בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומני מרידור | רגעים אחרונים של דיאלוג

דן מרידור, אז יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ניהל רישום מדוקדק של הנעשה במטבחון של אהוד ברק בזמן המשא-ומתן הדרמטי לשלום בקמפ דיוויד. הצעקות של קלינטון, פרקי החזנות של אליקים רובינשטיין, השיחות עם צ'לסי, ובעיקר, החשדנות, קשיי התקשורת והזגזוג סביב ירושלים. תיעוד האירועים במחנה המארינס המאובטח ביולי 2000, מגולל במבט מקרוב את מה שנראה כקריסת תהליך השלום והשמאל הישראלי

תגובות

"בשעה 14:00 נסעתי עם יוסי גנוסר ברכבו לחדר האוכל לארוחת צהריים. גנוסר ניסה לשכנע את אהוד ברק - ללא הצלחה - כי יפגוש את ערפאת ואת קלינטון בשש עיניים או את ערפאת לבדו בארבע עיניים. 'איך תסביר שלא ישבת איתו אף פעם אחת לפגישה עניינית במשך שמונה ימים?' שאל גנוסר. ברק סירב... בחדר האוכל פגשתי את אבו-עלא ויאסר עבד רבו... שוחחנו על המצב. עבד רבו טרם גילח את זקנו המצמח מתחילת הוועידה. הוא נדר שלא יתגלח אלא כשיהיה הסכם. הוא מעריך, כפי שאמר לי כמה פעמים, שלא יהיה הסכם. עכשיו הוא משוכנע בכך. כולם במצב רוח קשה. תחושתם היא שהעניין עומד לפני פיצוץ...

"בערך בשעה שמונה מבקש ברק להתייעץ איתי ביחידות. הוא מוביל אותי החוצה ואנחנו מקיפים את הבניין, כדי להגיע למרפסת האחורית, ואלה דבריו: סכנה באין הסכם. יש שתי אפשרויות. איזו מהן עדיפה? האחת היא לחתוך יותר עמוק בירושלים ברובע המוסלמי והנוצרי; השנייה היא להגיע להסכם כולל פרט לעניין ירושלים... השבתי שאני מתנגד נחרצות לשתי האפשרויות... שוטר ערבי יעצור אותי בתוך העיר העתיקה?... אהוד סיפר לי כי דיבר בטלפון עם נאוה כאשר היא מטיילת על חומות העיר... אמרתי לאהוד, שמכיוון שהוא מדבר על החלטות 'בן-גוריוניות', אני רוצה שיידע, שאני אינני יכול להסכים לחלוקת ירושלים, אם כי אינני יודע מה בן גוריון היה מחליט במקומו".

תצלומים: אי-פי

הקטע הזה לקוח מיומן אישי, המתפרסם כאן לראשונה, שכתב השר לענייני מודיעין דן מרידור בקיץ 2000, כשהשתתף במשלחת הישראלית לפסגת קמפ דיוויד, אותה פסגת מנהיגים שבה נעשה ניסיון נחשוני להגיע להסכם שלום בין ישראל לבין הפלסטינים. אי אפשר להפריז בחשיבותה של הפסגה שהשבוע מלאו 11 שנים להתכנסותה: תוצאותיה המרות הובילו לאינתיפאדת אל אקצה ולמרחץ דמים שנמשך שנים ארוכות; דעת הקהל הישראלית והפלסטינית הקצינו מאז הוועידה והמרחק בין הצדדים העמיק לכדי פער תהומי, אולי בלתי ניתן לגישור. מאז אותה ועידה שולט הימין הישראלי דה-פקטו שלטון מוחלט במדינת ישראל. השמאל מעולם לא התאושש.

הפסגה גם חרצה את גורלם של שלושת המנהיגים שניווטו אותה: זה היה אקורד סיום קודר לכהונתו של ביל קלינטון כנשיא ארצות הברית, אהוד ברק נזרק על ידי הבוחרים מתפקיד ראש הממשלה לאחר הפסגה, וגם גורלו של יאסר ערפאת נחרץ: זמן לא רב לאחר הכישלון התבצר הראיס במוקטעה וגסס אל מותו.

8.7.2000

כמו משתתפים נוספים בפסגה, גם דן מרידור הבין שהוא עומד לקחת חלק באירוע מכונן והחל בתיעוד עקבי של ההתרחשויות ההיסטוריות. יומנו נפתח בפגישה במעון הרשמי של ראש הממשלה ברחוב בלפור 1, ב-8 ביולי 2000.

"פגישה עם אהוד ברק בבית ראש הממשלה בירושלים, רובה בארבע עיניים, חלקה בהשתתפות נאוה", כתב מרידור. "שוחחנו על הפסגה הצפויה בקמפ דיוויד. אהוד ביקש שאצטרף לצוות הנוסע. הסכמתי... אהוד נשמע נחוש להגיע להסכם. רואה אותנו שטים במים שקטים לקראת קרחון ענק. צריך להטות את מסלול הספינה. מוכן לפשרות מסוימות בירושלים, (למסירת) שכונות ערביות ולגישה חופשית לפלסטינים להר הבית, שיהיה גם הלאה בשליטתם המעשית, אך בלא ויתור על ריבונותנו".

9.7.2000

יום לאחר הפגישה הצליח ברק לשרוד בקושי רב הצבעת אי אמון נגדו בכנסת, והקואליציה שלו מתפוררת. "שר החוץ דוד לוי החליט - לאחר שיחה בארבע עיניים עם ברק - כי לא ייסע לקמפ דיוויד. הוא מרמז שיהיו ויתורים גדולים מדי בלא תמורה ממשית מהצד הפלסטיני", כותב מרידור. "האם נפגע מכך ששלמה בן-עמי ניהל את המגעים העיקריים בלי השתתפותו וידיעתו המפורטת? ואולי זה העניין לגופו?... בעקבותיו מחליטה ש"ס לפרוש מן הממשלה. שריה מגישים מכתבי התפטרות".

10.7.2000

יום לאחר המשבר בכנסת ממריא מטוסו של ברק לקמפ דיוויד. לשגריר האמריקאי מרטין אינדיק שטס איתו לארצות הברית, סיפר ברק שבארבעת הימים שקדמו לטיסה הוא הצליח לישון חמש שעות בלבד. מתחת לעיניו בלטו עיגולים כהים. "הוא נראה מותש", כתב אינדיק בספר זיכרונותיו "שלום אמריקני". "היה ברור לכל שסופה של ממשלתו נראה באופק". "אני מרגיש כמו אקרובט שמתעופף באוויר ולא יודע אם מעבר ממתין לו מישהו המסוגל או רוצה לתפוס אותו", אמר ברק, שלמעשה יזם את הפסגה, לאינדיק בעודם טסים באוויר, תוך שהוא ממטיר על שותפו למשא-ומתן מחמאות מפוקפקות. "ערפאת ראוי לאוסקר על מופעי הקורבנות שלו", אמר לבן שיחו האמריקאי.

גם ערפאת הגיע לפסגה בחוסר רצון מופגן, מצויד במטעני חשדנות עודפים כלפי שותפו הישראלי וכלפי המתווך האמריקאי, שנטה לדעתו לתמוך באופן מובהק בישראל. בחודשים שקדמו לוועידה שימש איש השב"כ לשעבר יוסי גנוסר כמתווך בין ברק לערפאת. גנוסר, שעשה עסקים משותפים ומניבים מאוד עם ערפאת, היה חלק מהמשלחת הישראלית. זו כללה בין השאר גם את שלמה בן-עמי, האיש המרכזי בחשיבותו אחרי ברק במשלחת, אמנון שחק, ראש אגף התכנון בצה"ל שלמה ינאי, עו"ד גלעד שר, ראש הלשכה של ברק, ואחרים. מהצד הפלסטיני הגיעו לארצות הברית בין השאר אבו-עלא ואבו-מאזן, מוחמד דחלאן, נביל שעת', סאיב עריקאת ויאסר עבד רבו. בעוד המטוס הישראלי דואה בין שמים לארץ, צילצל ברק בטלפון הלווייני למרידור. "אהוד התקשר אלי מן המטוס ואמר שכדאי שאצטרף לוועידה", כתב מרידור. "התנאי של ברק: אין עוזבים אלא ביחד... אם לא אסכים... אוכל להסתייג ולפרוש מעשית מן הדיונים או להמשיך לעזור תחת מחאה".

12.7.2000

ביום שלישי חוצה המכונית של מרידור את השער ונוסעת לאטה למחנה הצבאי של המארינס המוקף גדר ושומרים מזוינים, אותו מחנה שאירח בעבר את ועידת הפסגה שהובילה לשלום עם מצרים. "עברנו בדיקות מדוקדקות", הוא כותב ביומנו על הרגעים הראשונים באתר המיתולוגי. "...הופניתי לבקתה בשם Walnut, שם אגור בחדר אחד עם שלמה בן-עמי. לכל חדר שירותים משלו, בין החדרים מעין חדר מגורים ובו טלוויזיה. הבקתה עשויה עץ, הריהוט בתוכה פשוט. יש מיזוג אוויר ומקרר קטן עם משקאות. בסך הכל קטן... לא מרווח מאוד". במרחק כמה דקות הליכה משם נמצאת הבקתה של הנשיא האמריקאי ביל קלינטון - "בקתה גדולה ויפה עם מרפסת גדולה ובריכה קטנה... ערפאת גר בבקתת Birch, שבה התגורר מנחם בגין בהיותו כאן ב-78'. על קירות אחד משלושת חדריה תלויים במסגרות מסמכים... רישום, בכתב ידו של הנשיא קרטר, משיחה בינו לבין בגין וסאדאת, מכתב שלו למנחם בגין ומכתב שלו לאנואר סאדאת, גם הם בכתב ידו... ליד הביתנים השונים פזורים הרבה זוגות אופניים. כל החפץ לרכוב נוטל ורוכב. קיבלנו גם מכוניות גולף קטנות, בנות ארבעה מושבים, חלקן מונעות בחשמל שנלקחו מיד על ידי אלה מבינינו ששמו ידיהם עליהן ראשונים והפכון למכוניות 'פרטיות', החונות ליד בקתותיהם ובכל מקום שהם נמצאים...

"...סידרתי את הבגדים בחדר ויצאתי. בהולכי בשבילי המחנה פגשתי את ערפאת עם אבו-עלא, אבו-מאזן ואחרים. הציגוני בפני ערפאת שאמר שהוא מכיר אותי... היו שם קלינטון (שבירכני בחום, כאילו אנחנו ידידים ותיקים) עם בתו צ'לסי... קלינטון סיפר על ניסיונו במשא-ומתן על ההסכם באירלנד (יום השישי הטוב) ועל רשמיו מביקורו ביוגוסלביה. דרך דיבורו קולחת ומשרה אמינות. אין ספק שכך הוא גם מבסס את התחושה שהוא בעל ניסיון במשאים-ומתנים לפתרון משברים בינלאומיים".

קלינטון הגיע לוועידת קמפ דיוויד בחודשי כהונתו האחרונים כנשיא. בארצות הברית החל כבר אז להתחמם הקמפיין היצרי בין אל גור לג'ורג' בוש על המשרה החשובה בעולם. הצלחת הוועידה היתה אמורה לשמש את קלינטון כהישג היסטורי, כזה שיוכל למחוק את הכתם שעל שמלתה הכחולה של מוניקה לוינסקי. בימיה הראשונים של הוועידה השתעשע קלינטון באימוני חבטות בגולף, וגם בניסיון לבנות מתווה שיקרב בין הנצים. האסטרטגיה של הנשיא לניהול הפסגה הושאלה מקמפ דיוויד מודל 78': הכנת הסכם מסגרת אמריקאי ואז מסע דילוגים של קנגורו נמרץ בין שני המנהיגים לסגירת הקצוות. היוזמה של קלינטון נתקלה בתגובה שלילית של ערפאת וברק. קלינטון נכנע, ובמקום ציווה על פקידיו להכין מסמך חדש שיפרט את עמדות שני הצדדים ויציע אפשרות לגישור ביניהן. הנה סימן ראשון מבשר רעות.

ב-20:30 אוכלות המשלחות ארוחת ערב באדיבות הצוות של הבית הלבן. שעתיים לאחר מכן מתקיימת פגישת עבודה בבקתת Dogwood רחבת הידיים שבה מתאכסן ברק. מחר הוא יום קריטי, כי האמריקאים מתכוננים להציג לראשונה בפני שתי המשלחות את המסמך המדובר שישמש כבסיס לדיונים. "ברק הבטיח שלא נופתע (כנראה יתייעצו איתנו או לפחות יציגוהו לפנינו לפני פרסומו) גם אם לא את כולו נאהב. הבעיות הן: ירושלים, הגבולות, חילופי שטחים, השיבה (הפליטים) והביטחון. אהוד הציג עמדה נחרצת כנגד קבלת כל אחריות שהיא להיווצרות בעיית הפליטים וכן לחילופי שטחים (swap)", כתב מרידור. יוסי גנוסר פסימי: "אחרי שיוצג הנייר האמריקאי ייווצר משבר עם הפלסטינים שלא יקבלוהו. בתום דבריו, יצאו, הוא ובן-עמי, מן ההתייעצות כדי להיפגש עם ערפאת". בינתיים, בתוך הבקתה של ברק מתחולל מיני-עימות בין חברי המשלחת. מרידור מתנגד בתוקף להסכמה לנסיגה על בסיס קווי 67', תנאי הצפוי להיכלל במסמך האמריקאי, וכן לוויתור בעניין ירושלים והפליטים. אמנון שחק מציג קו מתון יותר. במהלך הוויכוח מרידור נדרך, הוא חושד שמיקרופונים אמריקאיים מקשיבים לכל מילה. "תוך כדי השיחה חשבתי שאנחנו שוגים כשאנחנו מדברים בפתיחות כזאת", הוא כותב, "הרי יש חשש להאזנה. כתבתי פתק ליושב לצדי: 'האמריקאים ינסחו מחדש את הנייר שלהם אחרי שיקבלו את הסטנוגרמה של שיחתנו כאן ועכשיו. לפי דעתי הם יזהו שאפשר ללחוץ עלינו גם בעניין הפליטים וגם בעניין ירושלים'".

13.7.2000

יום רביעי בבוקר האיר, מלווה ציפייה דרוכה להצעת התיווך האמריקאית. במהלך היום רואה בן-עמי את הטיוטה הראשונית, שמכילה שני מוקשים מרכזיים; המוקש לישראלים הוא הסכם על בסיס חזרה לקווי 67'.

המוקש לפלסטינים - עניין ירושלים נשאר מעומעם. לפנות ערב צילצל הטלפון בחדרו של מרידור: "ברק התקשר ואמר כי סודר שבארוחת הערב אשב ליד קלינטון וביקש כי אשוחח איתו על הבעיות הקשות... ב-20:00 החלה ארוחת הערב המשותפת לכל המשלחות בחדר האוכל. ישבתי לימינו של קלינטון, כשלשמאלו יושב אבו-מאזן... הנשיא סיפר כי אחרי הצהריים היה גם בוושינגטון בטקס לציון חתימת הסכם סחר עם וייטנאם. הוא, השייך לדור שהתמודד עם מלחמת וייטנאם ואף התנגד לה, התרגש מאוד בטקס... אחרי הארוחה שוחחתי עם צ'לסי קלינטון, בתו של הנשיא הנמצאת איתו במחנה... דיברנו על ספרו של מיכאל איגנטייב על ישעיהו ברלין שהיא קוראת בו עכשיו. את הספר קיבלה מלאה רבין, כמוני... צ'לסי נשמעת אינטליגנטית ולגמרי מיושבת ומאוזנת. היא לומדת בסטנפורד, בת 20".

14.7.2000

ביום שישי נוחתת ההצעה האמריקאית על השולחן. ב-10:00 מתכנסת המשלחת הישראלית בביתן של ברק. "דיברתי נגד חלקים רבים במסמך", כותב מרידור ביומן, "נגד האמירה שהגבול ייקבע על בסיס קווי 67'... (נגד) חילופי קרקעות ושיבת פליטים לתוככי ישראל בכל מספר שהוא". ברק מסר לנוכחים כי סיכם עם קלינטון וערפאת כי הוועידה תתנהל בדיונים בארבע קבוצות: ביטחון, גבולות, ירושלים, פליטים. "קלינטון הציע שהדיונים בכל קבוצה יהיו בארבע עיניים. ברק הסכים אך ערפאת התנגד... נראה כי אינו סומך על איש מאנשיו כאשר הוא לבדו... מסתבר כי הפלסטינים רואים את העמדתי בראש הצוות לעניין ירושלים כסימן לעמדה ישראלית קשוחה... בפגישה שקיים אהוד עם קלינטון בצהריים התברר שערפאת גם הוא לא הסכים למסמך ולכן, כדברי נשיא ארצות הברית, המסמך היה כלא היה". הנה עוד ענן שחור: האמריקאים נכנעים שוב ללחץ.

בשעת צהריים נפגשים הצוותים כדי לדון בעניין ירושלים. דני יתום ומרידור עם סאיב עריקאת ועם יאסר עבד רבו. הדרישה של הפלסטינים כפי שמתאר מרידור ביומן היא: "ריבונות פלסטינית על מזרח ירושלים ולפחות על השכונות הערביות בה, לרבות בעיר העתיקה. האם אני צודק בהבחנה שיש כאן נכונות להכיר בריבונות ישראל בשכונות היהודיות במזרח העיר?... השבתי שלא נוותר על ריבונות בכל העיר בגבולותיה דהיום וערפאת צריך להביא זאת בחשבון אם הוא רוצה בהסכם... בסיום הפגישה פלט עריקאת שצריך שבעניין זה ידברו ביניהם ערפאת וברק, והם מתחמקים מכך. אני מבין מזה או שערפאת רוצה להיפגש עם ברק, או שעריקאת רומז שבעניין ירושלים רק ערפאת - ולא הוא - יכול להתפשר...

"לפני ארוחת הערב, ב-20:30, נכנסנו, גלעד שר ואני עם עריקאת ועבד רבו אל קלינטון... כדי לדווח על שיחותינו בעניין ירושלים... קלינטון אמר שבניגוד לדיוניו עם הצוותים האחרים, בעניין ירושלים אין לו עדיין תמונה ברורה של הפתרון האפשרי... בתום הפגישה ביקש ממני הנשיא להישאר איתו לבד... סיפרתי לו על הרגע שבו נודע לי, בצריח הטנק בסיני במלחמת ששת הימים, על שחרור ירושלים. תיארתי לו את ההתרגשות עד דמעות שאחזה אז בכולנו על הטנקים במדבר, בין הקרבות. קלינטון אמר שהוא מבין שאין אפשרות שנוותר על ריבונותנו. הוא מחפש דרך מעשית. פונקציונלית".

בתשע בערב בארוחת ליל שבת התרחשה אולי הסצנה הסוריאליסטית ביותר בפסגה כבדת הראש, בכיכובו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. כך תיאר מרידור את המחזה המוזר ביומנו: "כשלימינו הנשיא קלינטון ולשמאלו יאסר ערפאת, שר רובינשטיין זמירות - 'שלום עליכם מלאכי השלום' - ואחר כך קידש על היין ועל החלות. ישבתי מולם, סביב השולחן הגדול, ליד מדלן אולברייט, ושוחחנו במשך הארוחה. היא מוטרדת מכך שעוד לא מבינים שאין יותר זמן וצריך לקבל החלטות".

15.7.2000

הפיצוץ הראשון הגיע. בשבת בתשע בבוקר התכנסה המשלחת בביתן של ברק. "עימות ראשון וברור בין גישתי לבין גישת בן-עמי (ושחק? ואהוד?)", כתב מרידור. "בעניין הפליטים, אני מתנגד לזכות השיבה לישראל בכל צורה שהיא. אם נתחיל בכך, זה לא ייגמר במספר של כמה אלפים, אלא בעשרות-אלפים ואולי במאה אלף ויותר... בן-עמי תקף חזיתית את עמדתי: צריך שלום. האלטרנטיבה מסוכנת. יצרנו אתוסים מאז 67' שלא היו קיימים קודם לכן. לא יהיה הסכם, אם לא יהיה בו גם מעשה של הכרה בהיבט המוסרי של הבעיה. אליקים לא אהב את דבריו אלה של בן-עמי... אהוד הסכים עם עיקר דבריו של בן-עמי... אני מתחיל לחוש את חומרת המצב".

המשלחת הישראלית מפוצלת כעת בין שני קצוות. הפליטים וירושלים הם הנושאים המעיקים. בעיקר ירושלים. בשיחת פתיחה של מרידור וגלעד שר עם הפלסטינים בעניין ירושלים מציע שר בירה פלסטינית בשכונת אבו-דיס, מקום מגוריו של אבו-עלא. הפלסטינים מתנגדים. "העיקר מבחינתם הוא העיר העתיקה... הפגישה היתה מתוחה", כותב מרידור.

את הדיאלוג המשמעותי באותו יום ניהל בן-עמי עם אבו-עלא. לפתע, במהלך השיחות, הגיח קלינטון ונכנס אל תוך הבקתה. בן-עמי דיווח לנשיא שהציג בפני אבו-עלא מפה שעליה מוצגת המדינה הפלסטינית על פני 86 אחוז משטחי הגדה. אבו-עלא סירב להציג מפה נגדית. לשיטתו, גבולות המדינה הפלסטינית נקבעו כבר על ידי מועצת הביטחון בקווי 4 ביוני 67'. קלינטון מפציר בפני אבו-עלא לשחק פינג פונג אינטלקטואלי עם בן-עמי, אך יו"ר המשלחת הפלסטינית מתמיד בסירובו. קלינטון מאדים מזעם, ממטיר על אבו-עלא צעקות ועוזב את החדר. "לפתע נראה הנשיא קלינטון יוצא במהירות מן החדר השני ועוזב את הבניין", שיחזר מרידור שצפה במחזה מן הצד, "כשאחריו ממהרים כל עוזריו וניירותיהם בידיהם. מתברר שהנשיא 'פוצץ' בזעם את הפגישה, כשהוא משתלח בחריפות רבה באבו-עלא שלא הגיב כראוי להצגת מפה ישראלית... קלינטון נטש את הבניין בכעס ודחה את המפגש איתנו. הלכנו לאכול ארוחת צהריים. אבו-עלא נראה חיוור ולחוץ".

לא כל הפלסטינים הזדהו עם הקשיחות של אבו-עלא. גם המשלחת הפלסטינית היתה מפוצלת מהרגע שבו נשמע צליל הגונג הראשון. הפשרן היה מוחמד דחלאן, חביבם של האמריקאים, שניצב יחד עם מוחמד ראשיד, איש הכספים של ערפאת, מול שני השועלים הוותיקים: אבו-עלא ואבו-מאזן. בעוד אבו-עלא הולך ומחוויר בארוחת הערב, "נראה דחלאן משועשע וסיפר סיפורים ואפילו בדיחות", כותב מרידור. מאז שקלינטון שפך עליו את זעמו, נותר אבו-עלא במשך רוב ימי הוועידה בבקתתו, לבוש בפיג'מה. הנה עוד סימן מבשר רעות.

ארוחת הערב הסתיימה. השעה: כמעט חצות. ברק מכנס את הצוות הישראלי. הוא מודאג מאוד ממה שהתרחש. הנשיא האמריקאי עומד לצאת בעוד כמה ימים לוועידת 8-G ביפן. הוועידה, מבחינת ברק, תסתיים ברגע שגלגלי אייר פורס וואן יעזבו את מסלול ההמראה הסמוך למחנה. "ברק אמר כי אנחנו מתקרבים לפרשת דרכים... האמריקאים יוצאים לאוקינאווה בעוד שלושה ימים... אם לא יהיה הסכם, חשוב שלא ניתפס כאחראים לכישלון", כותב מרידור. "נותרו פערים משמעותיים. בעניין השטח: הפלסטינים רוצים שאם יועבר שטח לישראל, למשל גושי התנחלויות, יקבלו הם שטח זהה מתוך ישראל. בעניין הפליטים: אנחנו קרובים לניסוח ההסכם ונשאר עניין המספרים. ברק אומר כי הוא מסכים למאות בשנה או כמה אלפים בסך הכל... בעניין ירושלים: עמדתנו היא שלא יהיה שינוי בקו הריבונות שלנו. אפשר להציע עירייה נוספת מחוץ לשטחנו, ונספח לעיריית ירושלים את מעלה אדומים, גבעת זאב ואפרת. כך ניצור את ירושלים היהודית הגדולה ביותר בהיסטוריה". בלילה ברק הולך לקלינטון ואומר לו שלא יחיה עם נייר אמריקאי שיכלול ויתור על הריבונות בירושלים.

16.7.2000

פחית דיאט קולה ביד אחת וסיגר ביד השנייה. כך ניהל קלינטון את ועידת קמפ דיוויד, תוך שהוא מנסה להפעיל את קסמיו המוכרים על שני הצדדים. "אתה יותר פופולרי מברק וערפאת גם יחד בקרב העמים שלהם", אמר לו השגריר אינדיק באחד מימי הוועידה כדי לנטוע בו את התקווה שאם יושג הסכם, יוכל הנשיא לסיים את הקדנציה שלו בשהייה מתמשכת במזרח התיכון, תוך שהוא מנצח על הסדר השלום ומפיג את ההתנגדויות. קלינטון מנצח באותו יום על סימולציה בין שני הצדדים. בן-עמי ועו"ד גלעד שר מהצד הישראלי וסאיב עריקאת ומוחמד דחלאן מהצד הפלסטיני. במהלך המשחק מותח בן-עמי את הגבולות: הוא מציע 90 אחוז מהשטח, ריבונות על הפרברים החיצוניים של ירושלים ואפוטרופסות של ערפאת על חראם א-שריף, מתחם הר הבית. ההצעה לא משכנעת את הפלסטינים לרדת לפרטים.

ברק פוגש את קלינטון ובמניפולציה די בסיסית מאגף מימין את ההצעה של בן-עמי. "היא החמירה מאוד את הסיכון לביטחון ישראל", הוא אומר לנשיא. "אני לא מתכוון לנצח על התמוטטותה של המדינה היהודית". ערפאת מלודרמטי עוד יותר, "אם אקבל את ההצעה של הישראלים, אני אירצח!" הוא זועק באוזני קלינטון.

בצהריים מתכנס הצוות הישראלי בביתן של ברק. לשיטתו, הפלסטינים לא מתגמשים וצפוי משבר. מרידור תוקף את הוויתורים שישראל הסכימה להם עד כה בירושלים, למרות שהיום הם נראים מינוריים מאוד. "אמרתי בדיון שזה מוזר וממש חמור שראש הממשלה אומר לנשיא ארצות הברית שיהיה משבר אם הוא יציע ויתור על ריבונות בירושלים ושעות ספורות אחר כך, מציע בן-עמי לוותר על שכונות ערביות בתוך העיר. אהוד הגיב מיד ואמר שזו איננה הצעה, אלא רק רעיון לא מחייב. חלקתי עליו ואמרתי שכל הצעה כזאת נרשמת והיא הפתיחה להמשך". אמנון שחק מגן על העמדה הישראלית. "שחק התלונן על שאני תוקף את שלמה בן-עמי וגלעד שר, שהם בחזית הקשה של המשא-ומתן בשמנו", כותב מרידור. "השבתי שאינני תוקף אותם. טענותי מופנות כלפי אהוד היושב לצדי. אהוד הגיב ואמר שהוא האחראי. הוא מעריך שהמצב קשה וייתכן שלא יהיה הסכם.

"בתום הישיבה נסעתי עם שחק... פגשנו ברכב שבא ממולנו את אבו-עלא. נעצרנו זה ליד זה. אבו-עלא אמר שהמצב קשה, ושאל את אמנון למה הנשיא כעס עליו אתמול. אמנון השיב שאבו-עלא הכעיס אותו, כי לא נענה לבקשתו להשיב להצעות. שחק שאל את אבו-עלא: לאן תיסע מאבו-דיס? אבו-עלא השיב: לתוניס... הוא הוסיף וסיפר ששגרירם בצ'כיה נוהג להציע כי ידרשו את זכות השיבה לא לפלסטין, אלא לתוניס. היה טוב שם".

ב-20:00, בארוחת הערב, המזלגות והסכינים מקרקשים, צוות הבית הלבן מגיש ארוחה טעימה, אבל האווירה טעונה, כמעט עוינת. "האמריקאים, הפלסטינים ורוב הישראלים מפגינים את התחושה כי לא יהיה הסכם", מסכם מרידור. "הפערים גדולים. היתה פגישה קשה בין קלינטון לערפאת, והודעה של ברק לאמריקאים שהוא לא מוכן להמשיך כך. ההודעה נכתבה על ידי ברק בכתב ידו. הוא הראה לי אותה... כל אלה יצרו רושם של משבר. דעתי שונה. יש סיכוי שערפאת ייתן קצה חבל מספיק כדי למנוע את פיצוץ הפסגה".

זו היתה הערכה די מדויקת של חוכמתו הפוליטית של ערפאת: מכתב שהוא העביר לקלינטון סימן פריצת דרך. במכתב הסכים ערפאת בין השאר לסיפוח גושי ההתנחלויות לישראל תמורת קבלת שטחים, לא בהכרח שווים בגודלם, ולהכרזה על קץ הסכסוך. הכל היה מותנה מבחינת ערפאת בקבלת ריבונות פלסטינית בירושלים. מצב הרוח של קלינטון וברק השתפר פלאים. ברק היה משוכנע כעת שהאמריקאים יוכלו לכפות על ערפאת הסדר. זו היתה תפיסת הכוח הבסיסית שלו לאורך רוב ימי הוועידה.

בטון מעט אפוקליפטי מתאר מרידור את השינוי שחל במצב: "מאוחר יותר, בסביבות 22:00, בא קלינטון לברק וישב איתו במרפסת הקדמית של Dogwood. בתום הפגישה מסר אהוד כי קלינטון אמר שערפאת הודיע לו שהוא מוכן לנוע לקראת הדרישות הטריטוריאליות הישראליות (8-10 אחוזים משטחי 67' בידי הישראלים)... למרות שאהוד סקפטי, אינו בטוח שאלה פני הדברים. ערפאת ביקש land swap סמלי. הנשיא מציע, כמובן, להמשיך במשא-ומתן. אשר יגורתי בא. המשא-ומתן האמיתי מתחיל עכשיו. אנחנו כבר ויתרנו כל כך הרבה ונשארנו בלי מרחב גמישות".

17.7.2000

בבוקר יום שני כינס קלינטון המעודד את צוותו כדי למצוא פשרה יצירתית לבעיית ירושלים. ב-14:15 התקיימה פגישה דרמטית במיוחד במרפסת האחורית של הביתן שבו התגורר ברק. היא נמשכה כארבע שעות, עד אחרי 18:00, ונטלו בה חלק כל חברי המשלחת. ברק נראה דרוך. אחרי שכבר היה משוכנע שהוועידה קרסה וכי הוא צפוי לשוב לישראל חבול ומדמם, ללא קואליציה וללא יכולת ממשית לנצח במערכת הבחירות הצפויה את אריאל שרון, ניעור בו לפתע זיק של תקווה. "ברק פתח ואמר שהדיון יהיה בעיקרו על ירושלים", סיכם מרידור את הבלח האופטימיות הזמני של ראש הממשלה. "בעניין הפליטים ייתכן שאפשר יהיה להגיע להסכמה על מספרים. בעניין הגבול המזרחי ייתכן שאפשר להתפשר על אורך הקטע שיהיה בידי הפלסטינים. בעניין גושי היישובים אפשר יהיה למצוא פשרה... ירושלים היא הבעיה הקשה מכל. אהוד מתאר שלושה מצבים אפשריים: האחד - קו הגבול הריבוני אינו משתנה. יש הסדרים מיוחדים בלי פגיעה בריבונות. השני - אוטונומיה פונקציונלית... השלישי - 'חיתוך כואב וחד עד הסוף'. במשתמע ויתור על חלק מהשטחים שבריבונותנו, המכילים ערבים".

יוסי גנוסר דיבר מיד אחרי ברק. הגבר המקריח והשמנמן שמרטין אינדיק תיאר כדומה בחזותו לקומיקאי דני דה ויטו וכ"בעל קסם גס", הסכים עם ברק: "ההסכם יקום או ייפול על ירושלים". גנוסר המתוחכם, ששירת יותר מ-20 שנה בשב"כ והיה מצויד במודיעין על מה שקורה בצד הפלסטיני, עידכן את הנוכחים: "אמש היה דיון קשה אצל המשלחת הפלסטינית בשאלה מה לתת לקלינטון כ'פיקדון'. ערפאת דחה כל מיני הצעות. אותו מעניין דבר אחד: ירושלים. הוא צריך איזושהי ריבונות בעיר העתיקה... אחריו דיברתי אני. אמרתי כי בירושלים אין מקום לפשרה בריבונות. פגיעה באחדות ירושלים חמורה לא רק כלפי היהודים בישראל. היא נוגעת גם ליהודי בניו יורק, במוסקבה וביוהנסבורג".

בן-עמי היה המלודרמטי מכולם, אפילו יותר ממרידור: "הוא פנה לאהוד ואמר לו שההכרעה היא היסטורית והיא מוטלת על כתפיו. ההבדל בין השמאל והימין (הוא כנראה חושב שהוא שמאל ואני ימין) הוא בהערכת גבולות האפשרי. חיוני לבצע הבקעה בתהליך השלום. השאלה הפלסטינית היא השאלה המרכזית וההכרעה בה עומדת על ירושלים. זאת תהיה ועידת ירושלים. אסור לנו להיות שבויים בסיסמה הזדונית 'פרס יחלק את ירושלים'. כך נהיה משותקים. שלמה מציע לוותר על 130 אלף ערבים בשכונות החיצוניות, שלהם אנחנו משלמים סכומי כסף גבוהים, והם משבשים את האיזון הדמוגרפי הרצוי לנו בירושלים. יש בתוכם שבטים בדואיים. זאת ירושלים?!... עם זאת שלמה אומר שלא יהיה הסדר ללא ריבונות כלשהי לפלסטינים בעיר העתיקה".

היועץ המשפטי רובינשטיין פצח במחווה דרמטית משלו: "אליקים פתח בכך שזה דיון קשה. על שכמותו נאמר 'ייתי ולא אחמיניה' (יבוא ולא אראנו, ג"ו). הוא המשיך בציטוט מעובדיה הנביא על אלה שידו גורל על העיר, ומהנביא זכריה שמתאר את ירושלים כ'סף רעל'. הוא המשיך והזכיר את יהודה הלוי ושירתו על ירושלים... הוא מתנגד נחרצות לריבונות כלשהי ברובע המוסלמי ואפילו ל-special regime, כי הוא מסממני הריבונות. הוא אומר: 'אסור שיהיה ישראבלוף'.

"שלמה ינאי מציע לברק אפשרות שאם לא נגיע להסכם בעניין ירושלים, נשאיר את הסוגיה הזאת לשבועיים נוספים, כי לא למדנו את העניין מספיק. ברק אומר: 'it is now or never'. זו הכרעה היסטורית, כמו ההחלטה על קבלת החלטת האו"ם על החלוקה ב-47', כמו ההחלטה על הקמת המדינה ב-48' וכמו החלטת בגין כאן ב-78'', אומר ברק לנוכחים בטון מרצין. 'ככל שזה קורע לב, צריך להכריע... לא אחתום על העברת הריבונות על מקום המקדש לאחרים. זה העוגן לכל המפעל הציוני. צור באהר איננה כמו העיר העתיקה'. ברק ממשיך בפראזות: 'בלי סיום הסכסוך אנחנו בתוך טרגדיה. הקרחון מולנו. אנו רואים אותו. לפני אוקטובר 73' לא רצו לראות את הקרחון, או שראו ופחדו לקחת אחריות. יש דברים שעליהם עם מוכן להיהרג. כזו היתה הכרעת בן גוריון על ירושלים כבירת ישראל כנגד כל העולם. כזו היתה הכרעת צ'רצ'יל להילחם בגרמנים'".

ב-21:30 קורא ברק את מרידור להתייעצות. "רכבתי על האופניים... יצאנו להתייעצות על המרפסת האחורית", כתב מרידור ביומנו. "אהוד מספר לי שקלינטון דיבר איתו. הוא ינסה לגשר הלילה בין שני הצדדים. הוא מבקש להעביר שאלות מאהוד לערפאת ומערפאת לאהוד. אהוד מתייעץ באשר לשאלות שכדאי לנו לשאול את ערפאת. קלינטון אמר שייתכן שידחה את צאתו ליפן... מכיוון שכך, אומר אהוד, אם נגיע להסכם, יצטרך להיערך טקס החתימה ביום רביעי בבוקר. מכאן שאת הדיונים צריך לסיים בהסכמה ביום שלישי בערב".

מתברר כי בנקודת הזמן הזאת, כך לפחות על פי היומן, סבור היה ברק שיש אפשרות ממשית כי בתוך 48 שעות הוא יחתום על הסדר היסטורי עם הפלסטינים. "שמור את ההצעות שלך לשלישי בצהריים", מייעץ מרידור, כלומר לשעות ספורות לפני החתימה. "תכין חבילה מפתה לערפאת על כל היבטיה, בלי לוותר בירושלים על הריבונות". עכשיו הכדור היה במגרש של ברק, וקלינטון חיכה בקוצר רוח לתשובותיו על הצעת ערפאת. באחת בלילה סר אינדיק המודאג לבקתה של ברק כדי להבין מדוע הוא מתמהמה. גלעד שר, חסם את כניסתו לחדר. הוא הודיע לו שברק כמעט נחנק מאכילת בוטן, ששוחרר במאמץ רב. "הוא החל להסתחרר, התנודד כשידיו משוטטות בחלל, פיו פעור לאוויר, נשנק ועיניו קרועות לרווחה", תיאר זאת עו"ד שר לימים בספרו "מרחק נגיעה". "ואז לפת גידי גרינשטיין (עוזרו של ברק) את ברק בסרעפת, הרימו באוויר והנחיתו בחוזקה על הקרקע". כשהתאושש, הגיעו ברק ועוזריו לקלינטון עם הצעה מצומקת בעניין ירושלים. קלינטון נמלא זעם.

המשך הכתבה >>



סצנת החיבוקים ההדדיים המפורסמת בין ברק לערפאת. במהלך הוועידה לא נפגשו פעם אחת בארבע עיניים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו