בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כדור הארץ | הנבחרות לא באו, השופטים זייפו - זכרונות מהמונדיאל הראשון

גביע העולם הראשון: הנבחרות לא באו, השופטים זייפו, היתה רק מקלחת אחת, וקלישאת כדורגל היסטורית נולדה

תגובות

לא חשוב באיזו שפה, לא משנה אם זו מלה אחת או שתיים, ברוב רובו של העולם לא צריך להגיד אפילו את שם הענף. World Cup, Copa Mundial (שהפך ל"מונדיאל" השגור במקומותינו), Weltmeisterschaft, ,Coupe du monde Campionato mondiale, או פשוט "גביע עולמי" כפי שקראנו לו בילדותנו - טעות בעברית כמובן, יש להגיד "גביע העולם". עצם המונח מעורר צמרמורת של התרגשות, שם המפעל לבדו שולח מיליארדים של גברים ונשים, זקנים וטף לרקום חלומות ולפנטז. ככה זה כבר שלושה דורות.

אמנם מאז הוקמה ב-1904, חלמה התאחדות הכדורגל העולמית, פיפ"א, לקיים אליפות עולם לנבחרות - ואף היו ניסיונות בוסר לארגן כזו - אולם את התודה על המצאת הטורניר אנו חייבים לתנועה האולימפית, שרק בשל יחסי האהבה-שנאה שלה עם הענף, נוסד ומוסד המפעל הספורטיבי היחיד, שהפופולריות שלו עולה על המשחקים האולימפיים.

באולימפיאדות הראשונות שבהן הענף נכלל במשחקים, לונדון 1908 ושטוקהולם 1912, פיפ"א הורחקה מארגון טורניר הכדורגל, והמשימה נפלה על ההתאחדויות המקומיות. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כבר הסכימה פיפ"א לראות את הטורניר האולימפי כ"אליפות עולם לחובבים", והיא אירגנה את הטורנירים המוצלחים באולימפיאדות של שנות העשרים. ההצלחה הזאת והמעבר למקצוענות בכדורגל, הניעו את נשיא פיפ"א, הצרפתי ז'יל רימא, וחברו מזכ"ל ההתאחדות הצרפתית, הנרי דלאוני, לארגן מפעל שלא יהיה תלוי בוועד האולימפי, שקידש עדיין את הספורט החובבני.

"הכדורגל העולמי לא יכול להתקיים עוד בתחומיו האולימפיים הצרים. מדינות רבות שבהן נהוגה מקצוענות אינן יכולות להשתתף במשחקים עקב החוקה האולימפית. אנחנו חייבים לממש את תוכניתנו הישנה, כינוס הנבחרות הטובות בעולם למשחקים על הגביע העולמי", אמר דלאוני ב-1926. הקש ששבר את גבם היה החלטתם של מתכנני אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932, שלא לכלול בה משחקי כדורגל - וב-26 במאי 1928, באמסטרדם, הוחלט על ייסוד גביע העולם. לא מעט מדינות רצו לארח את הטורניר, אבל אורוגוואי היתה אלופת העולם למעשה, אחרי שניצחה פעמיים ברציפות בטורניר האולימפי; היא הבטיחה לממן את אירוח הנבחרות; לבנות אצטדיון חדש; והתכוננה לחגיגות מאה שנות עצמאות ב-1930. כך שבאופן טבעי, הפור נפל על מונטווידאו הרחוקה.

בבקשה תבואו

כלומר, רחוקה מאירופה. כל 39 חברות פיפ"א הוזמנו לטורניר, אבל בעוד אלו מיבשת אמריקה נענו בהתלהבות, האירופיות ביטלו בזו אחר זו. בעיצומו של משבר כלכלי, לא התלהבו האירופים מהפלגה של שלושה שבועות לכל כיוון ומהיעדרות של חודשיים וחצי מהבית, הקבוצות לא הסכימו לשחרר שחקנים, ואפילו ההתאחדויות הבריטיות המנודות (פרשו מפיפ"א ב-1927) סירבו. בתאריך היעד לאישור ההשתתפות, פברואר 1930, אף אירופית לא אישרה בואה. רימא ניסה את כוחו, אך חודשיים לפני הפתיחה אף אחת לא השתכנעה.

הוא החל במסע דילוגים. לצרפתים לא היה נעים ממנו, את הבלגים שיכנע סגנו וויליאם סילדריירס, ולמזלה של פיפ"א, ברומניה הוכתר מלך חדש, קרול השני, שהיה אוהד כדורגל מושבע. הוא התלהב מהרעיון, בחר בעצמו את שחקני הנבחרת והעניק להם הבטחה מלכותית: מקומות העבודה שלהם יישמרו גם בהעדרם.

וכך נשאה ספינה אחת, "קונטה ורדה", כמעט את כל החלק האירופי של גביע העולם הראשון: הרומנים (שעלו בגנואה), הצרפתים (בריביירה), הבלגים (בברצלונה), רימא עצמו, הגביע שיישא בעתיד את שמו ושלושה שופטים אירופים. בדרך עלו גם הברזילאים. העיתונאי הספרדי מיגל לארה חקר וגילה שהאירופית הרביעית, יוגוסלביה, הגיעה בספינת דואר נפרדת שיצאה ממרסיי, אבל עדות של לוסיין לורן הצרפתי - שנכנס להיסטוריה כמבקיע השער הראשון בגביע העולם - מספרת שלפחות חלק מהיוגוסלבים היו על קונטה ורדה.

על הספינה נוצרה ערבוביה. "היינו 15 יום לפחות יחד, את תרגילי הכושר עשינו יחד בבטן האונייה ואת האימון עם כדור על הסיפון. המאמן לא דיבר כלל על טקטיקה", סיפר לורן בראיון.

באיחור של יום נפתח המונדיאל הראשון, ומכיוון שהיה זה יום הבסטיליה, התכבדה צרפת לשחק נגד מקסיקו ולעשות היסטוריה עם השער הראשון והניצחון הראשון. הארגון היה חובבני (אצטדיון "סנטנאריו" המובטח הושלם שלושה ימים לאחר תחילת המשחקים ומשחקה הראשון של אורוגוואי נדחה), לוח הזמנים ביזיוני (צרפת שיחקה פעמיים בתוך 48 שעות כשצ'ילה טרם שיחקה באותו בית) והשיפוט שערורייתי. כבר אז ארגנטינה נהנתה מכך: כשחלוץ צרפתי עמד להבקיע שער שוויון מולה, שרק השופט לסיום. זו היתה הדקה ה-84. הצרפתים ההמומים שיכנעו את השופט בטעותו, לזה לקח 45 דקות להחזיר את הארגנטינים שכבר היו בתור למקלחת - היחידה. התוצאה לא השתנתה.

אורוגוואי, אלופה אולימפית ומארחת, היתה המועמדת לתואר וגם זכתה למחנה אימון בן חודשיים, שבו שוכנה במלון פאר. אבל על שחקניה נאסר לבקר את בנות הזוג או המשפחה - הוראה של המאמן הצעיר והקשוח אלברט "הפרופסור" סופיצ'י. השוער הנהדר אנדרס מסאלי, הגיבור הנערץ של האולימפיאדות המוזהבות, ברח ערב אחד כדי להיפגש עם בלונדינית אחת וכשחזר ונעליו בידו, כדי לא להרעיש, נתקל לפתע במאמן - שהעיף אותו מהנבחרת לצמיתות, למרות תחנונים של מדינה שלמה.

ניצחון או מוות

גם בלעדיו היתה אורוגוואי מצוינת בזכות שלישיית הרצים, כפי שקראו אז לקישור: ג'וסה אנדראדה, לורנסו פרננדס ואלווארו גסטידו. ארגנטינה - גם בלי הקפטן מנואל פריירה שחזר באמצע הטורניר לבחינות הגמר ברפואה - היתה טובה, ושתי היריבות הגדולות, ששיחקו גם בגמר האולימפי ב-1928, הגיעו לגמר הראשון אי פעם.

ההתרגשות היתה עצומה וגם ליבוי היצרים. העיתון הארגנטיני "לה ראסון" תיאר את האווירה ערב המשחק: "המונים עומדים ומצטופפים בשדרות מאיו ובכיכר קונגראסון ודורשים להסיעם למונטווידאו. עשר ספינות דואר חכורות עומדות לצאת הערב ב-10 למונטווידאו והקהל דורש עוד... סיסמאות ענק פרושות על פני רחובות בואנוס איירס: 'ארחנטינה סי! אורוגוואי נו!' הקנאים פירסמו כרוזים שקראו 'ניצחון או מוות'".

ב-30 ביולי בשמונה בבוקר, שש שעות לפני המשחק, החלו הרבבות לזרום לסנטנאריו, שהתמלא שלוש שעות לפני המשחק. בשעה הייעודה לא יכול היה השופט הבלגי לאנגוס להתחיל. כל נבחרת התעקשה שהכדור שהביאה מהבית יהיה כדור המשחק. השופט החליט שבכל מחצית ישחקו בכדור אחר והטיל מטבע. עם הכדור הארגנטיני הובילו הארגנטינים 2-1 במחצית, עם זה של אורוגוואי ניצחה "הסלסטה" את המשחק 4-2 במחצית השנייה. באותו יום נולדה הקלישאה "משחק של שתי מחציות".

אורוגוואי זכתה בצדק בגביע העשוי זהב טהור, שאותו העניק רימא. במונטווידאו חגגו מאות אלפים ברחובות והממשלה הכריזה יום חג. בבואנוס איירס השתוללו אלפים, רגמו את שגרירות אורוגוואי ולא ידעו מנוח. השריד היחיד לאותו גמר, הארגנטיני פרנסיסקו ואראיו (יחגוג 100 בחודש הבא), סיפר ב-2005: "הייתי ילד בן 20, הייתי פצוע אבל המאמן לקח צ'אנס... בסוף הם חזרו מפיגור וניצחו 4-2. בכיתי כל כך הרבה באותו יום. עד היום אני זוכר את זה, וזה מאוד מרגיז אותי. מאוד".



כרזת המונדיאל הראשון, 1930



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו