בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחאת הדיור : תיאטרון האוהל של נתניהו

שבוע שני למחאת האוהלים והלחץ בלשכת ראש הממשלה מתעצם. נתניהו אמנם ניסה לעטות תחפושת עליזה כשהכריז על צעדי החירום, אבל גם הוא מבין שרגע האמת הגיע. כדי לשרוד הוא עוד עשוי לסגור עיסקה עם עיני מעל ראשו של שטייניץ וגם להחריף את המאבק בטייקונים. ואולי זו בכלל ההזדמנות לקבוע לממשלה סדר יום חדש

תגובות

שבועיים מלאו אתמול למחאת האוהלים, שהפכה לצונאמי חברתי בממדים שלא זכורים כאן עשרות שנים. התל אביבים שבינינו מתקשים לזכור את שדרות רוטשילד ללא המאהל הצפוף שמספח לעצמו עוד שעל ועוד בלוק במעלה השדרה. סיפוח זוחל במיטבו, הפעם ללא המתנחלים שהמושג יוקר הדיור מוכר להם מהחדשות בטלוויזיה.

אם בעבר דיברו בלעג על "מדינת תל אביב" כסמל לעושר, ניוון ופינוק, הרי שבלבה של תל אביב המושמצת צמחה מדינה שמסמלת את ההיפך הגמור מדקדנטיות נובורישית. בתום המאבק לא רק ישראל תהיה אחרת, גם תל אביב תהיה אחרת. היא תירשם בהיסטוריה כעיר שממנה החל השינוי המבורך. גם המערכת הפוליטית לא תהיה כשהיתה. בשבועיים האחרונים היא מקבלת שיעור חשוב בצניעות. אלפי נאומים בכנסת, הצעות אי אמון ומאות הצעות חוק, לא עשו מה שעשו כמה צעירים וצעירות באקט ספונטני שנולד ממצוקה, תסכול ומיאוס.

פוליטיקאים נפוחים, ששנים מכריזים על עצמם "חברתיים", לא מעזים להתקרב למאהל, מחשש שיגורשו במקלות ובאבנים. אחד מהם הוברח בשבוע שעבר דרך המטבח למסעדת היוקרה החביבה עליו בשדרות רוטשילד.

האופוזיציה הפרלמנטרית מתגלה אף היא במערומיה: חסרת השפעה, חסרת נוכחות, נגררת. הבלוף נחשף. המסכות הורדו. רגע האמת הגיע.

עיתונאים שנכחו במסיבת העיתונאים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ, ושר השיכון אריאל אטיאס ביום שלישי במשרד ראש הממשלה דיווחו על גילויי זחיחות ועליצות אצל נתניהו. זו היתה פסאדה. תחפושת, שהוא עטה על עצמו לרגל האירוע. כמו אותו איש שעובר בלילה ליד בית קברות ושורק בקול רם כדי להרגיע את עצמו. בין קירות לשכתו המוגנת והממוגנת, הוא אינו מפגין אף לא אחת מן התכונות הללו.

הלחץ בלשכה לא יורד. להיפך: הוא מתעצם ביחס ישיר להתגלגלות המחאה הציבורית. זהו ללא ספק, המשבר הפנימי החריף ביותר שידע נתניהו מאז נכנס לתפקידו לפני כשנתיים וחצי. אולם, זוהי גם הזדמנות חד פעמית עבורו לאתחל מחדש את כהונתו המאכזבת. זו ההזדמנות שלו להמציא לממשלתו סדר יום חדש. אג'נדה שאבדה לה מזמן. המשא ומתן המדיני לא יחודש כל עוד נתניהו יושב בלשכת ראש הממשלה, ולאו דווקא באשמתו. אז אם לא יהיה שלום ואם לא יושג הסדר ביניים, לפחות שייעשה כאן ניסיון אמיתי להנהיג צדק חברתי, לחזור לערכים של פעם.

נתניהו מסוגל לסגור עסקה עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני גם מעל לראשו של שר האוצר שלו. הוא עשה זאת בתקציב הראשון של ממשלתו, ואם יחוש צורך, יעשה זאת שוב. עיני קפץ שלשום על עגלת המחאה. באיחור מה, אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם לא. מאז הפילוג במפלגת העבודה ופרישתה הכפויה מהקואליציה הוא איבד הרבה מכוחו המיתולוגי והשפעתו על העניינים נחלשה. כעת נקרתה לו ההזדמנות להחזיר עטרה ליושנה.

במסדרונות הפוליטיים תוהים מה יעשה נתניהו בטווח הזמן הקרוב כדי להסיט את תשומת הלב מן המחאה המתרחבת ולהחזיר לעצמו את השליטה בסדר היום התקשורתי. עולים כמה רעיונות: למשל, בעוד כחודש עתיד להתפרסם דו"ח הוועדה הממשלתית שבדקה את הריכוזיות במשק. הדו"ח אמור לכלול המלצות שיפגעו באורח ממשי בטייקונים כמו נוחי דנקנר, יצחק תשובה, אילן בן דב וחבריהם. נתניהו מתכנן להתייצב בחזית המאבק נגד בעלי ההון, כדוד נגד הגולייתים. זה אולי לא יפרק את האוהלים, אבל זה יעניק לו כמה נקודות בקרב יושביהם.

תרחיש נוסף שמדברים בו, הוא החזרת גלעד שליט. ציני או לא - הגיעה העת שהבחור יחזור הביתה. אם העסק הזה יתחיל להתגלגל, מחאת המעמד הבינוני תרד מן הכותרות למשך שבועות ארוכים. אבל מי יעז לבוא בטענות לנתניהו על שקיבל החלטה מנהיגותית, לקח סיכון והחזיר את הילד של כולנו להוריו?

ישנה גם האפשרות ההפוכה: שנתניהו ינצל חודש את ספטמבר שמתרגש עלינו כדי לעורר מהומות בינינו לבין הפלסטינים, בגזרה המדינית ו/או הביטחונית. ח"כ זהבה גלאון ממרצ מאמינה שהוא יבחר בדרך הזו. "איני מוציאה מכלל אפשרות שנתניהו, בציניות שלו, יעביר לקראת ספטמבר את המחאה מהאוהלים ברוטשילד, לאוהלי מילואים", היא אומרת. "הוא ינסה להסיט את הדיון החברתי-הכלכלי, למדיני-הביטחוני".

הוא יפתח במלחמה? יתקוף באיראן?

"מלחמה זה גדול. אבל הוא יחמם את הגזרה, יגייס מילואים וייצור היסטריה סביב הפלסטינים. הוא ינסה להלך אימים. תראה מה הוא עשה לקראת המשט והמטס. קל וחומר לקראת עצרת האו"ם".

את לא נסחפת קצת?

"לא. הוא לא יכול להרשות לעצמו שתי חזיתות. הוא צריך שקט בזירה הפנימית אם הוא רוצה להתמודד מול הפלסטינים והעולם בספטמבר. הוא לא ייצא למלחמה כי הוא יותר שקול ויותר פחדן מאולמרט. אבל הוא גם ספינר, והוא יעשה הכול כדי להסיט את הדיון מהנושא החברתי, שמחייב פתרונות, לטובת המקום שהוא חזק בו - הפחדה והטלת אימה".

עד לרדת הגיליון לדפוס, לא נמסרה תגובה מלשכת ראש הממשלה על דבריה של גלאון.

צפירת אזהרה

שר אחד יצא בצהרי יום שני השבוע מחדרה של סיעת הליכוד, באגף החדש של הכנסת. בדרכו למשרדו, נתקל השר בעיתונאי. "אנחנו בצרות", הפטיר והמשיך בדרכו. מאוחר יותר נשאל השר מה הציק לו. "ראיתי את הזחיחות, את הניתוק. הם לא מבינים שהאנשים שסובלים בחום הם הבוחרים שלנו", אמר.

השר המוטרד לא הספיק לשמוע את עמיתו, שר החינוך גדעון סער, מעניק לחברי הסיעה שיעור בטריוויה פוליטית פוקחת עיניים. בדבריו של סער לא היה שמץ של זחיחות או ניתוק מהשטח. היתה בהם צפירת אזהרה: "ב-20 השנים האחרונות, בכל פעם שמערכת הבחירות התנהלה על נושא חברתי-כלכלי, הליכוד הפסיד. ובכל פעם שהנושא היה מדיני-ביטחוני, הליכוד ניצח", גרס סער ופירט: "בבחירות 92', הסיסמה היתה ?מושחתים נמאסתם', ו'ישראל מחכה לרבין'. ב-99' הבחירות התנהלו סביב הזקנה ההיא במסדרון. הסיסמה היתה ?הכל תקוע'. ב-2006 היתה מערכת בחירות חברתית מובהקת. עמיר פרץ עלה יחד עם נושא הגמלאים. אנו שילמנו את המחיר על הגזירות הכלכליות שחילצו את המשק מן המשבר העמוק, אבל הכעיסו את מצביעינו.

"לעומת זאת", המשיך סער, "ב-96' הבחירות התנהלו בצלם של הסכמי אוסלו, ופיגועי ההתאבדות. ב-2001 וב-2003 מערכות הבחירות היו בעקבות האינתיפאדה השנייה. ב-2009 הלכנו לבחירות על רקע כישלון ההתנתקות מעזה, וטרור הטילים בצפון ובדרום. יש כאן מחזוריות - פעם זה ככה, ופעם זה ככה. השאלה האם אנו צודקים או לא האם פעלנו להיטיב את מצבו של העם או לא - היא משנית. השאלה היא איך הדברים נתפשים. אנחנו צריכים למצוא דרך איך לדבר לאנשים, איך לפלס נתיבות ללבם. גם כשהטיעונים הכלכליים שלנו נכונים, זה לא מספיק כדי לדבר לציבור ברמה הרגשית. זה שיח דורי. בנסיבות האלה, צריך לדבר גם אל הרגש. אנו כרגע בעיצומו של גל חברתי. הגלים האלה הם תקופתיים אבל הם מבטאים דבר אמיתי בחברה. למזלנו זה קורה עכשיו, כשהבחירות רחוקות. יש לנו מספיק זמן לטפל בעניינים ולהביא תוצאות".

נתניהו הקשיב לסער רוב קשב. יום קודם, בישיבת שרי הליכוד, הציע לו השר מיכאל איתן האחראי על שיפור הקשר בין הממשלה לציבור, לפתוח ערוצי הידברות עם האזרחים בעיקר באינטרנט. "תגישו לי הצעות", אמר נתניהו. איתן הכין הצעה ושיגר אותה למשרד רה"מ. הוא לא זכה לתגובה. בצר לו, פנה עצמאית לציבור. בתוך 24 שעות, בין יום שלישי לרביעי, הוא קיבל 600 מכתבים. הוא נאלץ לצנזר רק שניים מהם, שהיו בהם ביטויי גנאי למכביר. היתר, הועברו למשרד ראש הממשלה.

שלא כמו דובריו של נתניהו, או שליחיו בעיתונות שניסו לצבוע את המחאה בצבע שמאלני, עוכר ישראל, איתן אומר שהוא פוגש לא מעט ליכודניקים שנוטלים חלק במחאות. "בוחרי ליכוד באים אלי מההפגנות ואומרים לי: ?מיקי, אנחנו סובלים'. הם אומרים לי: ?נכון, השמאל שולט בהפגנות, אבל הרוב המכריע שמשתתף במחאה אינו מפלגתי והבעיות הן לא רק של השמאל. הן של כולנו'". איתן משוכנע ש"חייבים לפתוח ערוצי תקשורת בין הממשלה לציבור. בעידן הזה, זה קל. היום יש נתק. אנו במצב שלא מאמינים לנו. לכן אני מבין אותם, את כל מי שמוחה. מותר לבן אדם שיש לו בעיית דיור לצעוק: ?ביבי הביתה!' זו אינה תביעה פוליטית, אלא תביעה לתיקון המצב. יש גם אנשי ליכוד שצועקים ?ביבי הביתה'".

מים סוערים

ביום שלישי בבוקר נכנס מישהו לחדרו של הרב עובדיה יוסף והניח מולו את גיליון "הארץ" ובו נתוני סקר דעת קהל שבדק את עמדות הציבור כלפי מחאת האוהלים. "כבודו", נאמר לרב, "יש כאן סקר שעשה פרופסור באוניברסיטה! ש"ס עולה מעשרה מנדטים בסקר הקודם, ל-13". הרב הרים ראשו מלימודיו. "בסדר", מילמל ושב לעיין בכתבי הקודש.

מעניין מה שקורה עם ש"ס. בשנתיים וחצי האחרונות יושב הראש שלה, אלי ישי, הוא שר הפנים האחראי על ועדות התכנון והבנייה. מספר שתיים, אריאל אטיאס, הוא שר השיכון והבינוי, האחראי על מינהל מקרקעי ישראל. נתניהו תולה בשני הגופים הללו - ועדות התכנון וממ"י - את האשם ביוקר המחייה ובמצב הדיור הקטסטרופלי. שתי הרפורמות שהוא כה מתגאה בהן, נועדו לטלטל את הגופים האנכרוניסטיים האלה, כטלטל חוקר שב"כ את נחקרו.

והנה, דווקא ש"ס, שהיתה אמורה לחטוף אש תופת מן הציבור, עולה בסקרים בלא פחות משלושה מנדטים, שהגיעו מן הליכוד שמאבד ארבעה מנדטים ויורד מ-31 (בסקר הקודם, שנערך בחודש מארס) ל-27 מנדטים. מאז פרוץ משבר הדיור, ישי ואטיאס מתנהגים כאופוזיציה. כאילו רק אתמול נכנסו לממשלה. ישי מפזר איומים בהתפטרות, משווה את הממשלה לטייקון הדורסני ביותר ומפציר ביו"ר הכנסת לדחות את הפגרה. אטיאס מתראיין ללא הרף ומספר כי במשך שנתיים הוא מזהיר את נתניהו מפני העתיד להתרחש בתחום הדיור. העם היושב בציון מאמין להם. הוא משחרר אותם מאחריות ומפנה את מחאתו לכתובת אחת בלבד: בנימין נתניהו.

סקר "הארץ-דיאלוג" בפיקוחו של הפרופ' קמיל פוקס מהחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב, בדק ומצא כי שביעות הרצון מנתניהו, שנסקה לשמים אך לפני כחודשיים בעקבות נאומו בקונגרס האמריקאי, צללה לתהום תחתיות. נתניהו נמצא הרבה מתחת לקו האדום עבור ראש ממשלה מכהן, עם 32% תמיכה ו-54% התנגדות. מצד שני, הליכוד אינו מתרסק, וגוש הליכוד-ימין-חרדים שומר על כוחו: 66 מנדטים מול 54 לגוש המרכז-שמאל-ערבים. גם אם היו בחירות היום, בשיא המחאה, נתניהו היה מצליח להקים ממשלה.

סיעת האופוזיציה הראשית, קדימה, שהיתה אמורה לגזור קופון שמן ממחאת המעמד הבינוני נגד ממשלת נתניהו, לא רק שאינה גוזרת דבר, אלא שנגזרים ממנה ארבעה מנדטים שלמים ביחס לסקר הקודם (מ-31 ל-27 מנדטים בסקר הנוכחי). ציפי לבני נענשת על כך שבשנתיים וחצי האחרונות היא אינה מזוהה עם שום נושא חברתי, אלא רק עם עניינים מדיניים רבי חשיבות, פלסטיניים וכאלה.

המנדטים של קדימה זולגים למפלגת העבודה, שמכפילה את כוחה ביחס לסקר הקודם, משישה מנדטים ל-12. ההתקוממות העממית משרתת יפה את העבודה. שלושה מבין חמשת המתמודדים - יצחק הרצוג, עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' - משחקים על הכרטיס החברתי. אבל פרץ הוא מועמד חבול ומוכה, והרצוג נתפש ממסדי מדי, אחרי שנים רבות של חברות בממשלה. יחימוביץ' היא כולה אופוזיציה חברתית, סוציאל-דמוקרטית, על גבול הקומוניזם. אם בעבר הטיחו בה יריביה שמפלגת העבודה בהנהגתה תהפוך למפלגת נישה - הנה פתאום ה"נישה" הפכה למרכז. הנישה השתלטה על סדר היום התקשורתי. יחימוביץ' מרגישה שהיא על הסוס. באה לה טוב, המחאה. בינה לבין עצמה היא כבר תופרת חליפות (יותר נכון, מפנטזת על ג'ינס חדש).

סקר "הארץ" בדק את מצבם של שני הכוכבים הפוטנציאליים של מערכת הבחירות הבאה, אריה דרעי ויאיר לפיד. מצבו של דרעי טוב מזה של לפיד. 8% מן הנשאלים השיבו כי הם בטוחים שיצביעו למפלגה חדשה בראשות דרעי, מול 5% שבטוחים שיצביעו למפלגת לפיד. ניסיון העבר בפוליטיקה הישראלית ולימוד של סקרים קודמים שבדקו נטיות הצבעה עבור מפלגות חדשות, מלמד כי ברגע האמת בקלפי, המפלגה החדשה זוכה בקולות אלה שאמרו, בסקרים ערב הבחירות, כי הם בטוחים שיצביעו לה, לא של אלה שאמרו שהם חושבים שיצביעו לה.

כלומר, אם הבחירות היו נערכות היום, לפיד היה זוכה ב-6-7 מנדטים ודרעי ב-8-9 מנדטים. מפילוח נטיות ההצבעה בסקר, עולה ש-12% ממצביעי קדימה, יצביעו בוודאות ללפיד (כשלושה מנדטים) בעוד ש-37% ממצביעי ש"ס בטוחים שיצביעו לדרעי (ארבעה מנדטים). רק 8% ממצביעי העבודה רואים בלפיד כתובת ראויה.

ההבדל בין דרעי ללפיד הוא, שהראשון כבר נמצא עם ידיו ורגליו במרוץ הפוליטי. לכאורה הוא עובד על הקמת מפלגה חדשה, אולם תקוותו היא שברגע האחרון הרב עובדיה יזיז את ישי וימליך אותו מחדש על ש"ס. לפיד לעומתו, מנהל את הקמפיין שלו מ"אולפן שישי" של ערוץ 2, ומעל עמודי "ידיעות אחרונות". זה נחמד ונעים וממוזג, אבל זו אינה מנהיגות.

אינתיפאדת האוהלים והעגלות יכולה להיות רגע הזהב של לפיד. זה הצ'אנס שלו. בנושא המדיני אין לו מה לומר. גם יחסי חילונים-חרדים לא נראה כקלף חזק בבחירות הבאות. נניח שלפיד היה מודיע היום שהוא פורש מעיתונות ומהגשה, ועובר לנהל את ענייניו ממאהל המחאה בשדרות רוטשילד. הוא היה יכול להפוך באחת למנהיגם של הצעירים. לשליח שלהם מול הממשלה, לנושא הבשורה הסוציאל-דמוקרטית. ללפיד חברתי. מאמר הוא כבר כתב על "מרד העבדים". הגיע הזמן לקפוץ למים הסוערים. הרי כשליח ציבור הוא מבקש לעצמו עבדות, לא שררה.

זה הימור ענק. דרוש אומץ רב. דרושות ביצים מפלדה. אבל זה מתבקש. לפיד הרי מתכנן לרוץ בבחירות הבאות כמפלגת מחאה. כמועמד שמבשר שינוי. כנציג הדור הצעיר. אם שלי יחימוביץ' תיבחר לראשות העבודה, היא עלולה לענות על מאוויי המצביעים בכל התחומים הללו ולגזול ממנו את המשבצת המיוחלת. קפוץ, יאיר, קפוץ. תראה לנו מה אתה שווה. *




מאהל המחאה בגן העצמאות בירושלים. זו ההזדמנות של נתניהו להמציא סדר יום חדש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו