בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגיל 87, סיימה ליזה אולמן לתרגם את "מלחמת היהודים". והיא רק התחילה לתרגם בגיל 77

את "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" כתב יוספוס פלביוס לפני כמעט 2,000 שנה, ביוונית מסובכת על קלף פפירוס. התרגום שלו לעברית נולד בפולין ב-1923, וככה זה גם נשמע. אז אשה אחת לקחה על עצמה את משימת התרגום לעברית של ימינו, ועשתה זאת באופן נפלא. סוף הסיפור? רק עוד פרט אחד קטן לסבר את האוזן: ליזה אולמן התחילה לתרגם את הספר לפני עשר שנים, בגיל 77. החישוב שלכם מדויק: היא בת 87 היום

4תגובות

היא לקחה על עצמה משימה מאתגרת: לתרגם מיוונית את חיבורו הראשון של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". שבעה פרקים כלולים בספר שנכתב על יריעות פפירוס. עשר שנים חלפו עד שהשלימה את המפעל העצום הזה. כמעט מדי יום, ישבה בכל בוקר ואחר הצהריים בחדר העבודה שלה, וכחיילת נאמנה רכנה מעל מקלדת מחשב האפל הלבן והתמודדה עם טקסט ביוונית בן כ-1,940 שנה. לפני כחצי שנה סיימה.

"השפה היתה מסורבלת וקשה", אמרה השבוע ליזה אולמן בקול חרישי. כשסיימה את מלאכת התרגום מלאו לה 87 שנה. "את רואה כמה שאת צעירה?", אמרתי והיא צחקה במלוא פה. ואיך בכל זאת התמודדה עם הטקסט? "הלכתי עמוד אחר עמוד", השיבה.

היא לא חששה מן האתגר, למרות שהכירה היטב כמה וכמה תרגומים. בנה, שמעון, קיבל לבר המצווה שלו ב-1961 את התרגום הכבד והנמלץ של יעקב נפתלי שמחוני, תחת הכותרת "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", שיצא בוורשה ב-1923. בספרייה מונח עותק של התרגום לגרמנית, שקיבל אחיה הבכור יוסף לבר המצווה ב-1933, כשגרו בבית מרווח במרכז וינה.

התוצאה היא תרגום יוצא מן הכלל, בעברית ספרותית עכשווית, שהופכת את הקריאה ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים", אחת היצירות ההיסטוריות החשובות על תולדות עם ישראל בתקופת בית שני, לחוויה יוצאת דופן. זהו התיאור היחידי כמעט, ובוודאי המקיף ביותר, לאירועים ששינו את ההיסטוריה של עם ישראל. יוסף בן מתתיהו - טיטוס יוספוס פלביוס - מגולל באופן מוחשי את האירועים מאז גזרות אנטיוכוס וראשית המרד החשמונאי בשנת 170 לפני הספירה, ועד נפילתה של מצדה בחודש ניסן בשנת 73 או 74 לספירה, תוך שהוא משרטט את תכונות האופי של האישים שמילאו תפקיד מרכזי בתולדות ארץ ישראל.

"התרגום לעברית היה מהלך לשוני ותחבירי עמוק ויסודי", אמרה השבוע אולמן. "התעמקתי בשפה של יוספוס שהיא לא פשוטה, והצריכה מאמץ רב לשקוע בה ולהעמיק בה. צריך לנסות שוב ושוב עד שמגיעים לגרסת תרגום שנראית בעינייך מספקת. מאחר שהידע שלי ביוונית לא רע, נעזרתי במהדורה הביקורתית האחרונה של כתבי יוספוס ביוונית, שהתקין בנדיקטוס ניזה בברלין, בסוף המאה ה-19. עבדתי גם עם מילון-קונקורדנציה יווני שלם לכל כתבי יוספוס שיצא בארבעה כרכים ב-86', ועם מילון לשמות האנשים והמקומות המופיעים בכתבי יוספוס. בדקתי והשוויתי עם תרגומים מיוונית לאנגלית, איטלקית וצרפתית. כמובן שנעזרתי במילון אבן שושן על כל כרכיו, שאותו למדתי בעל פה".

אולמן ידעה איזו עברית היא רוצה להציע לקוראים. "השפה משתנה בכל דור ודור, והיה לי ברור שאני לא רוצה עברית מדוברת של יום-יום. רציתי עברית ספרותית מודרנית". בפרק הראשון של הספר, בגרסתו של שמחוני, מתואר חששו של הורקנוס השני, מלך יהודה, מפני האחים פצאל והורדוס, שהחלו לכרסם בשלטונו: "אבל לא ניתן בידי האדם להימלט מקנאת הבריות בעת טובתו. עוד לפני זה אכלה קנאה את לב הורקנוס במסתרים למשמע מהלל הצעירים, ויותר מכל התעצב על מעשי גבורת הורדוס, והרצים התכופים, אשר באו לפרסם את שמו כפעם בפעם, היו לקוץ בעיני הורקנוס". אצל אולמן, אפשר גם להבין: "אך מי שהמזל מאיר לו פנים, אינו יכול להימלט מן הקנאה. זמן מה כירסמה תהילתם של שני הצעירים בלבו של הורקנוס, ויותר מכל העכירו את רוחו הצלחותיו של הורדוס, והשליחים שבאו בזה אחר זה והכריזו על הכבוד שחלקו לו אחרי כל ניצחון".

איך הגעת לתרגום של המשפט הבא: "באותם הימים היה כבר אנטוניוס עבד לתשוקתו לקליאופטרה" בעוד ששמחוני תירגם זאת "נלכד ברשת אהבתו לקליאופטרה"?

"במקרה הזה תירגמתי בדיוק מה שיוספוס כתב ביוונית: 'דולוס' זה עבד ואנטוניוס היה עבד לתשוקתו. כך כתב המחבר".

744 העמודים של "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" ראו אור החודש בהוצאת כרמל בשיתוף המפעל לתרגום ספרות מופת. הספר כולל גם הקדמה של אולמן על יוספוס וחיבורו, מבוא מאת פרופ' יונתן פרייס מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ודבר העורך המדעי ישראל שצמן, פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטה העברית, ששקד על ההערות והנספחים מאירי העיניים. הספר מציע גם מפות, אילנות יוחסין ואיורים. שצמן מציין כי התרגום פונה לציבור המשכיל הרחב. פרייס כותב על איכויותיו הספרותיות של המסמך ההיסטורי. "ב'מלחמת היהודים' אנו קוראים על תהפוכות חייו של יוספוס ועל המאורעות שהיה עד להם, כאילו היינו מציצים מעבר לכתפו... וחווים את האירועים יחד עמו. סיפורו מרתק, והוא יודע לטוות עלילה המושכת את הלב".

משימה לאומית

בדירתה בשכונת רחביה בירושלים, אולמן מאירת פנים, חיונית וחדת מחשבה. על הספה בסלון, מתחת לאקוורל נאה ומוקדם של זריצקי, נערמים עותקי הספר ששלחה הוצאת כרמל, ושאותם היא מועידה למי שהיא מכנה "שבט אולמן מרגלית". זהו שבט מרשים: בכורתה, פרופ' עדנה אולמן מרגלית, היא חוקרת פילוסופיה ומדעי החברה, מתרגמת ופעילת זכויות אדם. בעלה הוא הפרופסור לפילוסופיה אבישי מרגלית, וארבעת ילדיהם עוסקים בכלכלה, אוצרות ותקשורת. בנה של ליזה, שמעון, הוא פרופסור למדעי המוח במכון ויצמן, הנשוי לפסיכולוגית ד"ר חנה אולמן. שני ילדיהם שוקדים על לימודיהם בחוף המזרחי בארצות הברית.

אל מלאכת התרגום העצומה התגייסה אולמן בגיל שבו בדרך כלל אנשים כבר אינם מציבים מטרות חדשות לחייהם. היא היתה בת 77. "הדבר הכי בריא לעשות, זה לקום בבוקר ולדעת שיש לך משימה ושעלייך לעבוד", היא אומרת. "מתיישבים ליד שולחן העבודה ועובדים. זהו. אני לא רואה בכך דבר יוצא דופן".

לקחת על עצמך משימה לא פשוטה. האם היה לך ברור שיעמדו לרשותך כעשר שנים להשלמת המשימה?

"בשום פנים ואופן לא העליתי על דעתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. לא הבטחתי לאף אחד שום דבר, אבל גם לא חששתי מכלום. כאשר ישראל כרמל פנה אלי עם ההצעה, לקחתי את זה על עצמי כי ידעתי מה שכולם ידעו - שצריך לחדש את הספר ושצריך מישהו שיודע טוב יוונית. קיבלתי את זה כמשימה לאומית כמעט. זהו ספר יסודי בתולדות עמנו. היה הכרח להציע תרגום קריא לקהל של היום. זה היה אתגר, וחשבתי שאני צריכה לשבת ולעבוד. לא היה בזה צד רגשי מעבר לחשיבותה של המשימה".

ועכשיו, כשערימת הספרים מונחת על הספה בסלון ביתך - את מתרגשת?

"אני מתרגשת ממה שקורה סביב הספר. ביום חמישי שעבר היה אירוע לקראת צאת הספר במכון ון-ליר בירושלים, ובשני האולמות הגדושים אנשים ישבו על המדרגות ועמדו, מה שאף פעם לא מאפשרים בון-ליר, וזה היה מרגש".

את הנחישות, הדעתנות והענייניות - ואולי זו פשוט ייקיות - שמאפיינות אותה, ניתן לזהות לאורך כל חייה. היא נולדה בווינה ב-1922. לאביה, סמואל פינדלר, היה עסק לממכר בדים שבו עבדה אמה מרגרט כמנהלת החשבונות. שני אחים היו לליזה: אחיה הבכור יוסף, שמת לפני כשנתיים, ואחותה הצעירה רות, שחיה כיום באוסטרליה. משפחת פינדלר היתה מבוססת כלכלית, ביתה המרשים עמד במרכז הבירה האוסטרית, וליזה, שמגיל צעיר בלטה כדעתנית וכעצמאית, למדה בגימנסיה פרטית יוקרתית לבנות. כיאה לבת בורגנים ממרכז אירופה, היא כמובן למדה לנגן בפסנתר, ופקדה עם הוריה את בית האופרה לעתים מזומנות. את החופשות בילתה המשפחה בצפון איטליה או באגמי אוסטריה.

בתחילת 1938, סביב סיפוח אוסטריה לגרמניה ("אנשלוס"), הבינו ההורים שעליהם להרחיק את הילדים מהמדינה. יוסף בן ה-18 עזב ראשון, ללימודים בטכניון בחיפה. לאחר ליל הבדולח ב-9 בנובמבר 1938, הבינה ליזה, אז בת 15, "שצריך לעזוב מיד את אוסטריה ושאין מקום אחר ליהודים לבד מפלשתינה-א"י", כדבריה היום. היא הצטרפה לתנועת הנוער מכבי הצעיר וכעבור כמה חודשים הוכנסה לרשימת היוצאים לארץ-ישראל.

"בינואר 1939, כשנפרדתי מהורי ברציף תחנת הרכבת בווינה, אמא אמרה, 'נתראה בפסח'". ההורים שלחו לארץ כמה מכולות ובתוכן חפצים מתכולת הבית בווינה, שטיחים, ציורים, כלי כסף ועוד. ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם ב-1 בספטמבר 1939, הם הספיקו להעלות את רות, שהיתה בת 11 וחצי, לרכבת שיצאה מווינה בדרכה לאנגליה, במסגרת מבצע ההצלה "קינדר-טרנספורט". "שמענו שהורינו עזרו ליהודים מווינה שנזקקו למימון הסרטיפיקטים כדי להימלט מהנאצים, אבל אין לנו שום מושג מדוע הם לא דאגו לעצמם", מספרת אולמן. הוריה נשלחו לגטו לודז', ובשלהי 1941 נרצחו באחת ממשאיות הגז הראשונות ששימשו להשמדה.

ליזה הגיעה ארצה במסגרת עליית הנוער ונשלחה למחנה בנחלת יצחק בתל אביב. במזוודה שאמה הכינה לה, היו כמה זוגות מכנסיים קצרים מבד פשתן לבן, אותם לא לבשה אף פעם. היא חיה עם עוד 19 בנות בבית חרושת נטוש. הן ישנו על מיטות ברזל, וכל שלוש בנות חלקו ארונית אחת. הן עבדו משש בבוקר עד שעות הערב בחקלאות, ולמדו "משק בית" - בישול ועבודות בית. הערב הוקדש ללימודים. בגיל 18 היו לה שתי אפשרויות: להתגייס לצבא הבריטי, או ללמוד בבית הספר לאחיות בירושלים. יחד עם חברה טובה, שלימים נישאה לאחיה יוסף, היא בחרה באפשרות השנייה.

ב-44' השלימה ליזה את לימודיה, והחלה לעבוד כאחות מוסמכת בבית החולים הדסה בהר הצופים. במסדרונות המוסד הרפואי פגשה את בעלה לעתיד, הרופא תאודור דוד אולמן, יליד גרמניה ומבוגר ממנה ב-12 שנה. אהבתם הגדולה נמשכה 30 שנה, עד מותו. הם נישאו בירושלים ב-45' וכעבור שנה נולדה בכורתם, עדנה. באפריל 48', בימי מלחמת העצמאות, ליזה מצאה את עצמה לבדה בלב הקרבות, מטופלת בילדה כבת שנתיים ובתינוק רך. "'גרנו בשייח ג'ראח. העיר היתה במצור והלכתי להביא מים בדליים עם שני הילדים הקטנים. אלו היו ימים קשים. בעלי היה בשיירה להר הצופים שהותקפה ב-13 באפריל, והיה בין הבודדים שנותרו בחיים".

ב-50' יצאה המשפחה לארצות הברית, להשתלמות בנפרולוגיה (תפקוד הכליות) שאליה יצא תאודור. כששבו כעבור שנה, החליטה ליזה לא לעבוד עד שהילדים ילמדו בבית ספר יסודי. לאחר מכן, חזרה לעבוד כאחות בהדסה ואף עבדה במעבדה שניהל בעלה, אז כבר פרופסור לרפואה פנימית ומנהל השירות הנפרולוגי. זו היתה המעבדה הראשונה בארץ לטיפול בעזרת מודיאליזה, כליה מלאכותית.

ואז, בשנת 62', כשמלאו לה 40, החליטה לשנות את מסלול חייה, להגשים חלום ישן מימיה כנערה בווינה, וללכת ללמוד באוניברסיטה העברית. "שקלתי ושקלתי ולבסוף החלטתי שאני אוהבת שפות", נזכרה השבוע. היא נרשמה ללימודי בלשנות ולימודים קלאסיים. "בשנה הראשונה עוד עבדתי, אך בסופה החלטתי להקדיש את כל זמני ללימודים". היא התמקדה בלימודי לטינית ויוונית. בסוף התואר הראשון התבקשה להצטרף למחלקה כמרצה.

ב-71' היא השלימה את לימודי התואר השני בהצטיינות, ועד היום היא מצטערת שלא הלכה עד הסוף והשלימה את הדוקטורט. היא הפכה למרצה בכירה ליוונית, והמשיכה לעשות זאת בהתנדבות גם לאחר שיצאה לגמלאות ב-89'. כעבור תשע שנים, החליטה לפרוש. "הם רצו שאמשיך, אך באחד השיעורים שכחתי שם של מחזאי שרציתי להזכיר, ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאשכח שם לפני כיתה מלאה, ועזבתי".

אופורטוניסט הפכפך

אבל אולמן היא לא מי שתתמסר לבטלת הפנסיה. ב-98', זמן קצר לאחר פרישתה, הסעירה שיחת טלפון את הנפש הפעלתנית הזאת. על הקו היה ישראל כרמל, בעליה של הוצאת הספרים כרמל. הוא בדיוק סיים תחקיר: מי האדם המתאים לתרגם את כתבי יוספוס מיוונית לעברית עדכנית. מכל עבר שמע המלצה אחת: ליזה אולמן. אז בת 76, אולמן התקשתה להדוף את הצעתו.

את הוצאת הספרים הקרויה על שמו, הקים ישראל כרמל, כיום בן 71, לפני 22 שנים. עד כה פירסמה ההוצאה כאלף כותרים, בהם כ-135 תרגומי מופת. "חשבתי שספרו של יוספוס הוא מסמך חשוב ורלוונטי. איך מנהלים פוליטיקה ומורדים נגד המציאות, ומדוע פורצת מלחמת אחים. חשבתי שהתרגום מ-1923 ישן נושן. הרי מאז, הארכיאולוגים חפרו וחקרו את הארץ". כרמל אומר שיזם את הפרויקט כי "מישהו צריך לדאוג לתרבות העברית", אבל להערכתו, ההשקעה בספר תחזיר את עצמה. הוא השקיע כמאה אלף שקל בספר וטוען כי "לספר יש סיכוי להיות 'סטדיסלר', כלומר להימכר לאורך שנים. בחישוב ארוך זה יהיה כדאי כלכלית", הוא אומר. אולמן מסכימה. "חשבתי שזה רעיון נכון, כי ידעתי שנחוץ תרגום חדש לספר, שהוא בסיסי וחשוב בהיסטוריה היהודית".

האם החיבור מעניין כיום?

"יש בו מן הרלוונטיות לימינו. אני חוששת שקיצונים פנאטיים בדרך כלל מצליחים להשתלט ונוטים להתנגד לפשרות".

יוספוס היה מאלה שנטו לקו מתפשר מול הרומאים, מנימוקים פרגמטיים. אולם המורדים ראו בו בוגד, ובמהלך המצור על ירושלים אף היה ניסיון להתנקש בחייו. בתודעה ההיסטורית היהודית, התקבע יוספוס כבוגד. הוא היה מודע לכך. ההיסטוריה שכתב היא גם ההיסטוריה של עצמו, ניסיון לנקות את עצמו מהחשדות נגדו, להצדיק את החלטותיו. אך למרות המגמתיות, הספר הוא העדות המרכזית, אם לא היחידה, מהתקופה הדרמטית הזאת, והיא נחשבת לאמינה בעיקרה. "אין לנו שום תיאור של התקופה הזאת ממקור אחר, ואם אנו יכולים לדלות ידע - זה רק מהספר הזה", אומרת אולמן. "יוספוס נותן תיאור מדויק של המצור על ירושלים ושל כיבוש העיר, והוא היחיד שנותר כדי לספר".

לאחר עשר שנים שבילית במחיצת כתביו, איך את רואה את דמותו?

"האיש מאוד מסובך, ומהרבה בחינות הוא לא מעורר אהדה. הוא אישיות חידתית ובעלת סתירות. הוא היה שאפתן וגם ידען, שהשקיע רבות בלימוד יוונית ובקריאה. הספר מכיל את הנאומים הגדולים שלו, שמעידים על היכולת הרטורית הספרותית הגבוהה מאוד שלו. הוא השתמש בשפה מסובכת, המשקפת את הקרע הפנימי שבו היה נתון. הוא רצה לכתוב לשביעות רצונם של הקיסרים הרומא ים אספסיאנוס וטיטוס, לייפות את האופי שלהם בעיני הקוראים היהודים. מצד אחר, הוא גם ביקש להסביר את העמדות של בני עמו היהודים ואת תכונות האופי שלהם לקהל הרומאי. זה הביא אותו הרבה פעמים לדילמה איך לכתוב, ובאיזו צורה לתאר את הדברים - מה שהופך את 'מלחמת היהודים' לחיבור בעייתי מבחינת התחביר המסובך ואופני ההתבטאות".

בהקדמה שכתבה, מתארת אולמן את יוספוס כבעל אופי הפכפך, אופורטוניסט שמתרפס בפני השליטים. מבחינה פוליטית, כתבה, "הוא חוזר ומדגיש שרוב העם היה שוחר שלום והתנגד למיעוט הקיצוני של קבוצות המורדים שהביאו למפלה, חורבן והרס". היא ציינה כי בעיניה, יוספוס אינו בוגד.

היא מוסיפה, שכל מה שידוע על חייו של בן מתתיהו, לקוח אך ורק מעדותו הכתובה. הוא נולד בשנת 37 לספירה למשפחה אריסטוקרטית ממשמרת יהויריב, מן המיוחסות שבמשפחות הכהונה. הוא הצטיין בלימודיו וכבר בגיל 14 שיתפו אותו הכהנים בדיוני הלכה. הוא למד את תורותיהן של שלוש האסכולות הבולטות בחברה היהודית: הפרושים, הצדוקים והאיסיים, ובמשך שלוש שנים שהה במדבר, חי חיי פרישות בחברתו של מתבודד, תוך שהוא ניזון מעשבים וטובל מדי יום טבילות טהרה. כשהיה בן 19 שב לירושלים והתחבר אל הפרושים.

בחורף של שנת 64 הוטל עליו לצאת לרומא להגן על כהנים שהועמדו למשפט בפני הקיסר נירון. שחקן תיאטרון שפגש ברומא הכיר לו את אשת נירון, מה שסייע בשחרור הכהנים. אולמן כותבת שבן מתתיהו חזר ארצה בסוף 65, וראה שמצב היהודים החמיר תחת ידם הקשה של הנציבים הרומאים. בפרוץ המרד ב-66, ההנהגה מינתה אותו למפקד הגליל, והוא מעיד על עצמו שביצר את הערים שתחת פיקודו, ואימן צבא לפי שיטות הצבא הרומאי.

מיתוס ציוני

על דיכוי המרד הופקד אספסיאנוס, ובהמשך הצטרף אליו בנו טיטוס. יוספוס מתאר את המערכה בגליל ואת שיאה המכריע ביודפת, שעל הגנתה פיקד. לאחר 47 יום נפלה העיר ולגרסתו הוא מצא מחבוא במערה יחד עם עוד 40 איש מאנשי יודפת. הוא מתאר בספר את הנאום שנשא בפניהם ואת ההחלטה שלא ליפול חיים בידי הרומאים - אלא להתאבד. הופל גורל, ולאחר שכולם התאבדו, יוספוס ואדם נוסף יצאו מהמערה והסגירו את עצמם לידי הרומאים. הוא נלקח בשבי, ולדבריו, לאחר שניבא לאספסיאנוס שהוא יהיה לקיסר, הוא הושאר בחיים. כאשר אספסיאנוס אכן הוכרז כקיסר, הוא נזכר בנבואה של יוספוס ושיחרר אותו מכלאו.

יוספוס התלווה לטיטוס עד שהסתיים דיכוי המרד בשנת 73. לטענתו, דיבר שוב ושוב על לב הקנאים המורדים, שיניחו את נשקם ויפסיקו את הלוחמה ברומאים, התחנן לפשרה והטיף להסכם שלום - אך ללא הועיל. לבסוף, היה עד לחורבן ירושלים ולשריפת בית המקדש. אחרי הכיבוש הפליג עם פמליית טיטוס לרומא, ומאז נשאר וחי ברומא כבן חסותו של הקיסר, ומכאן שמו - טיטוס פלביוס, על שם שושלת הקיסרים הפלבים.

עד אחרית ימיו חי ברומא מקצבה חודשית והתגורר באחד מבתי הקיסר, כאשר הוא מקדיש את רוב הזמן ללימוד ולכתיבה. ארבע נשים יהודיות היו לו. הראשונה מתה במצור על ירושלים. מאשתו השלישית נולדו לו שלושה בנים ומהרעיה הרביעית, אותה נשא לאשה ברומא, נולדו לו שני בנים. שנת מותו אינה ידועה והוא מת כנראה בסביבות שנת 100 לספירה.

הקרע הפנימי שהניע את יוספוס לכתוב, בולט מאוד בספרו. מצד אחד, הוא מעלה על נס את גבורתם של לוחמי החירות, שהעזו למרוד במעצמה כרומא. הם מתוארים כלוחמים מצוינים, אמיצים ובעלי חוסן פיזי. מצד אחר, הוא מכנה את המרד כנגע, ואת המורדים הוא מגדיר כרשעים נתעבים, ליסטים וכנופיות של שודדים. על שמעון בר גיורא, שהנהיג צבא תקיף משלו, והחזיק בעמדות שאפשר להגדירן סוציאליסטיות, כמו ביטול העבדות וחלוקת הנכסים באופן שוויוני, כותב יוספוס כי "לא היה ביזיון שלא המיט על בני עמו".

"לכל אורך הספר הוא יוצא חוצץ נגד המורדים ומתקיף אותם", אומרת אולמן. "הוא רואה בהם את האשמים באסון הגדול ובחורבן הבית. לדעתו, אם לא היו מורדים, אפשר היה להציל את המקדש ואת העם. בפרק השביעי הוא שוב חוזר בהתקפה מרוכזת על סיעות המורדים. הוא תיעב אותם משום שבחוסר נכונותם לפשרה, הביאו להרס העם היהודי".

אולמן ניסתה בתרגומה לשמר משהו ממורכבות לשונו של יוסף בן מתתיהו, ומציינת שהוא התייחס כמה פעמים לטקסט מקראי, הגם שלא ציטט ישירות מהתנ"ך. היא מגלה שהוא חידש מלים וטבע מונחים כמו תיאוקרטיה, שבספרו מופיעה לראשונה במובן של ריבונות וסמכות הנתונות בידי האל. הוא גם השתמש במלה דרמטורג, במובן של מביים ומתחבל תחבולות, ובמלה היפוקריט, שמשמעותה ביוונית שחקן, ואולמן מניחה שהמלה קיבלה כנראה כבר אז את משמעותה הנהוגה כיום, צבוע ומתחזה.

ההיסטוריון יונתן פרייס מציין בהקדמה שספריו של יוספוס הם גם מקור מידע על חוקים, מנהגים, אמונות ופרשנויות שלא היו ידועים. "'במלחמת היהודים' מציג יוספוס את עצמו ככהן וכנביא גם יחד. הוא מתייחס למקורותיו ולשיטת עבודתו כמי שנעזר ברשומות של אספסיאנוס ושל טיטוס, ואף התפאר באישור שקיבל משניהם על מהימנות הספר. היו לו מגוון מקורות. מקורות יהודיים שבכתב ובעל פה ומקורות רומאיים שרובם מקורות בכתב". פרייס מציין שיוספוס יכול היה לא לעשות דבר ברומא ולחיות חיים שלווים בחסות הקיסר, אך כתיבת "מלחמת היהודים" היתה עניין של כורח עבורו.

למרבית האירוניה כותב פרייס, דווקא הציונות עוררה התעניינות מחודשת ביוספוס - מי שנתפס כבוגד בעמו. ספריו נחשבו למקור מידע חשוב לתולדות הארץ והיהודים בימי בית שני, ובנוסף לכך - הנאומים ששם יוספוס בפיהם של גיבורים שונים הפכו לאבן יסוד בתפיסה הציונית. כך למשל, נאום אלעזר בן יאיר שהביא להתאבדות מורדי מצדה נתפס כביטוי לגבורת נפש עילאית, כמודל לחיקוי ובעבר אף נעשה בו שימוש בטקסים צבאיים.

כתביו של יוספוס נשמרו בעת העתיקה ובימי הביניים בזכות מלומדים ומעתיקים נוצרים. הנוצרים חיבבו את הטקסט מכיוון שמבחינתם מצאו בו הוכחות לעונש שהטיל אלוהים על היהודים משום שחטאו ולא הכירו בישו כמשיח. מה גם, שזוהי עדות לכך שנבואתו של ישו על חורבן ירושלים אכן התגשמה.

"בסופו של דבר, יוספוס הוא היסטוריון מיומן וראוי לשבח", מסכם פרייס. הוא מציין כי זהו ספר מגמתי, אך מסביר כי יש במגמתיות ערך היסטורי כשלעצמה: "ב'מלחמת היהודים' אנו רואים איך מנסה אדם מישראל, שחי באחריתם של ימי בית שני להתמודד עם השאלות הקיומיות והקשות הקשורות בו עצמו, באמונתו ובעמו".

וכך סיים יוספוס את הספר: "כאן תמו תולדות (המלחמה) אשר הבטחתי למסור בדיוק הרב ביותר לכל הרוצים לדעת כיצד ניהלו הרומאים את המלחמה הזאת ביהודים. אני משאיר בידי הקוראים לשפוט את סגנון דברי. אך אשר לאמת, מעז אני לומר בלא כל היסוס כי היא לבדה הדריכה אותי לכל אורך חיבורי".*



ליזה אולמן בביתה. הלכתי עמוד אחר עמוד


אולמן בימיה כאחות במעבדה בהדסה, 1954. החלטתי שאני אוהבת שפות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו