בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני נורא בינוני. מה שמצחיק אותי יצחיק את רוב האנשים"

איך מצליח אבי כהן, אחד היוצרים הוותיקים והעסוקים בטלוויזיה, להישאר רלוונטי כבר שלושה עשורים? קודם כל, הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. אחר כך, הוא משתדל להמציא את עצמו בכל פעם מחדש, להגיד "כן" להצעות - ולהעדיף תוכניות שוליים על פצצות פריים טיים. עכשיו הוא עומד בפני אתגר חדש - להפוך את "מצב האומה" ללהיט החדש של רשת. אולי לבן, מולי שגב, יש כמה טיפים?

תגובות

היוצר אבי כהן נמצא כבר כמעט 30 שנה בביזנס. בשואו ביזנס, ליתר דיוק. האיש שמחזיק ברזומה את תוכניות הסאטירה "החרצופים", "פלטפוס" ו"העולם הערב" משנות ה-90, מצליח להישאר רלוונטי ועסוק מאוד בתעשייה שמקדשת נעורים. פעם, לפני 25 שנה, כשהיה באמצע שנות ה-30 לחייו, הספידו אותו. אמרו שכבר היה לו את הזמן שלו ושהוא עבר. מאז, הוא לא מפסיק לעבוד.

"היינו שני חברים טובים, המפיק חיים מנור ואני, ושנינו כבר נחשבנו לזקנים מדי בגיל 35-40", נזכר כהן בראיון ל-Markerweek. "אז החלטנו ללכת יחד. פשוט המשכנו בדרך שלנו. הצענו עוד הצעה, ניסינו מפה ומשם והשתדלנו לעשות כל דבר על הצד הטוב ביותר. כמובן שנדרש לשם כך מוסר עבודה עצום. כשיש פרויקט, אתה עובד. בעצם אני לא עובד, אני עושה".

ככה נראית העשייה של כהן: הוא יערוך את העונה השלישית של תוכנית הבידור והסאטירה "שבוע סוף" ובמקביל גם את הפאנל הקומי "מצב האומה" שעלה השבוע ברשת, בכיכובם של גורי אלפי, אורנה בנאי וליאור שליין. לפני כמה שנים יצר וערך את הפאנל הקומי-סאטירי "משחק מכור" ואת הטלנובלה "אסתי המכוערת", ולפני כשנה יצר וערך את סדרת הדרמה "המקום".

אז איך שורדים כמה עשורים בתעשייה שבה תחלופה ודינאמיות הן מלות מפתח? לכהן אין תשובה חד משמעית. "אני בנאדם נורא בינוני", הוא מספק הסבר אחד לסוד ההצלחה שלו. "אני תמיד אומר שמה שמצחיק אותי - יש סיכוי סביר שיצחיק את רוב האנשים. הניסיון מלמד שככה זה עובד".

במהלך הראיון הוא שולף הסבר נוסף, קצת מפתיע: "אני מעדיף לא לעבוד בפריים-טיים ולא ברייטינג גבוה. מעדיף לעשות תוכניות שוליים כמו 'פלטפוס', 'העולם הערב' ו'המחשוף', או את 'שינויים בלוח המשדרים' (תוכנית לייט-נייט ששודרה באחרונה בערוץ 10, ע"ג', אב"ז), שבעיני היא תוכנית גדולה. בתוכניות מהסוג הזה אף אחד לא יושב לך על המוח - ואתה נהנה משותפות עם אנשים כמו ארז טל, אברי גלעד, ערן זרחוביץ, יוני סהר וגיא מרוז.

"אלה התוכניות שבהן אתה יושב ומשחק את המשחק היצירתי באמת. זה מה שאני אוהב יותר לעשות. אני לא יכול להגיד שאני מצטער שאני בפריים-טיים כי זה יהיה צבוע מצדי - נעים מאוד להיות דייר קבוע בפריים-טיים במשך שנים - אבל אני אוהב יותר להיות חייט ספציפי".

"בכל מקרה", הוא ממשיך, "כמו בתחומי העיתונות, הרפואה ועריכת הדין, אתה מחזיק מעמד לתקופה ואז מגיע חוק הטבע ומחליפים אותך. דווקא בתעשייה הזאת, שבה אני פועל, זה יותר תלוי בבנאדם, בכמה אתה טוב".

גם דודו טופז שילם את מחיר חוק הטבע?

"טופז הוא טופז ולונדון וקירשנבאום לעומתו הם לונדון וקירשנבאום. הם יכולים להמציא את עצמם מחדש. אני חושב שהטרגדיה של דודו נבעה מכך שהוא היה תלוי לגמרי בערכים של הצופים ובמסך. לא היה לו עולם אחר. וכשזה מה שיש לך וזה נלקח ממך, אז אתה מת. זה לא קשור רק לשואו ביזנס, זה חוק בבריאות הנפש".

מה לגבי הצעירים שמאיימים עליך?

"אני הורג אותם. אני הולך לפגיות והורג אותם", הוא צוחק. "האמת היא שזאת בדיחה של אפרים סידון. זה מה שהוא ענה כששאלו אותו למה לא נולדים סאטיריקנים חדשים בישראל.

"נפגשתי באחרונה עם הבמאי בני כרמלי, שהוא בערך מהדור שלי (מביים את "כלבוטק", את תוכנית האירוח של אברי גלעד, את "אנשי היום" ותוכניות קאלט רבות בעבר, ע"ג', אב"ז)", עובר כהן לנימה קצת יותר רצינית. "ואמרנו לעצמנו, איך זה ששנינו עם שיער שיבה, ומסביב כולם צעירים. אומרים לנו תמיד: 'איך לכם, המבוגרים, יש הכי הרבה אנרגיה?' התשובה היא שצריך להסתכל על זה הפוך: תמיד היתה לנו הרבה אנרגיה, וככה שרדנו.

"צריך לדעת להמציא את עצמך בכל פעם מחדש. אני לא יושב בבתי קפה וחושב מה אני אמציא עכשיו - מה שקורה הוא שמציעים לי הצעות שונות, חלק מהן לדברים שלא עשיתי בעבר, ואני הולך על זה. במקום לראות בהן איום, אני רואה בהן הזדמנות".

אנשים רוצים לבטא את עצמם

גם אנחנו ניסינו לספק פרשנות לתעלומה איך נהפך כהן לאחד היוצרים הקבועים כאן. ההצעה שלנו - וסליחה על הקלישאה - היא שכהן באמת מתרגש ממה שהוא עושה. האיש שנמנע במכוון משיחות חולין ומקרין אישיות מופנמת ומעט חסרת סבלנות - הופך את פניו כשהוא מתחיל לדבר על התוכניות שערך. אחרי כמה שעות שיחה אתו, כולל ביקור על הסט של "מצב האומה", לא נשאר מקום לספק. האיש נהנה מהעבודה שלו.

אתה חושב על כך שיום אחד זה ייגמר, שאולי תיהפך ללא רלוונטי?

"במשך הרבה שנים היה לי פחד קיומי כזה, אבל כיום כבר לא. אני חי כל הזמן עם איזו חרדה אבל אני כבר באמת לא יודע אחרת - אז ככה אני חי. יכול להיות שמשם גם מגיע הדרייב. זו הגדולה של הקפיטליזם. צריך כל הזמן להתאמץ, להיות על קצות האצבעות. זאת שיטה מצוינת לכלכלה, אבל מסוכנת לבנאדם".

אתה איש עשיר?

"איש עשיר אני לא, אבל אני רגוע כלכלית".

כמה מרוויח עורך של תוכנית?

"תלוי מאוד מי האיש. אני חושב שזה בערך מה שמפיק מרוויח (כ-12% מהרווח הנקי של התוכנית, ע"ג' ואב"ז), אולי קצת פחות. אבל מפיק עלול גם להפסיד והרבה מאוד פעמים הוא מפסיד כסף, או מגיע לאחוזים מאוד נמוכים של רווח, כי כל תקלה אוכלת לו מהכסף. העורך לא מסתכן. הוא מקבל את שכרו. גם הטאלנט".

"מצב האומה" שעלתה השבוע ברשת, עשתה לא מעט רעש עם המעבר המתוקשר של אורנה בנאי ממסחטת הרייטינג הוותיקה "ארץ נהדרת" בקשת, לזכיינית המתחרה - שם תעשה משהו קצת אחר. לא עוד חקיינות פרועה, אלא הגשת דו"ח שבועי עם ליאור שליין ועם גורי אלפי על המצב כאן, דרך העיניים שלהם.

למרות הבאזז שיצרה התוכנית והציפיות הרבות שתולה בה הזכיינית, כהן לא המציא דבר חדש עם "מצב האומה". להפך. מדובר בפורמט משומש של פאנל קומי שמקבל פנים חדשים אחת לעונה. "זה הדור הבא", מצטדק כהן. "זאת תוכנית שבה מופיע פאנל קומי, אבל הגרסה חכמה יותר, מורכבת יותר. שיכללנו את הפורמט. בתוכנית שלנו הטאלנט עומד מאחורי מה שהוא אומר, זה היסוד של כל הפורמט הזה. לפעמים נדרשת עזרה של כותב כדי לחדד את הבדיחות, אבל המנחה מביא את עצמו, הוא לא משחק תפקיד".

את התוכנית מובילים שני כוכבים שנפלטו מזכייניות אחרות: ליאור שליין שהיה בערוץ 10 ואורנה בנאי שעברה לרשת, הזכיינית שיושבת על תקן האנדרדוג.

"אני חושב שכל סולם הדירוגים הזה שייך לעיתון ולא למציאות. אני חושב שהגיע הזמן של שניהם לעלות קומה ולעבור לרשת. במציאות, אנשים עושים את מה שהם רוצים לעשות, ועובדה שאלה הבחירות שלהם. אין כל ספק שהמעבר של ליאור מערוץ 10 לערוץ 2 הוא שיפור עמדה".

והמעבר של אורנה בנאי?

"אני חושב שאורנה עשתה בחירה נכונה כי היא אוהבת מאוד את התוכנית הספציפית הזאת. אני חושב שאמנית ברמה של אורנה בוחרת לעצמה מקום שבו היא יכולה להתבטא. היא אישה מבריקה הרבה יותר ממה שהיא מביאה לידי ביטוי בדמויות שהיא מגלמת, ושאותן הציבור מכיר. זאת הסיבה, למשל, שאנשים שמחו בזמנו לעבור מערוץ 2 לערוץ 10. כשעשינו את 'עד הבחירות זה יעבור', (פאנל סאטירי שרץ בתקופה שלפני הבחירות האחרונות בערוץ 10, ע"ג', אב"ז), עבדנו עם אדיר מילר. אנשים רוצים לבטא את עצמם".

אתה חושב שבנאי עשתה מהלך חכם?

"אני לא מנתח אנשים, גם את הצעדים שלי אני בקושי מנתח".

למה שליין לא הצליח בערוץ 10?

"אני כופר בהנחה הזאת. אני חושב שהוא מאוד הצליח".

אז למה הוא לא שם?

"הוא רצה ללכת הלאה, רצה לעבור לערוץ 2 כמו כל בנאדם בערוץ 10. עשינו תוכנית לילה, הוא פיצח את נוסחת הלייט-נייט ועבד הרבה מאוד זמן במשבצת הזאת. שליין עזב משתי סיבות - הראשונה קשורה למצבו של ערוץ 10: יש שם חבורה של אנשים אמיצים שמנסים להשיט ספינה בתנאים קשים, ועצם העובדה שהיא שטה זה הישג שלהם; הסיבה השנייה היא אמביציה אישית".

על השאלה אם ההחלטה של שליין לעזוב את ערוץ 10 היתה משותפת לשניהם, עונה כהן במעומעם. "אנחנו חברים טובים, יש דברים שאני עושה בלעדיו ושהוא עושה בלעדי אבל על הרבה מהדברים אנחנו חושבים ביחד ומתקדמים ביחד. יש בינינו פער של 30 שנה אבל יש כאלה שטוענים שהוא המבוגר בינינו. בסך הכל הפער לא חשוב. יש בינינו הרבה דמיון".

הניסיון לחלץ מכהן עמדות נחרצות בכל מה שקשור למלחמת הזכייניות, נוחל כישלון. "אני איש פרטי ולא מדבר בשם רשת", הוא משיב בעידון. "אני עושה כמיטב יכולתי שיהיה נורא מצחיק".

קשת פיצחו את הנוסחה לאיך עושים טלוויזיה בישראל?

"אני ממש לא יודע, יש כל מיני תיאוריות סביב זה. אני חושב שהם עושים עבודה מצוינת".

ורשת?

"רשת היא עכשיו זכיינית חדשה לגמרי, כאילו לא הכרתי אותה בעבר. לא מדובר הרי בבניין, שהוא אותו בניין, אלא באנשים. והם חדשים".

הביקורת שיש על רשת וגם על ערוץ 10 היא שהקברניטים הם לא אנשי תוכן וטלוויזיה.

"זה נכון, אבל בינינו, גם מנכ"ל קשת אבי ניר היה איש שיווק ואיש הטלוויזיה בקשת היה אורי שנער, המנכ"ל והנשיא לשעבר - בדיוק כמו שדן שילון היה ברשת האיש שעוסק בתוכן ויוחנן צנגן, מנכ"ל רשת לשעבר, היה איש הניהול והכספים. אבי ניר למד את המקצוע, ועכשיו הוא כבר איש טלוויזיה. אני מניח שגם האנשים החדשים ברשת ילמדו".

הפוליטיקאים עובדים אצלי

ב"מצב האומה", כהן מחזיק במושכות יחד עם שליין. השניים מפקחים על התוכן וקובעים מה נכנס ומה נשאר בחוץ. אבל נראה שיש שני עניינים שלא מטרידים את כהן במיוחד: כסף ורייטינג. "אין לי מושג כמה התוכנית עולה, זאת לא העבודה שלי".

מהן ציפיות הרייטינג שלכם?

"הציפייה היא תמיד למקסימום. 33% יהיו הצלחה מדהימה, מתחת ל-12% זה יהיה ביזיון".

12% יספקו אותך?

"גם 'משחק מכור' התחיל עם 12% רייטינג. לתוכנית עם עומק לפעמים לוקח זמן לתפוס".

כשיצרת את סדרת הדרמה "המקום" לפני כשנה, העדפת לא ללהק כוכבים כמו ליאור אשכנזי, אלא להמר על פנים חדשים. מה השתנה עכשיו?

"בתוכנית הנוכחית המשתתפים לא משחקים תפקיד, אלא מביאים את עצמם. חיפשנו אנשים שמצד אחד יש להם אמירה מגובשת, ומצד שני שיגרמו לאנשים לרצות להקשיב להם. לאנשים קשה להקשיב למישהו זר. כשמלהקים שחקנים זה אחרת, כי אתה לא רוצה שיראו את השחקן אלא את הדמות. היתה תקופה שליאור אשכנזי הציף את המסך. היית פותח טלוויזיה ולא יודע אם זאת התוכנית ההיא או שידור חוזר של השנייה. רציתי פנים חדשים.

"ב'אסתי המכוערת' זה היה אחרת - הקונץ של שלמה משיח ושלי היה ליצור את הטלנובלה הראשונה שיש בה אירוניה. בגלל זה לקחנו מותגים, כל אחד היה הדבר עצמו. שייקה לוי, עודד קוטלר, ליאורה ריבלין, משה פרסטר בתפקיד של הומו. שיחקנו עם המודעות של הצופה".

אתה מתמחה בהמון ז'אנרים: סאטירה, דרמה, טלנובלה. חלקם הגדול מבוססים על פורמטים שיובאו מחו"ל. איך אתה מחליט מה לעשות?

"אני נורא אוהב טלוויזיה ורואה הרבה ממנה, כך שאם אני רואה משהו שנראה לי מתאים, ושאני אוכל להתבטא בתוכו - אני שמח לעשות אותו. אני יכול לזרוק רעיון למפיק, והרבה פעמים מפיקים פונים אלי. אני מוכר, בואי נגיד. זה קצת כמו בתיאטרון - אתה בוחר מחזה אבל מביים אותו אחרת. את צ'כוב אפשר לעשות בעשר צורות. בשפה של הטלוויזיה, הפורמט זה המחזה - יש שם איזה מבנה, ועכשיו בוא תעשה את האינטרפרטציה שלך, בוא תפצח אותו מחדש".

את שמו קנה לו כהן בין היתר כשערך את "החרצופים", הסאטירה הפוליטית ששודרה בערוץ 2 ב-1996-1999, ונוצרה על ידי אפרים סידון בהתבסס על פורמט בריטי. את הפוליטיקאים גילמו בובות. בין החקיינים זכורים במיוחד טוביה צפיר, שרית סרי ותומר שרון. "החרצופים" נחשבה לסאטירה בועטת, החריפה ביותר של שנות ה-90, כזו שלא חששה לנעוץ שיניה בכל, הצליחה לייצר דעת קהל ולהפוך על פיהן קריירות שלמות של נבחרי ציבור. דן מרידור וחיים רמון ספגו פגיעה תדמיתית קשה בעקבותיה, לאחר שהוצגו בצורה נלעגת.

כנגד הטענות כאילו הצלחת "החרצופים" לא שוחזרה עד היום, טוען כהן שהסאטירה הפוליטית עדיין בועטת. "סאטירה היא בעצם אמירה פוליטית חדה שעטופה בהומור, והיא יכולה להופיע גם בעיתונות הכתובה, לא רק בטלוויזיה", הוא פוסק. "כל דבר שלועג לשלטון יכול להיחשב כסאטירה. המדור 'אפעס' ב'ידיעות אחרונות', למשל, הוא מעולה בעיני. 'ארץ נהדרת' היא סאטירה. 'מצב האומה' הולכת בפירוש להיות תוכנית סאטירית".

אבל כל המוצרים האלה עדיין לא חזקים כמו "החרצופים".

"התוכנית הקודמת תמיד נחשבת יותר מזו הנוכחית. כשעשינו את 'החרצופים', אמרו לי ש'ניקוי ראש' (תוכנית סאטירה משנות ה-70, ע"ג', אב"ז), היתה פורצת דרך יותר ממנה. עוד מעט גם אנחנו נהיה נוסטלגיה ואז יגידו עלינו - 'היו ימים'".

איך מחליטים על התוכן בסאטירה?

"קוראים עיתונים, יש ישיבות מערכת ארוכות ומלאות ויכוחים. עולה עושר די גדול של דעות סביב השולחן. יש לנו גם קריטריון שבודק לא אם הדעה נכונה או לא, אלא אם היא ראויה להיאמר או לא. לפעמים אנחנו מבטאים דעות שהן לא בדיוק מה שאנחנו חושבים. קצת כמו עורך דין שלא באמת אכפת לו אם הלקוח אשם, אלא אם העמדה שלו ראויה לייצוג.

"יש כיום, לדוגמה, את עניין ההתנחלויות והסירוב לצה"ל. יש דעה שהסרבנות גרועה מאוד. יש עוד דעה שאומרת שיש צו שעומד מעל לזה הצבאי. ננסה להציג את שני הצדדים כי שניהם ראויים להיאמר. לא מעניינים אותי ימין ושמאל".

נראה שבתוכניות הסאטירה אוהבים לרדת על פוליטיקאים ולא על בעלי ההון, שמשפיעים על חיינו לא פחות.

"הפוליטיקאים עובדים אצלי. אני משלם את שכרם והם אמורים לשרת אותי. אני המעסיק של הפוליטיקאי. אם הוא מפשל, אני אמור לנזוף בו ולהודיע לו שהוא פישל, לרדת עליו. אילי ההון אמנם שולטים בי לא פחות, אבל הם לא נבחרו על ידי ולא חיים מכספי. אני לא חייב להשקיע אצל לב לבייב, אבל אני משרת בצבא של שר הביטחון אהוד ברק. אלי רייפמן לא גנב ממני ישירות כסף, אלא אם טעיתי ספציפית. זה משהו אחר. עם זאת, אני בהחלט מסכים שהם מטרה ראויה לגמרי. הבחירה היא באנשים שמשפיעים על חיי ויש לי זכות להגיב על זה".

אז למה אתם לא מתנגחים בהם?

"אנחנו מתנגחים בהם ברגע שהם עושים משהו שלילי. אם יש איל הון שפושט רגל באופן בולט, או שהוא מושחת, אז נתנגח בו. אני לא רוצה להגיד שמות, כי אני אסתבך".

לצד עריכת תוכניות סאטירה מיובאות, יצר כהן באחרונה גם את "המקום" - דרמה משפחתית בהשתתפותם של רמי דנון, טלי שרון, מירב גרובר ודאנה איבגי, ששודרה בערוץ 10.

עם עליית העונה השנייה של "המקום" אמרת שרוב התסריטאים של סדרות הדרמה הם בני 30 שכל מה שמעניין אותם זה זיונים ושאתה רוצה לצאת מהשטאנץ הזה.

"זה היה נכון בעיקר בתקופה שלפני שנה בערך. אז עלו לאוויר המון סדרות שאני מכנה 'סדרות רוטשילד', על חבר'ה צעירים שגרים בעיר בדירות מגניבות, מחפשים זיונים, מדברים על זה ש'אולי תהיה לי סדרה בטלוויזיה' ובעצם כתבו על החיים שלהם. הבעיה היא שזה לא העולם של הצופים, שרובם לא גרים ברוטשילד, אלא של התסריטאים. אבל אני חושב שקצת יצאו מזה. בזמנו היה את מתי נתנשק, אולי נתגנב, מתי נתקלח".

אין הבדל בין ריאליטי לכדורגל

למרות הביקורת על דיירי שדרות רוטשילד, כהן מכיר את השדרות האלה די מקרוב. "אני נולדתי בשדרות רוטשילד וגדלתי שם", הוא מודה. "אני והבמאי איתן צור. היינו ילדים של אמצע תל אביב, והיה ברור שנעסוק בשואו ביזנס. הבנתי שהמדיום של המאה הזאת זה הטלוויזיה. זה הכי רלוונטי".

בשנות ה-70, עם סיום השירות הצבאי, יצא כהן ללונדון, ללמוד בבית הספר לקולנוע "לונדון פילם סקול". כשחזר לישראל, עסק קצת בקולנוע - בין השאר ביים את "אבא גנוב 2" - ובהמשך הקים חברה לסרטי פרסומת בשם קיץ הפקות, והחל לעבוד בטלוויזיה. הוא הרחיב את עבודתו עם הקמת ערוץ 2 הניסיוני.

מהי תוכנית הטלוויזיה שאתה חולם לעשות?

"יש כמה פרויקטים שאני לא חולם לעשות, אלא מקדם. כל אחד נמצא בשלב אחר של עבודה. כרגע, בזמן שאני עושה סאטירה, החלומות הם בדרמה. כשאני עושה יותר מדבר אחד, אז אני רוצה את השני".

תערוך תוכניות ריאליטי?

"עשיתי את תוכנית הריאליטי הראשונה בישראל, 'החפרפרת' (שודרה ב-2001 בהנחייתו של איתי אנגל, ע"ג', אב"ז), שלא כל כך הצליחה. בדיעבד, אני חושב שקשת קצת הקדימה את זמנה עם התוכנית, ושהפורמט היה מעט מתוחכם מדי. בכל מקרה, התשובה תלויה בתוכנית שתעמוד על הפרק. אני אוהב את הז'אנר".

אז אתה לא חושב שריאליטי היא ז'אנר נחות.

"זאת דעה מיושנת ששייכת לדור קודם שלא מבין לאן הולך העולם. כשהתחיל הקולנוע, בתיאטרון בזו לו. הוא נחשב לבידור נחות להמונים, שלא דומה לתיאטרון. השמרנות בזה לכל דבר חדש. אין הבדל בעיני בין ריאליטי לכדורגל. כדורגל זה ריאליטי עתיק יומין".

אומרים שאוטוטו האינטרנט מחליף את הטלוויזיה.

"הטלוויזיה לא מתה בכלל. אני חושב שהיא תתמזג עם עוד דברים. אני זוכר שדיברו על מותו של הקולנוע פעם. בהתחלה בקולנוע ניסו להילחם בזה, ולבסוף מצאו נוסחה עסקית - הסרט יוצא ב-DVD ואז עובר לטלוויזיה. גם בטלוויזיה ימצאו את הנוסחה. מי שמצחיק אותי מצחיק אותי, לא אכפת לי מי הגוף המסחרי שעומד מאחוריו או מה המנגנון או הכלכלה שמאחוריו. העיקרון עבר ברצף מיוון הקדומה: אנשים רוצים לראות חיים של אחרים".

קשר של שתיקה

פרט ל"מצב האומה", כהן נבחר לערוך את העונה השלישית של "שבוע סוף", שעלתה לאוויר לראשונה בנובמבר 2009 ושעונתה הקרובה תחל בעוד שישה שבועות. ההשוואות ל"ארץ נהדרת" עשו לה רק טוב, עם באזז חזק, ורייטינג ממוצע של 18.9% בעונה הראשונה ו-16.9% בעונה השנייה. אלא שעכשיו נוסף נדבך חדש להשוואה בין השתיים: את "ארץ נהדרת" עורך לא אחר מאשר בנו של כהן, מולי שגב. שגב אימץ את שם משפחתו של שלמה שגב, שנישא לאמו לאחר גירושיה מכהן. "שלמה גידל את מולי וזה היה נוח", מסביר כהן.

"מולי הוא העורך הכי טוב שיש היום. הוא עורך גאוני ואיש מאוד מוכשר", מפרגן כהן לבנו. "אני לא מתכוון לדבר עליו הרבה ובטח לא על איזה תחרות. יש משהו נורא נורא משמח בזה שהבן עושה מה שאתה רוצה. זה סימן לכך שהסתכל עליך והחליט לבחור באותה הדרך. הרבה פעמים יש מרד של הילדים כנגד ההורים. אצלנו לא".

למרות ההצהרה שלא ידבר על שגב, הוא ממשיך: "לא צריך לחפש פה דרמה, כי במציאות הדברים נורא פשוטים. בעיתונות מציגים את זה כאילו יש כאן טלנובלה, האב נגד בנו, אבל במציאות אנחנו שני אנשי מקצוע. הצלחה אחת לא באה על חשבון האחרת. אני בשלישי והוא בשישי. אני מקווה שכולם יראו אותי ואותו ושנצליח".

מולי שגב, מחמיא לאביו בחזרה: "היתה את לי הזכות הגדולה לרשת את האהבה להומור ולסאטירה מהמקור הראשון והטוב ביותר שיש. אני מאוד גאה בעשייה שלו, ותמיד היה בינינו דיאלוג והפריה הדדית. חוץ מזה הוא גם אחלה בנאדם".

בלי קשר לתחרות בינך לבין מולי, יש תחרות קשה בענף היום, שעתידה להחמיר אם ערוץ 10 ייסגר.

"מיסודי אני מאוד קפיטליסט. רגולציה וניסיונות של השלטון להשפיע על התעשייה הם בעיני דבר מסוכן. במכרז האחרון שהיה, כשטלעד נפלה, עבדתי אצל זכיין בשם 'כאן', שגם הוא התמודד, בבעלותם של עמי גניגר ושל מוטי זיסר, כמנהל תוכניות עתידי. ראיתי את ספר המכרז. הוא נכתב על יד אנשים שחלמו חלום טלוויזיה בלתי אפשרי, לא קיים.

"צריך להבין את כללי המשחק - מה זו טלוויזיה, איך היא פועלת ואיך היא תהיה טובה. אני חושב שבישראל יש את אחת הטלוויזיות הכי טובות בעולם ועדיין דורשים ממנה דברים בלתי אפשריים, כשהפתרון מונח באמצע החדר, מוקף זבובים. אני מדבר על הערוץ הראשון. העוול המזעזע הזה יושב לו באמצע החדר. אילו בכסף העצום שהם מרוויחים שם היו עושים את מה שצריך, היתה לנו טלוויזיה חופשייה מרייטינג, שיכולה לייצר איכות. כך, לא היו מפילים תיקים על אלה שלא לקחו כלום מהמדינה".

מה עמדתך בעניין המאבק של ערוץ 10 נגד פרסום מכרז חדש?

"אם הרגולציה תוביל לכך שיהיה מכרז חדש, הראשונים שיסבלו מכך הם היוצרים. זה ישנה את תנאי ההיצע והביקוש בשוק. אני חושב שהרגולציה מטבעה יורה במי שהיא יכולה לירות בו, כי יש שם אנשים פחדנים. שייקחו את הערוץ הראשון, שם יש המון כסף. כל מה שצריך זה להחליט שהערוץ הזה מפטר את כל אנשיו. הוא הרי לא השתנה מהימים שבהם הונגריה היתה קומוניסטית. כל המדינה השתנתה והסתגלה לתקופה המודרנית. הדבר היחיד שנשאר כמו שהוא, זה ערוץ 1".

בכל זאת, צריך ערוץ ציבורי נקי מאינטרסים כלכליים.

"צריך שידור ציבורי, אבל לא סאונדמן ציבורי או מגישה ציבורית או מאפרת ציבורית. כל דורשי הטוב נלחמים איפה שקל, במקום להילחם איפה שצריך. דעת הקהל מנותבת לערוצים 2 ו-10, ולשאלה אם הם עושים דרמה או לא. הדרך שבה ערוץ 1 מנוהל היא מזעזעת. לאף אחד אין אומץ ללכת נגד העוול הזה. יש פה קשר של שתיקה על גניבת כספי ציבור בכמויות עצומות ויש אנשים שבכל פעם מבטיחים הבטחות. הפתרון קיים, רק מפחדים לגעת בו. בכל ערוץ 2 יחד יש אולי 500 עובדים, בערוץ הראשון יש 1,500. שיעשו מה שעושים בערוצים 10 ו-2 - ושיוציאו דברים להפקה עצמאית. בינתיים אנחנו משלמים ומשלמים ומשלמים.

"לנו יש אחריות למוצר שאנחנו עושים. אני מאמין שתוכנית טלוויזיה חותמת ברית עם הצופה. הצופה רואה אותה ומקשיב לה ועושה אתה חשבון של היכרות. היא אולי תתחיל עם רייטינג מסוים, אבל גם תוכל להעלות אותו, ככל שתדע לבנות מערכת יחסים עם הצופה. זה קצת כמו חיזור - אתה לא תגזים ולא תתאמץ מדי למצוא חן מיד על ההתחלה. בשטח, רואים שתוכניות שחיות לאורך זמן רב הן אלה שמכבדות את הצופה. הן לא כמו בית קפה עונתי שנפתח ונסגר, אלא מוסדות טלוויזיוניים. 'עובדה', 'כלבוטק' ו'ארץ נהדרת' עושות בדיוק את הדבר הזה, ומאריכות שנים".

אווירת בר מצווה על הסט

ראשון השבוע, שעת צהריים. הסט של הפאנל הקומי "מצב האומה" כמעט מושלם. בעוד שעה קלה יצלמו את התוכנית הראשונה, ופועלי הבמה עסוקים בליטושים אחרונים. הכוכבים גורי אלפי, אורנה בנאי והכוכב האורח שי אביבי כבר בחדר האיפור. על הסט ליאור שליין ולצדו נמצא אבי כהן כל הזמן.

השניים קרובים מאוד ושונים מאוד. כהן שלו, מחויך, קצת אדיש אפילו, שליין נרגש ונמרץ. שניהם מנהלים את ההצגה, כל אחד בדרכו. שליין נותן מופע שלם, על אף שבאולם אין עדיין קהל. הוא קורא טקסטים, נותן הוראות לבקרה, מספר בדיחות, כועס על טעויות בהפקה, מתראיין לחדשות ערוץ 2, ומסתובב על הסט ממקום למקום. כהן מדבר בשקט עם הבקרה, מייעץ לשליין, מחליט יחד אתו על הקטעים שיש להוריד או לקצר ונמצא בסביבה להרגיע. "הם זוג מצוין", מעירה אחת המפיקות. "מושלמים ביחד. אולי בגלל זה הם מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן".

האווירה רגועה. "אין לחץ או התרגשות יוצאי דופן, אבל יש קצת אווירת בר מצווה", אומר כהן. ואמנם מדי פעם מגיע מישהו לברך - אם זה יגאל שילון, שהיה בסביבה וקפץ לרגע או אבי צבי, מנכ"ל רשת שיושב בתחילת האולפן ומביט במתרחש מבלי להתערב.

אתה לחוץ לקראת השידור מחר?

"ממש לא. אני בטוח בפורמט ובאנשים. המסך צמא לתוכניות מהסוג הזה".

תרוץ למחרת בבוקר לבדוק את הרייטינג?

"לא. חשוב לי שנעשה מוצר טוב. היתר יקרה מאליו".

זה המפגש הראשון שלך עם אבי כהן?

"כן, אבל לא האחרון. הוא יערוך את 'שבוע סוף' ואני מאמין שנעשה עוד דברים ביחד".

בינתיים, על הסט, תקלה ראשונה. מוסיקת הפתיחה קצרה מדי. "יש גרסה ארוכה וגרסת מדיום", מעדכן שליין באוזנייה. "תשתמשו בארוכה". הבעיה נפתרת והם ממשיכים בהרצה. אז צצה בעיה נוספת, קשה יותר. הכיסאות של שליין ושל שאר הכוכבים נמוכים מדי. מפיקה מוזעקת מהבית עם כריות להגבהת הכיסאות. שליין לא מסופק ודורש כיסאות מרשת הרהיטים היוקרתית הביטאט, "תוסיפו עוד כמה שקלים, מה קרה?", הוא נוזף בהפקה. אחר כך מדמים את כניסת האורחים לאולפן. ציפי לבני היא הפוליטיקאית שתתארח. קצת חריקות ובסוף זה עובד. להקת רקדנים שאמורה להופיע מציגה בראשונה. שליין מבקש לתקן. עוד כמה ניסיונות, והתוצאה המבוקשת מוצגת.

"אין פה משהו חריג, תמיד יש הרבה בעיות בתוכנית הראשונה", מסביר כהן. "אחר כך, בתוכניות השלישית-רביעית זה מסתדר, והכל מתקתק".

יש פה אופרציה לא פשוטה.

"אנחנו כבר עובדים על זה המון זמן. כל פרט נבחן בקפידה, כל כניסה של אורח, כל צילום. הכל כדי שהצופה יישב בסוף, יראה את התוכנית, אולי יאהב, אולי יצחק ואולי יזפזפ".

ענת ג'ורג'י

"אם אבי היה בארה"ב, הוא היה איש עשיר מאוד"

אנשי טלוויזיה שונים נתקלו ביוצר הטלוויזיה אבי כהן בצמתים שונים של הקריירה המקצועית שלו. איש הטלוויזיה חגי לפיד, שערך, בין השאר, את התוכניות "השגריר", "אורי גלר מחפש את היורש" ו"האקדמיה לצחוק", הכיר את כהן כשהיה אחד הכותבים של "החרצופים", שאותה ביים כהן.

"אבי הוא טיפוס של מנהיג, יש לו גם אינטליגנציה לא מעטה והוא גם אינטלקטואל, הוא אנציקלופדיה מהלכת. אבי הוא וורקוהוליק, הוא חייב לעבוד, הוא מאוד אוהב לעבוד. בקיצור, איש עבודה".

איך אתה מסביר את הרזומה הארוך והעשיר שלו?

"מעט אנשים יכולים לעשות את מה שהוא עושה. אנשים שיכולים גם לפקד על מערכת, הם גם בעלי הומור, גם מבינים בקולנוע וגם יודעים לעבוד מול זכיינים".

אילו קשיים עולים בעבודה אתו?

"הוא יודע מה הוא רוצה, ובזה הוא והבן שלו די דומים. כמו רוב האנשים שיודעים מה הם רוצים, קשה להזיז אותו מהעמדה שלו. אבל זה לא שהוא לא מקשיב. הוא אוהב דיונים ועבודת צוות והכל, אבל הוא בנאדם ממוקד".

יש עוד משהו שאתה יכול לספר עליו?

"הוא איש שטבע הרבה אמירות ופתגמים שמסתובבים בתעשייה. יש לו דברים שהוא אמר שנכנסו לז'רגון כמו 'אף אחד בבית לא השתעמם משוט שנפל' ו'טלוויזיה זה קשה, מסובך ובלתי אפשרי אבל זה עדיף מלעבוד'. הוא גידל פה המון המון אנשים, בשבילי הוא סוג של אבא טלוויזיוני. אני יכול לא לראות אותו חמש שנים ואז לשבת אתו לשיחה של חמש שעות.

"לא כל מי שהוא גידל הלך בדרכו, הרבה לקחו דברים שהוא התווה להם והלכו למקומות אחרים, אבל הבסיס נשאר. אם הוא היה בארה"ב, כמו שאומרים, הוא היה איש עשיר מאוד. בתחילת דרכי הייתי אצלו בבית ושאלתי אותו: 'איך קנית בית מהמקצוע?', והוא אמר לי שצריך לעבוד בהמון עבודות מהבוקר עד הלילה - ואז לקבל ירושה".

איתן אבן הפיק עם כהן סרט טלוויזיה בשם "באמצע הסרט", ששודר ב-HOT ב-2003, ומתאר אדם מוכשר במיוחד: "אבי יודע לספר סיפורים באמצעות קולנוע. קל לעבוד אתו כי הוא גמיש עם ראש פתוח, מקשיב להיגיון ולהערות קריאייטיביות ובא מוכן לסט אחרי שעשה הרבה שיעורי בית", אומר אבן. "אבי מביים בקלילות ועם חוש הומור - ולשנינו רקע בקולנוע מאותו בית ספר בלונדון, לפני בערך 4,000 שנה.

"צילמנו את כל הסרט בשתי מצלמות במקביל, קצת בסגנון של הפקת אולפן חוץ, מה שהיה כיף, כי ככה חוסכים זמן, וזו גם ההתמחות שלו. כך יישמנו שיטות עבודה של טלוויזיה בקולנוע. במקרה הזה, הצלחנו מאוד ברמה הטכנית".

מקור בשוק שעבד עם כהן בשנים האחרונות, מציין כי "בכל הנוגע לאבי, נכונה הקלישאה כי מה שהוא שכח אנחנו עוד לא יודעים. הוא יודע איך טלוויזיה מתנהגת - מה נכון שיהיה ומה לא נכון. הוא סקרן ויש לו טעם טוב, כיף לדבר אתו כי מרגישים שמדברים עם אדם שיש מאחוריו שנים של עשייה בטלוויזיה. הידע והניסיון שהוא צבר פה הם באמת יוצאי דופן. יש לו יכולת מדהימה לזרוע ביטחון באנשים שהוא עובד עמם, והוא מצליח להתפרש על פני כמה פרויקטים בו זמנית. הוא יכול גם להיות עקשן מאוד, אף שהרבה עורכי טלוויזיה הם כאלה".

עם זאת, מוסיף המקור כי בשנים האחרונות, "אבי צריך סביבו אנשים אחרים שיעשו את העבודה בשבילו. כשיש אתו טאלנט אובססיבי ולהוט כמו ליאור שליין, זה מצליח - וכשאין לו, זה לא מצליח. 'החרצופים' היתה תוכנית מעולה, אבל אם משווים אותה לפרויקטים שנעשו בשנים האחרונות, הרי ש'משחק מכור' נהפכה ללהיט בגלל ששליין היה מנוע בלתי נלאה. אחרי שקשת לא רצו את התוכנית הרבה זמן, שליין לקח אותה לרשת. הוא דחף, והגדולה של אבי היתה בכך שנתן לשליין ביטחון".

אופיר בר-זהר



אבי כהן על הסט של 'מצב האומה'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו