אותי את מושג החסד. אנחנו אמנם חלשים כרגע, אבל אנחנו מחויבים למלחמה שלנו ולצורך שלנו להיות בפלסטין. נמשיך לעשות אמנות כדי להילחם בכיבוש".

בהמשך, ז'יז'ק מספק הרצאה אסוציאטיבית כהרגלו, שקופצת מהמהפכות בעולם הערבי להבדלים בין בתי שימוש באירופה ובארצות הברית. הוא פותח עם ההודאה "לא ראיתי את הסרט 'לבנון' (של הבמאי הישראלי שמוליק מעוז), אבל אני אוהב לכתוב עליו", שגוררת לא מעט צחוקים מהקהל, וממשיך עם הטענה, שהנטייה העכשווית לשאוף לניטרליות ולהכחיש כל עמדה אידיאולוגית, היא למעשה "האידיאולוגיה החדשה". אחרי שורה ארוכה של בדיחות גסות, הוא מסביר כי "בדיחות מאפשרות לנו לתפוס איך אידיאולוגיה מתפקדת בחיי היום-יום. זה בעצם משחק מתוחכם בין מה שנאמר למה שלא נאמר. בין מה שמותר להגיד בפומבי למה שאסור. אני מעדיף לצחוק עליכם מאשר לתת לכם צדקה ולהרגיש טוב עם עצמי. מלמדים אותנו שאסור להגיד כל כך הרבה דברים, עד שמרחב החשיבה שלנו מצטמצם".

בהמשך הוא מספר על תקנה חדשה בסין שאוסרת להציג מסע בזמן בקומיקס, קולנוע או ביצירות אמנות אחרות. לדבריו, "הרשויות בסין מפחדות אפילו מהאפשרות לדמיין עולם אחר, או תפיסה אחרת של זמן. בתוך השיח הפוליטי-אידיאולוגי הכל חייב להיראות בלתי אפשרי. שינוי הוא בלתי אפשרי. הבעיה היא שהסינים עוד זקוקים לאיסורים חיצוניים, בעוד שבמערב אפילו לא זקוקים לאיסורים - כבר הפנמנו את חוסר היכולת לדמיין שינוי באופן כל כך עמוק, שאין צורך לאסור על כך בחוק".

מאוחר יותר, כששיימוס ואלוני עוזבים את התיאטרון ומגיעים לפאב הסמוך כדי להכיר טוב יותר את משתתפי הסמינר, אני פוגשת את רובה סלאמה, בוגרת בצלאל מנצרת שהגישה לאחרונה מועמדות לתוכנית ללימודי המשך לתואר שני בבצלאל. כמו סולימאן, גם סלאמה מספרת על חוויית לימודים מבלבלת ולא פשוטה. לדבריה, "רוב הזמן הסתובבתי במסדרונות עם תחושה חזקה של זרות. הרגשתי שאני לא כאן ולא שם. נוצרה מין זהות חדשה, סינתזה. הרגשתי שתמיד מנסים לתייג אותי ונאבקתי להשתחרר מההגדרות האלו. אבל היום אני מרגישה זרה גם בנצרת".

להמשך הכתבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true