בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך נבחר יצחק נבון לנשיא מדינת ישראל? גילויים מאחורי הקלעים לכבוד יומולדת 90

במלאת 90 שנה ליצחק נבון מגלה העיתונאי שלמה נקדימון, אז יועץ התקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין, כיצד התבשלה מאחורי הקלעים בחירתו הדרמטית של נבון לנשיא החמישי של מדינת ישראל. כך נאלץ בגין, שנה בלבד אחרי המהפך של 1977, ועם קואליציה בת 77 ח"כים, להשלים עם בחירת נשיא ממפלגת העבודה החבולה

21תגובות

היום, יום שישי, בצהריים יעלה התיאטרון הקאמרי על במתו באומר ובצליל את תולדות חייו של יצחק נבון, במלאת לו 90 שנים. וכך התבדח באחרונה על חשבון שנותיו: "בן 70 הנך קשיש. בן 80 - ישיש. ו-90? טוב, זה בקשיש". בגיל הבקשיש נבון ערני, פעיל, מרצה מבוקש, שוקד על כתיבת סיפור חייו, מרתק מכל בחינה, לפני ואחרי הקמת מדינת ישראל, במודיעין של ההגנה, בלשכות ראשי הממשלה דוד בן גוריון ומשה שרת, בכנסת, ולימים גם שר. אין ספק, השיא בתפקידיו - היותו נשיא המדינה החמישי. אבל כמעט-כמעט כיהן כנשיא הרביעי. כמעט, משום שראש הממשלה גולדה מאיר טירפדה את בחירתו, בכל כוחה.

השנה, 1973. הנשיא השלישי, שניאור זלמן שז"ר, עמד על סף סיום תקופת כהונה שנייה, ומפלגת העבודה התחבטה בחיפוש יורש. בין שמות המועמדים נצץ יצחק נבון, אז בן 52. השפעתו כבר זרחה בשנה הקודמת, כאשר התמודד על כהונת יו"ר הכנסת מול מועמד הרוב במפא"י והובס בהפרש של שני קולות. ההתמודדות דחפה את נבון לקדמת הבמה וכאשר החל כעבור זמן מצעד המתמודדים על ירושתו של שז"ר, הוזכר שמו כמועמד מוביל לתפקיד.

בדלת האחורית

את נבון, הפוליטיקאי הוותיק, שניצחונו היה לכאורה בכיס, עקף במפתיע פרופ' אפרים קציר, מדען הרחוק מפוליטיקה ומפרטיה. דווקא הוא, בספרו האוטוביוגרפי "סיפור חיים" (2008), מביא את הפרטים שהתקשורת לא ידעה, על הדרך שבה הובס נבון. קציר, שכלל לא פעל למען בחירתו, התחקה היטב אחרי תהליך הבחירה, וכך שזר סיפור מרתק.

ידיעה מעיתון "הארץ" על היבחרו של יצחק נבון לנשיא המדינה, ב-1978

למעשה זהו סיפורה של השלישייה המובילה במפלגת העבודה - ראש הממשלה מאיר, שר האוצר ספיר והשר ללא תיק ישראל גלילי, שגמרו אומר להכתירו בכל מחיר. הם חששו שבראשונה מאז כינונה של מדינת ישראל עלול כס הנשיא להיתפס על ידי זר. זר לא בהכרח חייב להיות איש מן הימין. מספרו של קציר מתברר שראש הממשלה מאיר לא יכלה לשאת את העובדה שעליה, כמתחייב מהחוק, לדווח לנשיא, כלומר, לגורם בהיררכיה הפוליטית הניצב לכאורה מעליה. על כן היתה נכנסת לבית הנשיא בדלת האחורית, ומשם נאלצה לטפס בגרם מדרגות צר ולא נעים אל לשכת הנשיא.

לכאורה השלימה מאיר עם היושב בלשכה זו, שהרי שז"ר היה מבוגר ממנה כמעט בעשר שנים, נמנה עם הגוורדיה הוותיקה (ובעבר היה גם ידידה האינטימי). לעומת זאת היה ברור לה שכל מי שיבוא תחתיו יהיה צעיר ממנה, ויהיה אשר יהיה - יוקרתו תהיה פחותה משלה. ומי שהצטייר כמועמד המקובל ביותר על חברי מרכז מפלגת העבודה, היה יצחק נבון, שהיה מבוגר רק בשלוש שנים מבנה מנחם.

קציר, בניגוד לטבע הישראלי, פירגן לנבון לא רק בציון מעלותיו אלא אף בהשמעת וידוי: אילו היה חבר מרכז העבודה, היה מצביע בעד נבון. אלא, מציין קציר בעוקצנות, "כל סגולותיו לא הספיקו כנראה לגולדה מאיר". בזיכרונה היו עדיין טריות ההתנגשויות בינה לבין בן גוריון ואנשיו, שפרשו ממפא"י והקימו את רפ"י, "והנה עכשיו עומד להיכפות עליה כנשיא מי שהיה 'רק' עוזרו של בן גוריון" - כלומר מועמד פחות ערך אפילו בחוגו של המנהיג היריב. היא היתה נחושה בדעתה למנוע את האפשרות הזאת, והשאלה היתה, מי יוכל להביס את מועמדותו של נבון. לעיניהם עלה דגם חיים ויצמן, איש אקדמיה, מורם מעם. הם חיפשו פרופסור, והפרופסור המבוקש נשלף מאחת מדיוטות הזיכרון במוחה של גולדה מאיר.

הפסד מכובד

בשנות ה-30, בהיותו סטודנט צעיר, ישב קציר על ספסל הלימודים באוניברסיטה העברית בשכנותה של הסטודנטית אביבה צוקרמן, לימים פרופסור נודעת לפרזיטולוגיה. אביה, ברוך צוקרמן, מנהיג ב"פועלי ציון" בארצות הברית, היה חברם של רבים מראשי תנועת העבודה בישראל. אמה (שמה אינו מופיע בספרו של קציר), חיבבה את הסטודנט המצטיין וחתרה לכך שיינשא לבתה. האם, שנמנתה עם חברותיה של גולדה מאיר (אז עדיין מאירסון), דיברה באוזניה בשבחו של הסטודנט. מהצמד הזה לא יצא זיווג, אבל אחותה הבוגרת של אביבה, נעמי צוקרמן, היתה זו שגילתה את אוזניו של קציר על מאווייה של האם ועל השיח שקיימה בהקשר זה עם גולדה מאיר. "מאז", כתב קציר בספרו, "]גולדה[ לא שכחה אותי".

וכך היה קציר למועמד הרצוי של ראש הממשלה. אמנם צעיר ממנה ב-17 שנים, אבל ביופיזיקאי נודע, מקורב למשפחה הפוליטית, ועכשיו נותר רק להשיג את הסכמתו. בדיוק אז היה קציר בארצות הברית. ערב אחד, בשובו לחדרו בבוסטון, צילצל הטלפון, ומעבר לקו הופתע לשמוע את קולו של ישראל גלילי, מיודעו מימי ההגנה. גלילי, שלא בכדי כונה השר הלחשן, לחש לקציר ש"כדי למנוע הדלפות" הוא מטלפן אליו מחדר מגוריו בקיבוצו נען; צמרת מפלגת העבודה החליטה להציג את מועמדותו לנשיאות המדינה, והוא ממהר לדווח לו בטרם יגיע הדבר לאוזניו ממקור עקיף.

מרגע זה ואילך היה הטלפון בבוסטון עמוס. גולדה מאיר, פנחס ספיר, מזכיר מפלגת העבודה אהרון ידלין, וגם נגיד מכון ויצמן, מאיר וייסגל, שהצטרף למסע השכנוע. "המכבש שלו החל ללחוץ עלי בכל הכובד", שיחזר קציר, "שוב ושוב הסביר לי ביידיש עסיסית עד כמה חשוב שאיענה להצעה".

ב-19 במארס 73' הודיע קציר לפטרוניו הפוליטיים על הסכמתו לכהן כנשיא, אבל רק לתקופת כהונה אחת, בת חמש שנים. שם, בבוסטון, רחוק ממרכז הבישולים, הסתמך קציר על הדיווחים שהגיעו מהשלישייה המובילה. הוא לא ידע את ממדי התמיכה בנבון, "וכשהתברר לי מה בדיוק קרה, כבר לא היה אפשר להפוך את הקערה על פיה". גם הבחירה במרכז מפלגת העבודה התקיימה בהיעדרו, ובלי שנקף אצבע למען עצמו. 56 אחוז מכלל חברי המרכז העניקו לו את קולם, בעוד 44 האחוזים הנותרים הצביעו לנבון. ב-10 באפריל נבחר קציר גם על ידי הכנסת. 66 ח"כים הצביעו בעדו, בעוד 41 צידדו במועמד משותף לגח"ל ולמפד"ל, פרופ' אפרים אורבך.

"היא הכשילה את מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה", כתב הביוגרף של מאיר, מירון מדזיני, בשתי המהדורות של ספרו ("יהודייה גאה", ו"גולדה"). הוא התכוון כמובן לנבון. אלא שהכשלה זו לא סתמה את הגולל על הקריירה הפוליטית של נבון. אולי אף קידמה אותה.

השופט כהן מזרחי?

חמש שנים כיהן קציר כנשיא, בהן חווה את מלחמת יום כיפור, תחת הנהגתה של גולדה מאיר, ואת ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, בממשלו של מנחם בגין. בינו לבין בגין התפתחו יחסי עבודה מושלמים. בגין לא נאלץ לבוא אל הנשיא בעד הדלת האחורית. "הוא נהג כדמוקרט מושלם", אמר עליו קציר בעת שנפרד ממשכן הנשיא. "יהודי גאה, אוהב עמו, מושרש בתרבות היהודית, כל פגישה עמו היתה לי חוויה אינטלקטואלית". קציר אף טרח לציין בספרו כי לא שיתף את ראשי האופוזיציה, חבריו הפוליטיים, במידע על הנעשה בממשלת בגין.

משקרבו חמש שנות נשיאותו של קציר לסופן, הוא הודיע לראש הממשלה בגין על רצונו לפרוש. בגין עשה כמיטב יכולתו לשכנעו להישאר בבית הנשיא. הוא אף התחייב שסיעת הליכוד לא תציג שום מועמד מולו. אבל כשהודיע קציר שמנוי וגמור עמו לעזוב את המשכן, גמלה בלבו של בגין החלטה לאתר מועמד הולם מבחינת תפיסת עולמו. אבל בראש ובראשונה רצה בגין במועמד מזרחי, בן לציבור שרבים ממנו התגייסו לאצ"ל וסייעו להגשים את המהפך ב-77'.

בגין זימן אליו את חבר הכנסת מנחם ידיד, מראשי העדה החלבית. ידיד, היום, בן 93, נזכר בשיחה זו כמו היתה אתמול. בגין חתר להציג מועמד שהוא גם איש התנועה הלאומית וגם בן עדות המזרח. ידיד, להפתעת בגין, נקב דווקא בשמו של שופט בית המשפט העליון חיים כהן.

למה דווקא אשכנזי מובהק? ידיד מסביר שכהן היה יו"ר המועצה הציבורית להצלת יהדות ערב כאשר הוא עצמו היה אחד מחבריה והתרשם מפעילותו. אלא שבגין הפתיע וסיפר לידיד כי כבר נעשה עמו בירור וכהן הודיע על סירובו. כך התברר שלמען מועמד שהוא שופט עליון, היה בגין מוכן לוותר על מוצאו המזרחי; מלבד זאת, בין כהן לבגין שררו יחסים ידידותיים שנוצרו בתקופה שבה היה חבר בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ויחדיו פעלו להמרת התחיקה המנדטורית לישראלית.

ידיד נקב בשם אחר, ד"ר דוד דנון, מזרחי, לוחם אצ"ל בעברו, איש מכון ויצמן. "הוא לא מעוניין", השיב בגין. דנון, עוד מעט בן 90, סיפר השבוע כי חבריו לשעבר באצ"ל ראו בו מועמד מתאים, ואחרי שפנו אליו הוא נועץ בעניין זה בעמיתו ממכון ויצמן, הנשיא אפרים קציר. אחרי השיחה ביניהם הגיע דנון למסקנה כי עיסוקו המדעי - הוא פיתח שיטה מתקדמת ביותר לטיפול בפצעי לחץ - עדיף.

ואז נקב ידיד בשמו של יצחק נבון וציין את מעלותיו. בגין לא השיב בהן או לאו. הוא זכר היטב כיצד ממשלות מפא"י לדורותיהן פסלו לכהונה זו אישים נחשבים ממחנהו, כמו פרופ' יוסף קלוזנר. אולי יש לך עוד הצעה, שאל בגין. אחרי הרהור קרא ידיד, "יש לי". הוא נקב בשמו של פרופ' יצחק שוה (שויקה), פיזיקאי גרעין, שהכיר את משפחתו. בגין לא ידע מי האיש, ביקש פרטים ואלה נאספו בתוך זמן קצר.

שוה היה בן למשפחת רבנים מפורסמת בחלב, שהיגרה למצרים. בתחילת שנות ה-50 עלה לישראל. בן תורה, למד אצל הרב עובדיה יוסף בהיותו רב במצרים. באוניברסיטה העברית בירושלים למד כימיה ופיזיקה. את דרכו המדעית החל במשרד הביטחון וברפא"ל, את עבודת הדוקטורט שלו עשה בפאריס, ואחר כך הועסק במרכז למחקר גרעיני שורק. מחקריו התמקדו בתחום הפרדת איזוטופים.

פרופ' שוה, ששהה בשנת שבתון בפאריס, הוזעק לבוא לירושלים לפגישה עם ראש הממשלה. ב-6 במארס 78', בשעה עשר בבוקר, פסע שוה ללשכתו של בגין. בישיבה נכחו גם מנחם ידיד, סנדקו של שוה, והשר בלי תיק חיים לנדאו, נאמנו של בגין, שהיה אמור לנהל את המערכה לבחירתו. באותם ימים הושאלתי מ"ידיעות אחרונות" לכהן כיועצו של ראש הממשלה לענייני תקשורת, והתבקשתי ללוות את לידת המועמד של ראש הממשלה לכהונת הנשיא. האזנתי לקורות חייו. היו בהם כל המרכיבים שבגין חפץ בהם.

בגין התרשם מאישיותו של שוה. הוא הורה לשמור על מועמדותו האפשרית של שוה בסוד ולכנס ב-9 במארס שתי התייעצויות, של סיעת גח"ל ושל ראשי סיעות הקואליציה (ליכוד, ד"ש, מפד"ל ואגודת ישראל, שמנו יחדיו 77 ח"כים), כדי לגבש מדיניות ודרכי ביצוע. לקואליציה היה רוב גדול, אבל היא לא היתה עשויה עור אחד.

על אף הוראתו של בגין, עד להתייעצות דלפה הידיעה לתקשורת. מנהיגי המפד"ל וחביביו של בגין, זבולון המר ויהודה בן-מאיר, היו הראשונים ששמעו מפיו על שוה, וכנראה מהם חצתה המועמדות את מחסום השתיקה. כך נודע הדבר גם לחטיבה הליברלית בליכוד, שזעמה על כי לא שותפה בסוד מלכתחילה.

המהלך לחסימת שוה

"היה פה כשל ארגוני שקבר את העניין", סבור מנהל לשכת ראש הממשלה, יחיאל קדישאי. בגין היה משוכנע כי בתהליך מסודר יצליח להשיג רוב למועמדו, אבל הקערה התהפכה על פיה עוד בטרם פתח בצעדי ההכתרה הראשונים. משהיה ברור כי קציר חוזר למכון ויצמן, החליטו כמה מראשי מפלגת העבודה להתרומם מתוך אפר התבוסה ולהביא לבחירת מועמד משלהם. היתה זו לכאורה התגרות בממשלה חזקה, שבראשה ראש ממשלה מצליח, השוקד עתה על הסכם שלום עם הגדולה במדינות האויב. מפלגת העבודה ידעה אמנם שיש לה מועמד טוב, נבון, אלא שהיה ספק רב אם יש סיכוי לגבש סביבו רוב.

"הרמתי טלפון לד"ר אלימלך רימלט, מנהיגה בדימוס של החטיבה הליברלית בליכוד, ושאלתי אותו אם יהיה מוכן לשמש מועמד של מפלגת העבודה לנשיאות המדינה. הוא היה מוכן שתוצג מועמדותו, אבל מטעם הליכוד", שיחזר השבוע השר והח"כ לשעבר עוזי ברעם, בן 74, שהיה אז ממלא מקומו של יו"ר סיעת העבודה בכנסת. "טילפנתי לשר האוצר, שמחה ארליך, אז מנהיג החטיבה הליברלית, והודעתי לו שמפלגת העבודה מוכנה לתמוך במועמדותו של רימלט. הודעה זו הציבה לפניו בעיה קשה, שכן הוא עבד בשיתוף פעולה הדוק עם בגין והיה מחויב למועמדו. אך עם זאת, היה ברור שלא יוכל להימנע מלתמוך במועמד החטיבה שלו, איש נחשב ומוערך. ארליך נועץ בעמיתיו, ושיגרו אלי את חבר הכנסת אברהם שריר. שאלתו היתה, אם תמיכת העבודה ברימלט הנה החלטית ותהיה לאורך כל הדרך, כולל ההצבעה בעדו בכנסת".

יו"ר מפלגת העבודה, שמעון פרס, שהה אז בחו"ל וברעם נועץ בח"כ יגאל אלון, שמילא את מקומו של פרס. השניים עיצבו נוסחה לפיה יתמכו ברימלט כל עוד עומדת מועמדותו של שוה. המטרה היתה לערער את התלכדות הליכוד סביב מועמדותו של שוה; מאחר שבלי קולות הליברלים שוה לא יוכל להיבחר, הניחו אלון וברעם שראש הממשלה לא יציע מועמד שסיכוייו להיבחר אינם טובים. אם תוסר מועמדותו, זו תהיה הזדמנות לנסות לקדם את מועמדותו של נבון. ברעם הודיע לשריר כי תמיכת העבודה נתונה לרימלט כל עוד שוה ניצב מנגד.

אבל מועמדותו של רימלט היתה מתחילתה משענת קנה רצוץ. "אני העליתי תחילה את מועמדותו של רימלט", סיפר השבוע משה נסים, בן 75, אז שר בלי תיק מטעם הליברלים. נסים ראה ברימלט אישיות משפיעה: ח"כ ושר לשעבר, ד"ר לפילוסופיה, רב קונסרבטיבי, וגם ראוי לקולות האורתודוקסים בכך שלא נמנה עם מאתגרי חרדים.

נסים: "נסעתי לביתו של רימלט ברמת גן. הוא הסכים להצעתי להצגת מועמדותו מטעם הליברלים, בהנחה שחברי סיעת חרות לא יוכלו שלא להצביע בעדו. ואז באתי אל ראש הממשלה. אינני זוכר כרגע אם היה זה לפני שהוצגה מועמדותו של שוה. הכוונה שלי היתה להשיג עבורו תמיכה של כלל הליכוד, אך ידעתי שמועמדות רימלט אינה פשוטה מבחינת מערכת היחסים בין השניים. בעבר, חש רימלט שמעמדו כיושב ראש החטיבה הליברלית פחות לעומת בגין, ששימש יושב ראש החטיבה האחות, תנועת החרות, ואני יישרתי הדורים. ואכן, כאשר העליתי לפני בגין את מועמדותו של רימלט היה לי ברור שהוא שולל את מועמדותו לחלוטין".

בינתיים חזר מחו"ל יו"ר סיעת העבודה בכנסת, משה שחל, קיבל דיווח מממלא מקומו ברעם, והשניים בחנו את יחסי הכוחות בתוך הקואליציה. היה ברור להם שרק אם יטיל בגין את מלוא כובד משקלו בתוך הליכוד, הוא יוכל, אולי, להניע את הליברלים להסיר את מועמדותו של רימלט. אבל בגין עמד על סף נסיעה דחופה לוושינגטון, לפגישה עם הנשיא ג'ימי קרטר בהקשר לשיחות השלום עם מצרים, נסיעה שכבר נדחתה בגלל פיגוע חמור. ב-11 במארס נחתו מחבלים בשתי סירות גומי בחוף מעגן מיכאל. הם השתלטו על אוטובוס ונסעו בו דרומה בכביש החוף, עד שנעצרו לא הרחק מתל אביב. 35 אנשים נהרגו ו-71 נפצעו. שלושה ימים לאחר התקפת הרצח פתחה ישראל במבצע ליטני לטיהור דרום לבנון ממחבלים. עניין זה מיקד כמובן את תשומת לבו של בגין.

שחל מציע קנוניה

בשלב זה היתה נתונה לבגין תמיכת חברי הכנסת של חטיבת תנועת החרות, ותמיכה צפויה של המפד"ל ושל אגודת ישראל. שחל וברעם ניסו לשדל כמה מהח"כים של ד"ש לאמץ את עמדתם לתמיכה ברימלט על פי נוסחתם (רימלט מול שוה). היה ברור לבגין שמועמדות שוה תלויה על בלימה. הוא יצא לארצות הברית, לשני ימי שיחות עמוסים ב-21 וב-22 במארס. שיחותיו עם קרטר לא זרמו על מי מנוחות. שר החוץ משה דיין, שליווה אותו בפגישותיו, כתב בדיווחו כי "הנשיא היה מלא חימה (על ההתפתחות הסוערת במבצע ליטני, על עמדותיה של ישראל ביחס למצרים). עיניו הכחולות היו קרות ומבטו לטוש כחרב. גם אם הגדרותיו ביחס לעמדותינו היו נכונות ביסודן, אי אפשר היה לנסחן בצורה יותר עוינת מכפי שעשה". בגין, המשיך דיין בתיאורו, "ישב מכווץ ופניו אפורות. מנוי וגמור היה עם הנשיא להאשים את ישראל, ראש וראשון את בגין, כאחראים לכישלון הסכם השלום... המאמץ התיש את כוחו".

בטרם נסיעתו ביקש ממני בגין לעקוב אחרי ההתפתחויות בעניין הנשיאות. המועד להגשת שמותיהם של המועמדים לנשיאות התקרב. אחרי ניסיון למפות תומכים, מתנגדים ו"בעייתיים" הגעתי למסקנה, כי יותר קל לשחזר בדיעבד מאבק כוחות פוליטי לפרסום בעיתון, מאשר לעסוק בו בהצלחה, הלכה למעשה.

הטלפון צילצל. 21 במארס. משה שחל ביקש לראותי בדחיפות. "אני רוצה להציע לך 'קנוניה'", דיבר בלשון המוכרת לי מימים ימימה. הוא בא לחדרי בלשכת ראש הממשלה וביקש לשוחח על המועמדות לנשיא. שאלתי אותו מדוע שלא יפנה במישרין לאחד מבכירי הליכוד, למשל לידיד או ללנדאו. הוא השיב, כי הוסמך לבקש קשר ישיר אל ראש הממשלה ועל אף ידיעתו שאיני עוסק בעשייה פוליטית, הוא סבור שאוכל להעביר את בקשתו לראש הממשלה.

שחל אמר בגילוי לב, כי תמיכת מפלגתו ברימלט נועדה להכשיל את מועמדות שוה. למעשה, לפי ממצאי מחקרו - שהתבסס על שיחות עם ח"כים בעלי משקל בסיעות הקואליציה - סיכוייו של שוה דלים, שכן הליברלים יילכו עם רימלט עד הסוף; עם זאת, היה להם ברור כי הח"כים של המפד"ל, שמוכנים לתמוך בשוה, לא יעניקו תמיכה לרימלט בשל היותו רב רפורמי (למעשה קונסרבטיבי). מסקנתם היא שרק הפעלת לחץ כבד של בגין על סיעות הקואליציה יכולה לגייס רוב מזערי לשוה, אבל זה לא בטוח.

ושחל גילה את אוזני כי בלילה הקודם, בשעה 1:30 אחר חצות, הוא טילפן אל נבון הביתה ושאל אותו, אם יסכים שראש הממשלה, איש הליכוד, יציג את מועמדותו, כאיש העבודה, לנשיאות. "אראה זאת בכבוד גדול", השיב נבון. שחל הוסיף, כי במשך היום צפויה פגישה במשולש - שמעון פרס, יו"ר העבודה, נבון ושחל - כדי לדון באפשרות של פנייה ישירה אל בגין, לבקש את תמיכתו. שחל מנה את כל התכונות שבנבון, בהשוואה עם הסגולות שבגין ביקש לראות במועמד. הוא ביקש ממני לבדוק באופן לא רשמי מה דעתו של בגין.

מנגד בא אלי חבר הכנסת חיים קורפו, האיש בליכוד האמון על סודותיהם של מהלכים פוליטיים ופרלמנטריים ונאמן לבגין, וסיפר לי על פנייתו הדומה של עוזי ברעם. קורפו הסכים שעל פי השקפתו של בגין, הליכוד אינו יכול לבחור עתה במועמד אשכנזי. על כן מועמדותו של רימלט לא תקבל את אישורה של חרות. קורפו הוסיף כי שחל שוחח עמו ואמר לו שאם בגין יתן את הסכמתו למועמדותו של נבון, תתלכד כל סיעת העבודה מאחוריו. אבל קורפו האמין שעדיין ניתן לגייס רוב לטובת שוה.

במצב דברים זה היו לנבון סיבות טובות לחשוב שהנה קיים סיכוי לבחירתו. הוא ביקש להיוועד עמי, ויחדיו שוחחנו בלובי של הכנסת. למעשה מה שאמר היה מסר לראש הממשלה, כנראה בתיאום עם שחל. על פי דבריו, היותו איש מפלגת העבודה לא ישמש מכשול למילוי תפקידו כנשיא כאשר ראש הממשלה שייך למפלגה אחרת. ההוכחה - שיתוף הפעולה הטוב ששרר בין הנשיא היוצא קציר, שהוא איש תנועת העבודה, לבין בגין, וכך יהיה גם בזמני, אמר.

מאוחר יותר סיפר לי מזכיר סיעת המפד"ל בכנסת, אריה האן, כי נבון שוחח עם שני מנהיגי מפלגתו, זבולון המר ויהודה בן מאיר, ואמר להם כי יהיה נשיא לויאלי, כמתחייב, ואף דיבר באהדה על ראש הממשלה. הוא טרח להדגיש כי כאשר כיוון את ההסברה של מפלגתו בבחירות האחרונות לכנסת, הרי למעט פעם אחת לא מתח ביקורת אישית על ראש הממשלה, ואת חציו כיוון למדיניות הליכוד. המר ובן מאיר השיבו כי הם ממתינים לשובו של ראש הממשלה מארצות הברית.

שוה חורש את השטח

בשלב הזה היה ברור כי מבחינת סיעות הקואליציה, רק בד"ש מובטחת לנבון תמיכה משביעת רצון. מנהיגה, יגאל ידין, אמר שיתמוך בנבון "בכל פה".

טילפנתי לוושינגטון, שוחחתי עם בגין ועם מנהל לשכתו יחיאל קדישאי, ששהו בבלייר האוז. ראשו של בגין היה נתון בשיחות המדיניות, אך הוא הבין כי מצבו של מועמדו קשה. "ראה", אמר לי, "הפנייה שאציג את מועמדותו של נבון כמועמד של הליכוד אינה מקובלת עלי. יש לי מועמד, אני רוצה בהצלחתו, ואברר את סיכוייו עם שובי. אפגש עם כל הגורמים כדי לשמוע מה בפיהם. אחרי זה אגבש את עמדתי. אין לי שום הסתייגות ממועמדותו של נבון ולא אפעל נגדה. מפלגת העבודה רשאית כמובן להציג את מועמדותו". קדישאי הוסיף: "אתה יודע איך מנחם עובד. כמקובל עליו, הוא יאזין לכל המידע ובעקבות זה יחליט. אבל גם אם ימצא שסיכוייו אפסו, הוא לא יאמר לו מאומה. הוא הציע אותו, עשה מה שיכול למענו, ויניח את ההחלטה בידו".

טילפנתי אל שחל ואל קורפו. העברתי להם את הדברים ששמעתי מפי בגין וקדישאי. שחל שש על אמירתו של בגין שאין לו הסתייגות ממועמדות נבון ולא יפעל נגדה, אף כי מועמדותו של שוה לדידו שרירה וקיימת. שחל, בעיניים מקצועיות, ראה בכך מסר שמועמדות נבון אינה בעיניו משהו שניתן להגדיר ייהרג ובל יעבור. בהריצו את הכלים על פני לוח האשקוקי, הבין שחל כי אפסו סיכוייו של שוה, וחיבור השניים - אי ההתנגדות של ראש הממשלה לנבון והרגרסיה בסיכויי שוה - הביא אותו לומר לנבון 'אנחנו רצים'".

שוה, מצדו, לא נח. אחרי שנתן את הסכמתו לראש הממשלה, הוא התראיין לתקשורת, אלא שבהיותו מועמדו של בגין עורר התנגדות. גורמי תקשורת רבים לא יכלו להשלים עם המהפך ב-77' והיה קל להם להיטפל לשוה, אדם שמעודו לא היה באור הזרקורים ונזרק אליהם ללא הכנה מוקדמת. פרופ' יגאל תלמי, מומחה לפיזיקה גרעינית וחתן פרס ישראל, הודיע כי שוה הוא "חוקר ותיק ובעל הישגים. ידוע בתחומו בעולם". גם אישים אחרים, בעולם המדע ובעולם התורה, דיברו בזכותו. אלא שהמנגנון הפוליטי שהיה צריך להניע את המערכת, היה משותק.

מנחם ידיד אמר לי כי גם החברים בחטיבת חרות לא יצאו מעורם כדי לסייע למועמד של מנהיגם. לדעתו, ולדבריו מתגנב שמץ של מרירות שאולי גם בגלל 'ספרדיותו', הם לא יכלו להשלים עם העובדה שמועמד שהוא - ידיד - הביא, עשוי להיות נשיא המדינה; אמר וסירב לפרט.

היו אלה ימים קשים לשוה. ועם זאת, לוח הפעילות שלו, ושל עוזרו המהנדס מיכאל קנטר, מתעד סדרי יום עמוסים לעייפה בפגישות. הם לא הניחו לשום גורם, בכלל זה רבנים (הרב שלמה גורן העניק לשוה את תמיכתו). חזקה היתה עלי בקשתו של בגין והסדרתי עבורו פגישות שונות כדי שאנשים יכירוהו מקרוב ויתרשמו מאישיותו.

בינתיים חזר בגין מארצות הברית. ב-26 במארס 78', בשעה 17:00, בא שוה ללשכתו של בגין. השניים בחנו את סיכוייו. כניסתו של רימלט לזירה, והחלטת הליברלים לתמוך בו, שינו את מצבו לרעה. בשלב זה ידע כי מובטחים לו קולות חברי סיעת חרות והמפד"ל. "אני מאמין בכל לבי", אמר בגין לשוה, "שאתה מועמד ראוי וטוב, אבל כפי שנראה בעליל, לא נצליח במירוץ. איני מבקש ממך להסיר את מועמדותך, אני רק מסביר לך שהכדור בידיך, וכל שתחליט - אני איתך".

חברי בלשכת ראש הממשלה, המנכ"ל אליהו בן-אלישר, מזכיר הממשלה אריה נאור, היועץ המקביל לענייני תקשורת דן פתיר ואני, הגענו למסקנה שראש הממשלה נקלע למצב בלתי אפשרי. באותה העת לא חשוב היה לקבוע מי אשם בכשל, אלא כיצד מצילים את כבודו של ראש הממשלה. מאחר שאני יצרתי מערכת קשרים אישית עם שוה, התבקשתי - חברי טוענים שהתנדבתי - לנסות להורידו מהמועמדות. אני חייב להודות שזאת היתה משימה אנושית קשה וכואבת.

כעבור שעה ניתחתי את המצב עם שוה בנוכחות עוזרו, מיכאל קנטר. נאלצתי לומר לו מה שראש הממשלה נמנע, מטעמים ג'נטלמניים, לעשות: "המצבים השתנו מן הקצה אל הקצה. המספרים מעידים כי הכישלון צפוי. בכל מקרה ראש הממשלה נכשל, המנגנון הפוליטי לא מילא את יעדו, ואם תתקיים הצבעה, כישלונו יובלט שבעתיים". המועמד, רשמתי בניירותי, "עיקש, מבקש להילחם עד הסוף". בהודעה לתקשורת הודיע שוה כי "השיקולים שהניעוני לקבל את פניית ראש הממשלה להצגת מועמדותי, בעינם עומדים. ראש הממשלה הודיע שהוא יעמוד בתמיכתו". כל מילה בסלע, אבל חשבתי שלא יתכן שהאינטליגנציה שלו תטעה אותו לעמוד בעיקשותו. ואכן, בשעות הבאות, כאשר נותר עם עצמו ועם ידידיו הקרובים, הבין כי אין מנוס מהסרת מועמדותו.

למחרת, ב-27 במארס, בשעה 19:00 טילפן שוה לראש הממשלה בלשכתו בכנסת, הודיע שהחליט להסיר את מועמדותו וקרא באוזניו את הודעתו לתקשורת. בגין טילפן ליו"ר סיעת המפד"ל, יהודה בן מאיר, ואמר לו שהוא משחרר אותו ואת חבריו מהתחייבותם כלפיו להצביע בעד שוה. מתברר, שהמפד"ל היתה מוכנה ללכת עם בגין עד הסוף. אחר כך העבירה את תמיכתה לנבון.

עם פרסום ההודעה טילפן ברעם לרימלט, דיווח לו ששוה הסיר את מועמדותו, ושמפלגת העבודה מסירה את תמיכתה ממנו ומעבירה אותה לנבון. ברעם הסביר כי מתחילה הודיע שתמיכת מפלגתו ברימלט עומדת בתוקפה כל עוד שוה מועמד. רימלט השתעשע ברעיון שלפחות הליכוד על שתי חטיבותיו יעניק לו את תמיכתו (43 ח"כים), אך התברר כי חברים בחטיבת חרות החליטו שנבון עדיף.

"נשלחתי על ידי ראש הממשלה אל רימלט כדי להסביר לו את המצב", נזכר אריה נאור, היום איש אקדמיה. "הסברתי לו כי במצב שבו נבון הוא מועמד, אין אפשרות להשיג רוב קואליציוני לבחירתו, כי המפד"ל יצביעו בעד נבון ועל ד"ש לא ניתן לסמוך. הוא קיבל אותי באווירה חמוצה, נפגע מהעניין, מאחר שהיה בטוח שבגין יגבש רוב בעדו. הסברתי לו כי מאחר שבגין אינו יכול לגבש רוב ברור עבורו, ויתמוך בנבון, הרי שאין טעם שיציג את מועמדותו".

הליברלים, מבוישים וזועמים, נאלצו להסיר את מועמדותו של רימלט. שוה חזר לעולם המחקר, והנפיק מחקרים הן בתחום המדע והן בתחום התלמוד. נבון קיבל את תמיכתם של 85 ח"כים (מתוכם 32 חברי סיעתו; היתר, כנראה מסיעות הקואליציה), 23 הטילו לקלפי פתק לבן (רובם כנראה מקרב הליברלים). 11 נמנעו מהצבעה. נבון היה לנשיא החמישי וכיהן בהצלחה תקופת כהונה אחת. אחר כך חזר לחיים הפוליטיים.*

nakdis@netvision.net.il

***

ההיסטוריה קוראת לך

מאלברט איינשטיין עד שמואל סטולר, מועמדים לרגע

אחרי מותו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן (52'), הציע ראש הממשלה דוד בן גוריון לפרופ' אלברט איינשטיין את המועמדות לנשיאות. איינשטיין דחה את ההצעה, ובמפא"י המליצו על יו"ר הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק, שהיה יריב לבן גוריון בתוך מפלגתו. כדי לחסום את דרכו הציע בן גוריון את המועמדות לחבר קבוצת כנרת, שמואל סטולר, חוקר משק השלחין ועץ התמר (על מחקרו קיבל לימים את פרס ישראל), שהיה רחוק מהמרקחה הפוליטית. לאחר שסטולר השיב בשלילה, השיג בן גוריון את הסכמתו של יצחק בן-צבי, ממייסדי מפא"י.

בן-צבי נפטר בתחילת כהונתו השלישית (63'), ובן גוריון החליט להמליך במקומו את זלמן שז"ר, אף הוא בן דור הראשונים, לשעבר שר וח"כ ואז סגן יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. "איני רואה חוץ ממך מי ראוי להיות נשיא", הציע בן גוריון הצעה שאי אפשר לסרב לה. ומדוע לא משה שרת, שאל שז"ר. שרת, לשעבר ראש הממשלה ושר חוץ, הודח מהממשלה על ידי בן גוריון. שז"ר הבין שלמועמדו אין סיכוי וביקש שבועיים למחשבה. "אתה תסכן את המדינה", אמר לו בן גוריון, "יקפצו כל מיני אנשים על העגלה, רביזיוניסטים ואחרים". בן גוריון אפילו הוסיף "אל תכריח אותי להציע את עצמי". שז"ר לא התחייב, נועץ במקורבים, ופנה אישית גם אל שרת. "ההיסטוריה קוראת לך", השיב לו שרת.



יצחק נבון, השבוע. בגין רצה נשיא מזרחי


פרופ' יצחק שוה מועמד הרוב שנאלץ לוותר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו