בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משה אגוזי, הסליקר הראשי של ההגנה בתל אביב

בעליית גג נמצא בשבוע שעבר מטמון נדיר מתקופת המנדט: אוגדני מסמכים מסודרים בקפידה, המתעדים את ממדיו הגדולים של מערך הסליקים של ארגון ההגנה בגוש דן - ואת המקומות המפתיעים שבהם הוסתר נשק מהבריטים. את המסמכים חיבר משה אגוזי, הסליקר הראשי של ההגנה בתל אביב

תגובות

לא מעט עבודת שכנוע נדרשה למשה אגוזי עד שהמהנדס זלוצ'בר, איש מחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב, נענה לדרישתו. לאגוזי אכן היתה בקשה לא שגרתית. הוא רצה שהמהנדס יתכנן מוסך צמוד לחלון בקיר בית החרושת ללבנים, ששכן במקום שבו נמצא היום בית כלל בתל אביב, ליד כיכר דיזנגוף. המוסך נבנה ומכוניות באו אליו ויצאו ממנו, אבל למעשה היה רק מסווה לפעילות ההעמסה והפריקה של כלי נשק שהוסתרו בסליק שהוקם במבנה בית החרושת. במבנה היו אז מחסנים של העירייה והוטמנו בהם מאות רובים ואקדחים, עשרות מקלעי ברן ולואיס, מרגמות, תת-מקלעים, תחמושת רבה וחומרי חבלה.

הסליק בבית החרושת ללבני סיליקט היה אחד מ-12 מחסני נשק נסתרים שהוקמו ברחבי תל אביב, מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, כדי להדוף התקפות ערבים בתקופת המרד הגדול (מאורעות תרצ"ו). לפניו נבנה הסליק בביתו של שחקן תיאטרון "הבימה" חיים אמיתי, ברחוב פרוג. אגוזי היה הממונה על כל הסליקים במחוז תל אביב של ההגנה - הסליקר הראשי.

בנו, אביהו, ידע על התפקיד המרכזי שמילא אביו בתקופת המאבק לעצמאות, אבל עד לשבוע שעבר לא שיער איזה מטמון נטמן מעל לראשו. משה אגוזי מת ב-1983, אבל רק כשהוריד בנו את תיקי העיזבון של אביו מהבוידעם בביתו, התברר לו ששנים החזיק במפתח כמוס לאימפריית הסליקים התל אביבית.

תיקי העיזבון שמשה אגוזי הותיר אחריו מכילים אוגדני מסמכים המסודרים בסדר מופתי, בכתב פנינים, המעידים על מעורבותו בפעילות בתחום הנשק והחימוש במחוז תל אביב במשך כ-20 שנים רצופות. לצדם יש בתיקים מעטפות עם תמונות כלי נשק, חברי ההגנה, תצלום פנורמי של הכפר דיר יאסין (מתוך "תיק הכפר" שהכין שירות הידיעות של ההגנה, הש"י) ועוד. נמצאו שם גם רשימות הסליקים בגוש דן ובתל אביב והממונים עליהם, רשימת מקומות לאימון, רשימות כלי נשק, תחמושת וצל"ם (ציוד לחימה מבוקר - משקפות, מצפנים) ועוד.

בין המסמכים נמצא העתק ההסכם שחתמו ההגנה והאצ"ל ב-28 באפריל 1948, לאחר שהאצ"ל כבש את שכונת מנשייה בפאתי יפו ונדרש להחליף את לוחמיו בלוחמי ההגנה. במסמך נכתב: "בכל מקום בו מוצבות עמדות של האצ"ל - הן עומדות לפקודת מפקד החזית באמצעות המפקד על עמדות האצ"ל. האצ"ל יבצע רק פקודות אשר יקבל עליהן הסכמה מוקדמת... ויהא מוכן לבצע פעולות אשר תוטלנה עליו ע"י הפ. הע. (הפיקוד העליון של ההגנה)".

מסמך אחר הוא פקודת המבצע שהוצאה ב-1 ביולי 1948, בעקבות הוראתו של דוד בן-גוריון לפרק את האצ"ל, לאחר פרשת הספינה אלטלנה:

"ידיעות: מחסני אצ"ל מפוזרים בחלקי העיר והסביבה. עד עכשיו לא נתקלנו בשום התנגדות בזמן החרמת משוריינים או נשק. התדהמה שירדה על האצ"ל בשבוע האחרון הביאה לידי התפוררות בשורותיו.

"כוחותינו: פלוגה אחת של גדוד 44 בפיקודו של יוסף עם שני משוריינים להבטחה תטפל בכל החיפושים וההחרמות.

"שיטה: ...כל הנשק או דברים אחרים שיוחרמו יימסרו למפקד מחנה יונה (כיום גן העצמאות, נ"מ) נגד קבלה ורישום מפורט ואסור לאף אחד בלי רישיון בכתב מיחזקאל לטפל או לקחת משהו מהמחסן".

תשתית חינוכית

משה אגוזי ניהל את הארכיון האישי שלו בשנים שמסכת יחסים סבוכה שררה בין עיריית תל אביב לפיקוד העליון של ההגנה. זעזועים פרסונליים, הבדלי תפישה ומחלוקות שהרעידו את אמות הספים איפיינו את היחסים האלה.

העימותים הביאו, יותר מפעם אחת, להדחת מפקדי ההגנה במחוז תל אביב. אברהם איכר היה ראשון המפקדים שהתעמתו חזיתית עם אבות העיר, עד שהועבר מתפקידו. לאחרונה פורסמה בכתב העת "עלי זית וחרב" פרשת הדחתם הרועמת של אלימלך (זליג) אבנר ונאמניו בקיץ 1944 (לאחר שהאצ"ל כמעט השתלט על העיר). מפקד נוסף של המחוז, נחום זיו-אב, סיים את תפקידו בטרם עת.

ארגון ההגנה החל לפעול בתל אביב ב-1921, לאחר שערביי יפו רצחו 47 יהודים, בהם הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו הסופרים (מאורעות תרפ"א). כחלק מההתארגנות בעיר הוקמה "ועדת המחסן", שהתקינה ארבעה מקומות מסתור לנשק. ב-1933 מונה זיגה יעבץ למחסנאי המחוזי, ופעילות הרכש וההסלקה קיבלה תנופה. משה אגוזי, יצחק ברק ושמואל רוזנברג דאגו לטיפול בנשק ולאחסונו. החדר ששימש את הסליקרים היה בצריף של גברת ויסמן, ברחוב בוקי בן-יגלי במרכז תל אביב.

תושבי יפו, העיר הערבית הגדולה בארץ, הנהיגו את המרד הערבי שפרץ ב-1936. הסליקים היו חלק מהיערכות היישוב למרד. סליק גדול היה בחדר המורים בסמינר לוינסקי. גם בגימנסיה בלפור ובכמה בתי ספר (ביאליק, הכרמל, קלישר, גאולה, בית הספר לבנים אחד העם ובית הספר הדתי לנערות תלפיות) שכנו סליקים.

סליק גדול נבנה במרתף בית הספר תחכמוני בעזרת השמש, יעקב מרחב, ללא ידיעת מנהל המוסד החינוכי - אבל בסיוע פיזי מפלדמן, מנהל בית הספר מקס פיין. בעוצר שהוכרז בשבת, 29 ביוני 1946 ("השבת השחורה"), נחשף הסליק ותכולתו הוחרמה בידי הבריטים. הסליק המרכזי נבנה בבית המטבחיים העירוני, על הגדה הדרומית של הירקון, במקום שבו נמצאת היום כיכר היל. כאמור, גם בבית החרושת ללבני סיליקט היה סליק גדול.

רק אליהו

משה אגוזי, הסליקר הראשי של מחוז תל אביב, שלט שנים רבות ביד רמה על ממלכתו החשאית. הוא נולד ב-1903 בפולין ובמלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא הפולני. לארץ-ישראל עלה ב-1923 ועסק בעבודות צביעה. הוא קישט את קירות בתי המידות של עשירי העיר הלבנה, ואף צבע את ציורי הקיר בארמונו של המלך עבדאללה בעמאן. בעזבונו נמצא תיק המלצות מתפקע. האדריכל הנודע יוסף ברלין כתב שאגוזי "הוציא אצלי לפועל עבודות גדולות בצבעות, גם ביחס לטיב העבודה וגם ביחס לזמן". יוסף שלוש, בעל בית מסחר גדול לחומרי בניין וממייסדי העיר, כתב שאגוזי ושותפו היו "מומחים באופן מיוחד (ש)הוציאו לפועל כל מיני עבודות צבעות ממדרגה ראשונה ותמיד לשביעות רצון נותני העבודה, הן מפאת טיב עבודתם והן מנאמנותם הגמורה".

ב-1929, בפרוץ מאורעות תרפ"ט, שלחה רוזה "האדומה" (רוזה כהן, אמו של יצחק רבין) את אגוזי לארגן את השמירה במושבה יסוד המעלה באצבע הגליל. כשחזר לתל אביב ייסד פלוגה ניידת של 75 רוכבים להגנת מושבות השרון, שעליה פיקד כשנתיים. ב-1934 צורף למנגנון הקבע של ההגנה, ולפרנסתו פתח חנות למשקאות חריפים ברחוב העלייה. באותן שנים החל לדרוך כוכבו בשמי ההסלקה של אמצעי הלחימה.

"אגוזי היה בעל מבנה גוף חסון וחזותו הקרינה סמכותיות פיקודית. הוא החזיק את אנשיו בתקיפות ועם זאת היה אדם נעים הליכות", מעיד ישראל שובל, שסר אז למרותו. אגוזי, כמו בכירים אחרים במערך החימוש, העמיס במו ידיו את הנשק בסליקים. הם השתמשו בסימנים מוסכמים, בסיסמאות זיהוי ובשפת קוד לכינוי מקומות מסתור, בעלי תפקידים (ציגלמן, אינסטינקט, קוזק), כלי נשק (פר, מסור) ומבריחי נשק.

הברחות הנשק לוו לא פעם בפרשות אלימות, זנות, סחיטה, והלשנות שאנשי הבולשת הבריטית נעזרו בהן כדי לטמון מלכודות. יחזקאל ויינשטיין, שניהל מועדון לילה ברחוב נס-ציונה, היה איש הקשר של אגוזי עוד לפני שנודע כחצקל איש-כסית, בעל בית הקפה המפורסם ברחוב דיזנגוף.

כאשר היתה יעל רון, בת 73, בתם הבכורה של קלר ומשה אגוזי, בגן ילדים ברחוב ישראל'ס, "היה סליק של אבא במרתף הבניין מול הגן", היא מספרת. "עד היום טבוע באפי הריח המיוחד של הפתיליות והפרימוסים שעל האצטבות, שהיו מכוסים יריעות ברזנט. לכל סליק היה ריח משלו".

מה עשית בסליקים?

"עד היום אינני יודעת אם אבא לקח אותי בתור כיסוי לפעילותו המחתרתית. הייתי מאושרת ללכת עם אבא למקומות שלו ובמיוחד לבית החרושת לממתקים צ-ד. עלינו למשרד המנהל, ולאחר שהזיזו את שידת השרד ירד אבא עם מלוויו לסליק ואני הסתובבתי בבית החרושת. הייתי אז הילדה שאכלה הכי הרבה שוקולד וקקאו. החופשות בבית הספר היסודי זכורות לי לפי הקורסים והסליקים של ההגנה. אהבתי את זה מאוד, בדיוק כפי שאמי שנאה את העיסוקים האלה".

אביהו, הצעיר מאחותו, זוכר לטובה את יהודה שפורן, נהג משאית הג'י-אם-סי מכפר גלעדי, שאצלו התארח בילדותו. "על המשאית הותקן מכל למשלוח דגים מהבריכות בעמק החולה לתנובה, שתחתיו הוחבא תא להעברת נשק לסליקים של השומר".

מה עשה אביך לאחר שקמה המדינה?

"הוא המשיך בענייני נשק ושירת כקצין חימוש ראשי במטה הארצי של המשטרה. אבא השאיל נשק למוזיאון ההגנה, למוזיאון לוחמי הגטאות, לאופרה הישראלית (שני אקדחים שהשתתפו במחזמר ?נשקיני קייט') ולתיאטרון האוהל. על קיר משרדו במשטרה היתה תלויה תמונתו של אליהו גולומב. לא נשיא המדינה, לא בן-גוריון ולא מפכ"ל המשטרה. רק אליהו, המנהיג הלא מוכתר של ההגנה".

ד"ר מן הוא היסטוריון המתמחה בתולדות תל אביב



אגוזי. סליק גם בחדר המורים


מוקשים ורקטות שהתגלו בסליקים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו