בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלכודת דבש: קהילת חובבי הדבורים נחשפת

הם מתבוננים בהערצה במלכות שמנות, מדברים על דבש כמו על יין, שונאים שרקרקים ונרגעים לקול זמזום כנפיים. קהילת חובבי הדבורים חושפת את התחביב הכי מתוק בסביבה

3תגובות

שפם לבן מרצד מעל שפתיו ונעלי העבודה מכות ברצפה. "קשה לתאר איך הרגשתי כשטעמתי את הדבש שלי בפעם הראשונה", אומר אברהם בוטקין, חבר קיבוץ כפר סאלד. "אני פריק של דבש, זאת ממש בעיה, אני לא יכול להפסיק לאכול. אני אוהב את הדבש טהור ונקי ולכן הדבורים שלי לא מקבלות מי סוכר אלא רק צוף פרחים. אני יודע מה אני מייצר וזה כיף בשבילי כמו לנסוע על אופנוע, פשוט משחרר אצלי אדרנלין לדם. לפעמים קורה שאני פותח כוורת ורואה 30 אלף דבורים ולפעמים, יום אחרי, היא ריקה. כלום. לפעמים אני פותח כוורת ומגלה שלוש חלות מלאות. אחרי שבוע אני מוסיף עוד שלוש חלות שמתמלאות גם. זאת כמו תחרות ריצה עם הדבורים. אני חי את זה".

אפשר להאמין לו. בוטקין, לבוש בגופייה אדומה ודהויה, עומד בשעת צהריים תחת הר דב, בקצה של קיבוץ דן. "אני צורך בשבועיים קילו דבש, בסביבות 30 קילו בשנה", הוא אומר ופותח כוורת רוחשת דבורים. "אני מתחיל את הבוקר בדבש ומסיים את הערב בדבש. בעקבות פער המחירים ומלאי הדבש בשוק, החלטתי לרדות בעצמי את הדבש שלי. לא סמכתי על אף אחד. בשנה שעברה, באוגוסט, טעמתי את הבציר הראשון שלי. זה היה נהדר. כל הסיפור הפך אצלי בפירוש למאניה ושיעבוד. אני מקדיש לדבורים כמעט יום בשבוע. נוצר בינינו סוג של יחסים, למשל הסכם שלפיו אני שומר על ממלכה קבועה, כלומר, יש בכוורת חלק המוגדר ככוורת 'שלי', מהקומה השנייה. הקומה הראשונה מוגדרת ככוורת האם והיא מחוץ לתחום שלי, ממנה לעולם לא אקח דבש. היא שייכת למלכה והעמלות".

בסתיו האחרון נרשם בוטקין, יחד עם חובבי דבורים נוספים, לקורס היכרות עם עולמן המופלא של דבורי הדבש, שנפתח במכללה הטכנולוגית בתל חי. למען הצדק ההיסטורי יש לציין כי הפקולטה לחקלאות ברחובות היתה הראשונה לזהות את הפוטנציאל הטמון בחיבה שרוחשים ישראלים לחרק המעופף הצהוב והשעיר.

זה קרה כבר ב-2009, אז נפתח במסגרת המדור ללימודי חוץ, קורס ייחודי וראשון מסוגו בארץ שמטרתו לצייד חובבי דבורים בכלים מקצועיים שיאפשרו להם לממש את חלומם - לרדות דבש מכוורתם. על פי התוכנית החלוצית, שעד היום סיימו אותה שני מחזורים שמנו 22 תלמידים, התוודעו החובבים למגוון תחומים בענף הדבוראות. בין השאר למדו את האנטומיה של דבורת הדבש, החיים החברתיים ומחזור החיים שלה, דרכי התמודדות עם מחלות ומזיקים, בחירת מזון ומרעה, מלאכת גידול מלכות, סגולות המרפא במוצרי המכוורת, עבודת הרדייה ואופן הטיפול בדבש.

מנקה את הנשמה

הפקולטה ברחובות ומכללת תל חי כבר אינן פועלות בחלל ריק. תוכנית דומה קמה לאחרונה במרכז האוניברסיטאי אריאל וכמה מגדלי דבורים ותיקים מצאו בנישת ההדרכה תוספת הכנסה ברוכה. "ישנו ביקוש הולך וגובר של קהילת חובבי הדבורים לתמיכה מקצועית", מסבירה טלי גולדברג, יוזמת ומרכזת קורס גידול הדבורים שנפתח בתל חי. "כשהעליתי את הרעיון, הבטיחו לי במכללה שאם יהיו מספיק נרשמים, נוכל לצאת לדרך. בסך הכל, קיבלו את השיגעון שלי בחום. לשמחתי, נרשמו מהר מאוד 17 תלמידים ופתחנו את התוכנית. כיוון שהקורס פנה גם לדבוראים חובבים, אך גם לסקרנים שלא היה להם שום רקע בתחום - לא ידענו מי יפנה אלינו. בפועל, נרשמו אנשים מגילים ומגזרים שונים, לרובם היה כבר מספר קטן של כוורות בבית, אבל גם חורים גדולים של ידע".

כשהיא יושבת על כיסא חורק במכוורת קיבוץ דן, שבה התנהל החלק המעשי של הקורס, מציינת גולדברג שהרעיון לקרב בין הציבור הרחב למלאכת רדיית הדבש, התגלגל אצלה במשך שנים. בין מנורות לילה שניצבות על שולחן לבן למחבת מלאה דונג מוצק שמונחת על כיריים חשמליות, היא מעלה נשכחות. "הייתי ילדת חופשים שהגיעה בכל רגע שאפשר לסבא שלה בקיבוץ עין חרוד", היא אומרת. "סבא שלי, יעקב דובי, בן העלייה השלישית, נחשב בזמנו לאחד ממגדלי הדבורים הידועים בארץ, מחלוצי ומייסדי הענף. האהבה הגדולה שלי היתה ללכת אליו למכוורת, למחסן שבו מריחים את ריח הדונג המותך, שבו מארגנים את הציוד, כלי העבודה והביגוד - לקראת העבודה עם הדבורים. ישבתי שם עם הרבה ציפיות לצאת איתו לשטח, אבל הוא דאג לי ולא נתן לי. הוא השאיר אותי עם פטיש ומסמרים לתקן מסגרות עץ של כוורות. משם הכל התחיל אצלי".

לא כל החובבים הוקסמו מיד מקול זמזום הדבורים העמלניות. מאיר מנס ציונה, למשל, חובב דבורים ממושקף שלומד בפקולטה ברחובות, הגיע לקורס כמעט במקרה. "בעקבות חבר שהציע לי להצטרף אליו, נרשמתי לקורס", אומר מאיר, שעבודתו המסווגת, כדבריו, אינה מאפשרת לו להזדהות בשמו המלא. "אני עובד בעיר, עבודה טכנית, רוטינית וחי חיים עירוניים", הוא מוכן לחשוף בכל זאת. "ולמען האמת, גם אחרי ההצעה של אותו חבר, הרעיון ללמוד איך לגדל דבורים לא נראה לי כל כך מעניין. אני חושב שהקשר הכי קרוב שלי עם דבורים היה בילדותי הרחוקה, כשליד גן הילדים שלי היו מונחות מאות כוורות שהיו שייכות למגדל דבורים גדול, אבא של אחת מהילדות בגן. זהו בעצם".

בבוקר יום שישי קיצי בפקולטה, מתבהר שמאיר, תושב העיר שבה ייסדו בני משפחת לרר לפני 130 שנה את ענף גידול הדבורים בארץ, שקוע כבר עמוק בסיפור מתוק. הוא עוד לא זכה אמנם לטעום דבש שייצר בעצמו, אבל "המקום הזה עושה לי המון", הוא אומר בתום שיעור במכוורת, כשהוא שולף בקושי את גופו מסרבל בד לבן. "העבודה עם הדבורים מנקה לי את הנשמה, ימי שישי בבוקר הפכו לשעות של ניתוק מזרם החיים המלחיץ. בימי שישי אני מגיע לפה ומתנתק מכל מחשבה טורדנית. פה אין לי לחצים מהעבודה או לחצים כלכליים. משהו בדבורים, בעבודה איתן, שואב אותי. לפני חודש אפילו קניתי יחד עם החבר שהביא אותי לפה, שתי כוורות שאותן הנחנו במטע במושב ליד נס ציונה. האתגר עכשיו הוא להכניס את הילדים שלי לחוויה הזאת, להעביר אותם ממצב של חוסר עניין - מחשב, כורסה, מקרר ואינטרנט - לכוורת".

מה למדתם היום?

"השיעור היום עסק בגידול מלכות, שלב חשוב באחזקה ותפעול הכוורת שכל דבוראי צריך להכיר. התהליך הוא שכעבור שנה של עבודה, המלכה מתחילה להתעייף. החולשה שלה מתבטאת בכך שהיא מייצרת פחות ביצים שהופכות בסופו של דבר לדבורים פועלות. ירידה בקצב ייצור הדבורים משליכה כמובן על כמות תוצרת הדבש ולכן, אחרי כשנה וחצי נהוג להחליף את מלכת הכוורת ולהמליך אחרת במקומה".

כמו שאנחנו עושים עם ראשי הממשלה?

"כן, גם בכוורת מדובר בקדנציות קצרות".

חיית מחמד

חיים כלב, מנהל המכוורת בפקולטה, מתהלך ללא מגן, חשוף בין עשרות כוורות. מהתלמידים שלו הוא דורש יותר והם לבושים בסרבלים לבנים, עוטים על ראשם כובעים מרושתים שמגינים על פניהם. בדרכו הנינוחה, הוא מזרז את תלמידיו לרסס בעזרת מדוף (ראו מסגרת) עשן את הכוורות הפתוחות, כדי להאט את קצב פעילותן של הדבורים. "עד עכשיו שבע דבורים הקריבו עצמן למען הכלל", הוא מודיע בחיוך על עקיצות שחטף, אך ממהר לסנגר על ההתקפות הברוטליות. "אם חושבים על זה, יש פה היגיון. הדבורים שעוקצות הן לא הדבורים הצעירות, אלא הזקנות, שממילא היו מתות. בנוסף, אנחנו יונקים, יש לנו עור כזה שהעוקץ המשונן נכנס ולא יכול לצאת. ואז, כשכל מערכת העוקץ ניתקת מהדבורה, היא ממשיכה לעבוד ולפמפם בנו את הארס. הדבורה אמנם מתה תוך חצי שעה מהתייבשות, אבל אני קיבלתי את כל הארס שהיא יכולה לתת".

כלב, שעובד בפקולטה 30 שנה, נקשר לדבורים בעקבות מלחמת יום כיפור. הוא היה אז נער בן 15 שנדרש, כשאר בני הנוער במושב כפר הנגיד הסמוך ליבנה, לסייע למשקים החקלאיים שבעליהם נשלחו לשירות מילואים ממושך. "אותי שלחו למשק של גידול דבורים, אפילו שלא ידעתי שום דבר על דבורים", הוא מספר כשמעליו שורקות ברוח צמרות גבוהות של עצי אקליפטוס. "אני זוכר שהיה חורף והייתי צריך לתת תמיסת סוכר לדבורים. חטפתי אז הרבה עקיצות, אבל עמדתי במשימה. אחרי שבעל המשק חזר מהמלחמה, הוא התרשם מאוד מהעבודה שלי והציע לי לעבוד אצלו בשכר. הוא נתן לי כל מיני עבודות מחסן כמו לדפוק מסגרות, להדביק שעוויות (ראו מסגרת). אהבתי את זה מאוד ולימים, לאחר השירות הצבאי שלי, במקום לקנות כרטיס טיסה לחו"ל, החלטתי לרכוש במענק השחרור ארבע כוורות".

הוא לא מתייחס כמובן מאליו להתעניינות שהתלמידים שלו מגלים בתחום עיסוקו. "מדובר הרי ביחסים מורכבים", הוא מסביר, "באינסטינקט הראשון יש רתיעה עזה מדבורים, בגלל העוקץ כמובן. אבל מצד שני יש משיכה גדולה, בזכות הדבש. לכן, בהתחלה צריך להתגבר על הפחד, זה תהליך של התקרבות. מהסיבה הזאת, מתוך עיקרון, אצלי התלמידים עובדים למשל בלי כפפות. כשהם מתגברים על החששות קורה להם משהו. לדוגמה, במשך השנים כאן שמתי לב שמתוך 30 סטודנטים שנחשפים לקורס במסגרת האקדמית, שניים בוחרים להתחיל לגדל דבורים כחיית מחמד. פתיחת הקורס לציבור היא עוד הוכחה שהעניין שאנשים מגלים בדבורים, גדול משאפשר לשער".

אתה מזהה הבדל בין העבודה עם הסטודנטים לבין העבודה עם החובבים?

"לחובבים יש יותר מוטיבציה, פחות חכמולוגיה. סטודנטים הם לפעמים ציניים, מתעניינים יותר בציון. תלמידי החוץ צמאים יותר לידע, הם רוצים לדעת איך הם מפעילים בתום הקורס כוורת בבית. יש פה התרגשות אחרת, האנשים כאן מורעלים, יש ימים שאני לא מצליח לשחרר אותם הביתה. הם לא רוצים ללכת".

מנקודת המבט שלך, מה סוד הקסם שחבוי בדבורת הדבש?

"אני חושב שהמכלול. בכוורת, בשיא האביב, יכולים להימצא 80 אלף פרטים והחיים של המושבה נורא מעניינים. איך הן מסתדרות? איך כל אחת ואחת יודעת מה התפקיד שלה? איך מתקבלות ההחלטות בכוורת? מה ההשפעה של מזג האוויר על הפעילות של הדבורים? איזה צמחים פורחים סביב הכוורת ומתי? - כל אלה שאלות מרתקות שמעסיקות באופן יומיומי את המגדל. מעבר לזה, השהות בקרבת הדבורים מחברת אותך לטבע, לצמחייה, לפרחים, לנגרות. כשדבוראי נוסע לכוורת הוא נחשף לטבע המשתנה, פעם ירוק, פעם צהוב, פעם חרוש. זה תהליך נורא יפה".

אולי המכלול שאתה מתאר מפצה על העובדה שאי-אפשר בעצם ללטף את הדבורה והיא לעולם לא תתקשר איתך כמו כלב או חתול?

"קודם כל אני מלטף. דבר שני, יש לנו ניסוי של התניה קלאסית, שבו אנחנו נותנים לכל זוג תלמידים שש דבורים. התלמידים נותנים לדבורים חומר ריח ואחריו גמול חיובי. תוך שני מחזורים כאלה, הדבורה יודעת שאחרי הריח המסוים היא תקבל גמול והיא פשוט שולפת את הלשון אחרי הריח. ממש מבקשת. בניסוי הזה התלמידים נותנים לכל דבורה שם ואחר כך קשה להם אפילו להיפרד מהן. לכן, אפשר לראות סוג של קשר אישי בין דבורה ספציפית לאדם".

מתי לך זה קורה?

"כשאתה מסתכל על מלכה שמנה, בעלת צבע יפה - איך שהיא הולכת, מטילה וזזה - אפשר להתמוגג ממנה בקלות. כשאתה מסתכל על הפמליה שמקיפה אותה אתה יודע להעריך את הנתונים שלה, את הפוריות שלה. כמו כל יצור אנושי, גם המלכה מתחילה בשלב מסוים להזדקן, לדדות, ואז מלכה צעירה מגיעה, נושכת את המלכה הזקנה וזורקת אותה מהקן. זה נוגע ללב מבחינתי".

יערות לבנות

התלמידים הטריים במדורי החוץ של המוסדות האקדמיים הם רק ביטוי מסוים לתופעה. האמנית צ'צ'ה פורת, חברת מושב עין יהב שבערבה, מייצגת קבוצה גדולה של חובבים שמחזור חייהם נקשר במשך שנים רבות במחזור חיי הדבורים. "20 ומשהו שנה אני חיה עם זמזום דבורים ברקע", היא מספרת בביתה, כשבחוץ חום כבד ויבש. "אצלנו הכל התחיל בזכות הבן שלי רן, שהחליט כבר בצעירותו, בגיל 17, לחפש לעצמו אפיק נוסף מלבד החקלאות. הוא ידע שהוא רצה לגדל חיה כלשהי, אבל לא היה ברור איזו. לאט-לאט נכנס בו הסיפור של הדבורה, אני לא יודעת מאיפה, כי מעולם לא גידלו בערבה דבורים. הילד הזה, בסוף שנות ה-80 יצא לצבא כשהוא בוחש בראשו רעיון די הזוי - להקים מכוורת במדבר. אבא שלו, חגי, שהגה והקים את עין יהב, כמובן תמך בו וסייע לו להקים מכוורת קטנה שהלכה וגדלה לאימפריה גדולה".

במסגרת פעילות בנה, חצר ביתה של פורת נכבשה והפכה למקום שבו מונחות כוורות דרך קבע. "טחנתי לרן לא מעט ואמרתי לו שלא ייכנס לי לבית עם כל המעצמה שלו, כי הוא עושה לי המון בלגן", אומרת פורת בטון אמהי וכעוס. "אבל אין, אני רק יוצאת מהבית מתחיל הזמזום הזה. הכוורות פה מסביב מביאות נחילים, החצר שלי הפכה חצר של דבורים, בכל מקום הן מקבלות את פניך. היום אני אמנם לא מרגישה אותן, אבל בהתחלה היה קצת קשה כי פחדתי מהן. עם הזמן התרגלתי ועכשיו אני יכולה להגיד בפה מלא שמאוד התקרבתי אליהן. זה הלך לאט, סיפור האהבה בינינו, אם כי גם היום יש בו חריקות. אני למשל, לא נעים להגיד, יכולה להתפלא מול המחזה המדהים של שרקרקים שועטים מחוטי החשמל וצדים באוויר דבורים. לרן, כמו כל דבוראי, נורא קשה לראות את זה. מבחינתו השרקרקים הם אסון".

בתוך כך, השכנות החדשות-ישנות נכנסנו גם ליצירתה. בשנה שעברה הציגה פורת במתחם התחנה בנוה צדק בתל אביב, מיצג אור קולי יפהפייה של לא פחות מ-3,000 דבורים צבעוניות ממתכת. "את כל המיצג הזה אני הולכת להעצים ולהציג מחדש במושב, במרכז מבקרים שאפתח בסוכות ושיספר את סיפור הדבורה במדבר", היא אומרת. "המון שנים שאני באמנות ולא עלה בדעתי לעשות משהו עם הדבורה. פתאום זה צץ, אחרי מסע לביאנלה בוונציה שם הוצג פסל שלי. אני מתכוונת להשתמש במיצג כדי להזכיר לכולנו מיהי דבורת הדבש וכמה היא חשובה לכולנו. מי שיסכים לרדת מהמכונית וייכנס אלינו למושב, יוכל לראות יצירות אקולוגיות ממתכת ממוחזרת של הרימות והזחלים, חלות דבש ודבורי ענק - שימחישו את ההוד המלכותי של כוורת הדבורים".

בדומה לפורת, גם את חייו של שלום עיראקי, המתגורר בשכונת המזרח בראשון לציון, מלוות יצרניות הדבש החרוצות. "כילד, גדלתי על סיפורים של סבא וסבתא שנהגו לספר על המכוורת שלהם בתימן", הוא אומר בשעת בבוקר במרפסת ביתו. "הם תמיד סיפרו על המכוורת שלהם, שהיתה חדר גדול שהקירות שלו היו בנויים מג'ארות, כדים. מתוך החדר אפשר היה לפתוח ולטפל בכדים, שבהם שכנו הדבורים. כשהיו רודים את הדבש, סבא וסבתא היו מבעירים בחדר זבל יבש של פרות והדבורים היו בורחות החוצה. את יערות הדבש הם סחטו לדבש ומהדונג שנשאר היו מייצרים ערק ונרות. הסיפורים האלה הדליקו אותי והם נקשרו גם לחוויות מוחשיות, כשראיתי למשל את סבא תופס נחילים בחצר. תמיד היו לו דבורים בחצר".

בגיל עשר לכד עיראקי, לבדו, בפעם הראשונה, נחיל דבורים שהגיח מהפרדסים הקרובים לביתו. "לבעל הפרדס היתה מכוורת גדולה", הוא מתרפק על הימים שעברו. "הוא לא אהב שהייתי מסתכל עליו, הוא היה מגרש אותי, צועק: 'ילד, לך מפה'. אבל אני הייתי נשאר, מתקדם, מוסיף להתבונן בו תופס נחילים ועובד עם הכוורות. פעם אחת הגיע לבית האריזה שלו נחיל, עף ונחת כאשכול על עץ. החלטתי לנסות לתפוס אותו. רצתי להביא ארגז ריק של תפוזים והכנסתי את הנחיל פנימה. אחרי שהנחתי מקלות לאורך הארגז", הוא מתאר בסיוע תנועות ידיים, "כיסיתי אותו טוב והצבתי אותו בצד. אחרי שבוע פתחתי את הארגז ועל המקלות גיליתי יערות דבש לבנות. הוצאתי אחת ואכלתי. אבא לא כל כך אהב את ההתעסקות הזאת. הוא אמר לי: 'יא איבני, תעזוב, זה לא בשבילך'. אבל התעקשתי. הרדייה הראשונה שלי היתה חצי חבית דבש ואחריה אבא התרצה וקנה לי ציוד שאיפשר לי להרחיב את המכוורת".

אביו היה גם מי שמנע ממנו להפוך את התחביב למקצוע. "האמת היא שרציתי להיות חקלאי, רציתי לקנות אדמה ולהתחיל לעבוד", אומר עיראקי בתחושת החמצה. "אבל אבא, שהיה חקלאי בעצמו ובעל רפת, אמר שאחרי שנפתחו תנובה, פרדס ויכין - אין עתיד בחקלאות. הוא שלח אותי בגיל 22 להיות נהג באגד. אבל הדבורים לא יצאו מחיי. אם היתה לי משמרת בוקר, הייתי מתעסק איתן בערב. אם היתה לי משמרת ערב, הייתי עובד במכוורת בבוקר. כל יום פנוי הקדשתי להן והן מילאו אותי. עכשיו, כשאני בפנסיה הן מצילות אותי. אם לא היו לי דבורים הייתי יושב בבית קפה ומרכל. או משתגע. ככה יש לי מה לעשות, אני הולך לכוורות, עובד במכון הרדייה שלי, מוציא מהיערות את הדבש ומכניס אותו לנוזל בצנצנות. מהיערות השבורות אני מייצר גם מעט ערק, לזכר סבא. העשייה הזאת ממלאת אותי באושר".

תחרות בעייתית

לא כולם מאושרים מהתרחבותה של קהילת חובבי הדבורים וחובבים עלולים להיתקל בחומות בצורות אם רק ינסו להצטרף ל-450 מגדלי הדבורים המורשים, בעלי 100 אלף כוורות שנודדות בין 6,300 נקודות רעייה ברחבי בארץ על פי הקצאה של מועצת הדבש. "לצערנו, אנחנו חווים את הפוליטיקה של הענף, שנשלט על ידי קבוצה קטנה של בעלי אינטרסים", אומרת באומץ גולדברג. "הם לא רוצים שיהיו עוד דבוראים. מבחינתם הענף רווי ואם אנחנו מכשירים בעלי מקצוע נוספים אנחנו עלולים ליצור תחרות בעייתית. במצב היום, לתלמידים שלנו אין סיכוי לקבל מכסות רעייה".

בכל סיפור מתוק יש כנראה גם עוקץ?

"כן, אבל אני מעדיפה להתרכז במתוק".

הרצל אבידור, מנכ"ל מועצת הדבש, לא מבין את הטענות של גולדברג. "אין לי בעיה עם חובבים, אבל יש לנו מגבלות. כל מי שפונה אלינו, עד עשר כוורות, מקבל לרוב אישור. אבל כיוון שיש מצוקה נוראה בשטחי מרעה לדבורים, קיבלנו לפני שלוש שנים החלטה להקפיא מתן של נקודות חדשות ואף לצמצם נקודות קיימות - דבר שחוסם את האפשרות של חובבים להפוך למגדלים. העובדות בשטח לא מותירות ברירה. שטחי הפרדסים ירדו מ-600 אלף דונם בשיא ל-200 אלף דונם בלבד. גם האורבניזציה בולעת שטחים פתוחים. כתוצאה מכך, אם לפני 20 שנה דבוראי היה מוציא בשנה מכוורת 50 קילו דבש, היום הוא ישמח אם יוציא 30 קילו. הענף במשבר רציני, אולי חובבים מסתכלים על הכל בעין רומנטית, אבל המגדלים שמתפרנסים מהענף בהחלט לא מלקקים דבש".*

coby.bs@gmail.com

***רשות הדיבור

מושגי יסוד לדבוראי המתחיל

* פועלות: דבורים ממין נקבה, המבצעות, מלבד הטלת ביצים, את כל משימות הקן: איסוף המזון, טיפול בוולדות, שמירה ותחזוקה של הכוורת. אורך חייה של הפועלת מושפע מכמות העבודה שהיא מבצעת, ונע בין 33 יום בקיץ, עד לארבעה חודשים בחורף. מכונות גם עמלות.

* מלכה: אם כל הדבורים במושבה, בעלת ממדי גוף גדולים ביחס לפועלות. המלכה היא היחידה המטילה ביצים בקן. זאת משימת חייה, יום ולילה היא עוברת על פני התאים, בודקת כל תא ומטילה בתא ריק ביצה אחת. כל העת, מלוות אותה פועלות שמגינות עליה, מאכילות אותה ומנקות את התאים לפני שהיא מטילה בהם ביצים. שליטתה במושבה מתאפשרת בעזרת פרומונים, חומרי ריח, שהיא מפרישה. היא יוצאת מהכוורת רק לצורך מסע כלולות - הזדווגות עם זכר, או התנחלות - יציאה עם נחיל של פועלות להקמת קן חדש.

*מכור: סכין דו-צדדית המשמשת להפרדת קומות או יערות דבוקות.

*שעווית: דגם משושים עשוי דונג שעליו בונות הדבורים את היערה.

* מדוף: מפוח הבנוי ממכל שבתוכו שורפים עלים. העשן היוצא ממנו גורם לדבורים, מחשש לשריפה, לאחסן בבטנן דבש רב, דבר המפחית את פעילותן ומונע מהן לעקוץ.

* הזכר: תרומתם של דבורים ממין זכר למושבה היא רוב הזמן שולית; אין להם עוקץ ואין להם איברים לאיסוף צוף ואבקת פרחים. בעת מחסור במזון, לרוב בעונת החורף, הם מגורשים מהכוורת. תרומתם העיקרית למושבה היא הפריית המלכות הצעירות בזמן מעוף הכלולות שנמשך כ-20 דקות.

* פרופוליס: שרף צמחים, המעובד בכוורת, בתוך מעי הדבורה, לחומר צמיגי המכונה "דבק דבורים". הפרופוליס מהווה מעין אנטיביוטיקה של הכוורת ומשמש לסתימת סדקים והקטנת פתח הכוורת בחורף, וגם חומר הגנה וחיטוי מפני מזיקים.

* גוף הדבורה: בראשה חמש עיניים, שני מחושים ופה. הפה מורכב משפה עליונה, זוג לסתות וחדק. החדק מתפקד כמשאבה דו-כיוונית, המאפשר שאיבה ופליטה של נוזלים; מותאם ליניקת צוף-פרחים, להאכלת הזחלים והמלכה, כמו גם לפליטת מים לצורך קירור הכוורת. בחזה הדבורה שני זוגות כנפיים ושש רגליים. בכל רגל יש לדבורה "מסרקות" לשם העברת אבקת הפרחים והפרופוליס שהיא אוספת, מהרגליים הקדמיות לאחוריות. עד לחזרתה אל הכוורת, הדבורה מאחסנת את האבקה והפרופוליס בשקערוריות הנמצאות ברגליה האחוריות, הנקראות "סלסילות אבקה". בתוך הבטן נמצאים האיברים הפנימיים, כמו קיבת הדבש, בלוטות לייצור הדונג והעוקץ.

* ולד: מחזור החיים של הדבורה כולל ארבעה שלבים: ביצה, זחל, גולם ובוגר. שלושת השלבים שלפני בוגר, נקראים ולד.

* מלכון: הביצה שממנה תבקע מלכה זהה לביצת הפועלות, אך היא מוטלת לתוך תא מיוחד הנקרא "תא מלכון".

* מזון מלכות: מזון מיוחד המיועד לזחלי הדבורים. זחלים המיועדים להתפתח למלכות מוזנים בכמויות גדולות של מזון מלכות ונמנע מהם כל מזון אחר.

***הפלישה מלבנון

כך התגברו הדבורים האיטלקיות על הסוריות

עד אמצע שנות ה-80, דבורת הדבש הנפוצה בישראל היתה תת-מין מקומי, הדבורה הארצישראלית האפורה, המכונה גם הדבורה הסורית (Apis mellifera var. syriaca). זו היתה דבורה בעלת אופי אגרסיבי מאוד ופחות נוחה לביות. מסיבה זאת, כבר בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, החליטו ראשי הענף להחליף אותה בתת-המין האיטלקי, הדבורה הזהובה (Apis mellifera var. ligustica), שמלבד תפוקת דבש גדולה יותר, יש לה מזג נוח.

הקליטה של הדבורה האיטלקית היתה מורכבת וקשה. למרות יבוא נמשך של מלכות מופרות, הזכרים של נחילי הבר הסוריים היו מתנפלים ראשונים על הדור השני של המלכות האיטלקיות הבתולות ומזדווגים איתן. כך היו מתקבלים צאצאים עם דם סורי והתבססות הדבורה האיטלקית התעכבה במשך עשרות שנים. בעיה זו נפתרה ב-84', עם פלישתה של אקרית הוואורה (Varroa destructor), קרצייה טפילית, שנכנסה מלבנון. אקרית הוואורה התפשטה במהירות בישראל וחיסלה את דבורי הבר הסוריות. הדבורים האיטלקיות, שקיבלו הגנה על ידי הדברה, שרדו.

***כמה זה עולה להם

מחירון בסיסי לחובבי כוורות (המחירים בשקלים)

דבורים: נחיל (כולל מלכה צעירה מופרית, שלוש חלות עם ולד ועוד שתי חלות דבש) - 450

מלכה מופרית: 90

רצפה (עליה מונחת הכוורת): 45

קומה (כוורת): 59

מסגרת (על החוטים מדביקים שעוויות): 4

שעווית: 49 שקל לק"ג (מספיק ל-14 מסגרות)

כובע פלסטי: 40

כובע קש עם אוורור: 120

מסווה (מעל הכובע): 40

זוג כפפות: 55

מכוור: 21

סרבל: 70

מדוף סיני: 40

מדוף אמריקאי (מנירוסטה): 250

מכונת רדייה קטנה: 2,500



חיים כלב, מנהל המכוורת בפקולטה לחקלאות ברחובות, ותלמידי הקורס המיועד לחובבי דבורים. כבר לא מתרגש מעקיצות


שלום עיראקי, ראשון לציון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו