בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נורמן פינקלשטיין, היסטוריון וגם יהודי, טוען שהוא לא מכחיש שואה ובטח שלא תומך בטרור

אלן דרשוביץ פעל לפיטוריו מהאוניברסיטה, נועם חומסקי התייצב להגנתו, ממשלת ישראל אסרה עליו את הכניסה לשטחה ומפגינים זועמים מתגודדים מחוץ להרצאותיו בקמפוסים ברחבי אמריקה. ההיסטוריון היהודי נורמן פינקלשטיין לא רואה בעצמו מכחיש שואה ובטח שלא תומך בטרור. אז למה, בכל זאת, כל כך חשוב לו להיפגש עם חיזבאללה?

7תגובות

"אתם לא יודעים מי זה נורמן פינקלשטיין. הוא רעל, הוא יהודי מגעיל אכול בשנאה עצמית. הוא משהו שאתה מוצא מתחת לאבן" (לאון ויזלטיר, סופר ועורך ספרותי)

עשרות סטודנטים מתייצבים באולם הכניסה של אוניברסיטה קנדית שבה מתקיימת הרצאה של נורמן פינקלשטיין: חצי מהמפגינים זועמים על כך שהאוניברסיטה נתנה במה ליהודי שרבים רואים בו מכחיש שואה ואף אנטישמי, האחרים סבורים שהוא קול אותנטי של השמאל האמריקאי, ובאו להביע תמיכה בו. פינקלשטיין, משועשע מההמולה סביבו, אוכל סנדוויץ' בקפטריה עד שקוראים לו להיכנס לאולם. בהרצאה הוא מספק למתנגדיו סיבות נוספות לשנוא אותו. "אין לי שום כבוד לדמעות התנין הללו", הוא מרעים בקולו על סטודנטית ששואלת אותו, חנוקה מבכי, אם ההשוואה שהוא עושה בין הנאצים לבין מעשי יהודים אינה נראית לו פוגענית.

כך מוצג פינקלשטיין בסרט "רדיקל אמריקאי - משפטיו של נורמן פינקלשטיין", שתיעד אותו בעשור האחרון והוקרן בחודש שעבר בסינמטק ירושלים. בתום ההרצאה דולקים המפגינים אחרי פינקלשטיין מחוץ לאולם ומלווים אותו עד למכונית. "מזל שאנחנו לא בני אלמוות, שיש לזה סוף", אומר פינקלשטיין למצלמה כשהוא מתרווח במושב האחורי. בראיון ל"הארץ" הוא מסביר שאינו מייחל למות במהרה: "התכוונתי לזה כמשחק מחשבה. אם יש לך בחירה בין הידיעה שהחיים שלך ייגמרו, לבין האפשרות שהם יימשכו ויימשכו ויימשכו, נאמר, אם אגיד לסטודנט שלי שהוא יהיה עוזר הוראה לנצח - זו מחשבה נוראה, אולי יותר מהמוות. אבל אני לא סובל. אני לא באמת סובל".

נראה שאתה אפילו נהנה מתשומת הלב.

"אתה רוצה שאכחיש את העובדה שיש לי אגו? אני לא אכחיש אותה. אבל אילו הייתי מסוגל לשלוט בעצמי יותר כדי להשיג את מטרותי בחיים, כנראה שהייתי מצליח לספק את האגו שלי בצורה מוצלחת הרבה יותר. יכולתי למשוך יותר תשומת לב, ולקבל משכורת גבוהה יותר. אני חי באושן פארקוויי, שכונה יהודית אורתודוקסית, עם שני בתי כנסת ברחוב. לא הייתי אומר שאני הגרסה של השמאל לבראד פיט".

ביוני 2007 סירבה אוניברסיטת דה-פול בשיקגו להעניק לו קביעות ובכך פיטרה אותו הלכה למעשה. ההחלטה התקבלה בתום קמפיין אגרסיבי שניהל נגד פינקלשטיין עורך הדין היהודי אלן דרשוביץ, שספריו בשבח המדיניות הישראלית ספגו ממנו ביקורות נוקבות. תלמידיו של פינקלשטיין פתחו בשביתת רעב ומרצים מכל ארצות הברית, כולל מורהו, נועם חומסקי, יצאו להגנתו. לבסוף הוא חתם עם האוניברסיטה על הסדר פרישה.

"כיום אי אפשר להעסיק אותי, לא בדואר ולא במעון יום", הוא אומר. "איך עושים בדיקה על מישהו שרוצים להעסיק? מחפשים את השם שלו בגוגל. אם תחפש את השם שלי, תקבל 40 אלף אתרים שאומרים שאני מכחיש שואה, ועוד אלפים שאומרים שאני תומך בטרור. לכן, אני חושב שאני לא הייתי מעסיק את עצמי - הרי אילו הטענות האלה נכונות אני פסיכי, אבל למי יש זמן לבדוק 40 אלף אתרים".

קריקטורות אנטישמיות

המרצה והכותב האמריקאי עורר לא רק את חמתם של סטודנטים ושל דרשוביץ. בביקורתו החריפה על ישראל ועל ראשי הקהילה היהודית בארצות הברית הוא קנה לו אויבים חזקים למדי. הליגה נגד השמצה הכריזה עליו "מכחיש שואה" ואילו עו"ד דרשוביץ אומר בסרט שפינקלשטיין הוא "יהודי רק מצד ההורים שלו". רבים מיריביו כועסים עליו בעקבות אחד מספריו הפרובוקטיביים יותר, "תעשיית השואה" (2000), שבו מנתח פינקלשטיין את האינפלציה בעיסוקם של יהודים אמריקאים בשואה מאז 67', כפי שהדבר בא לביטוי בתקשורת, בתשומת הלב של פוליטיקאים ובהקצאת כסף רב לארגונים היהודיים. זאת, לטענתו, בניגוד למצב עד מלחמת ששת הימים, אז השואה היתה זניחה למדי בדיון הציבורי בארצות הברית.

פינקלשטיין גורס שהחייאת העיסוק בשואה אינה מקרית, אלא היא חלק מקמפיין מתוכנן ומחושב של ראשי הקהילה היהודית בארצות הברית שנועד, מחד גיסא, לגייס תמיכה פוליטית בכיבוש הישראלי, ומאידך גיסא להעשיר את כיסיהם של מנהלי הקמפיין. הוא מכוון כמה מחצי הביקורת החדים יותר שלו נגד העסקנים ועורכי הדין היהודים שמנהלים את המאבק לקבלת פיצויים לניצולי השואה ממדינות אירופה ומהבנקים השווייצריים. לא רק שכספי הפיצויים אינם מגיעים לניצולים, הוא טוען, אלא שלחלק ניכר מהדרישות לפיצויים אין שום הצדקה. בעיניו זו "סחטנות טהורה" של הלובי היהודי.

"היתה הזדמנות לפתור את המחלוקת בחקירה", אומר פינקלשטיין על תביעתם של מנהיגי הקונגרס היהודי לפיצויים מהבנקים השווייצריים, "אבל הם התחילו לדרוש את הכסף עוד לפני שהיתה חקירה".

אתה חושב שהדרישות חסרות בסיס?

"כל מי שיודע משהו בהיסטוריה יודע שאחת, רוב היהודים באותו הזמן היו עניים; שתיים, אם היה לך כסף אז איבדת אותו בשפל הכלכלי, לכן קראו לו שפל גדול; שלוש, אם למישהו כבר היה כסף, היתה לו גם דרך לצאת מגרמניה, אז הוא היה הולך לבנק ומוציא את הכסף שלו. העובדה היא שרוב היהודים היו עניים, לכן אומרים ב'כנר על הגג' 'לו הייתי רוטשילד', לא 'יש לי מרצדס וחשבון בנק שווייצרי'".

אתה טוען שהתנהגות היהודים בפרשה זו גורמת לאנטישמיות. איך אפשר להאשים יהודים באנטישמיות?

"למה זה מפתיע שאדם יכול להיות אחראי לעוינות אליו? תוך כדי הלימודים התפרנסתי מעבודה סוציאלית עם בני נוער שחורים. הייתי אומר להם 'אם אתם מפשלים אני לא אוכל להכניס אחריכם אף אחד לבית ספר'. אותו הדבר נכון ביחס ליהודים: אם כמה מהם פועלים באופן מסוים, כולם משלמים את המחיר. אם אובמה יעשה משהו כנשיא, זה יפעל נגד כל שחור שירצה להיות נשיא. מה שמפתיע אותי זה הפליאה שלך".

הכתיבה שלך, למשל על עורכי הדין היהודים, מעוררת בעצמה סטריאוטיפים אנטישמיים.

"אבל האנשים שאני כותב עליהם הם באמת סטריאוטיפים אנטישמיים. אלה קריקטורות מ'דר-שטירמר', חלום של כל אנטישמי. הם לא צריכים להתנהג כך. תחשוב על אדם כמו הרב זינגר (ישראל, לשעבר נשיא הקונגרס היהודי העולמי). הוא חובש את הכיפה שלו בזווית באחורי הראש, יושב במסעדה כשרה ולוחץ לבנקאים שווייצרים את הידיים בזמן שהוא מנסה לרוקן להם את הכיסים. אלה דימויים מ'דר-שטירמר'".

זו קונספירציה יהודית?

"אנשים כל הזמן משתמשים במונח קונספירציה - קשירת קשר. אבל למה אתה הופך את זה לקונספירציה יהודית? זו קונספירציה של כמה ארגונים יהודיים, אני לא הייתי חלק מהמזימה הזאת וגם אתה כנראה לא היית, ורוב היהודים הניצולים לא קיבלו שום דבר מזה. מדובר בכמה נוכלים שהשתמשו בסבל העם היהודי כדי להשיג כסף".

גם אלי ויזל הוא קריקטורה אנטשימית?

"ויזל העיד בשימועים ועשה את השפיל הרגיל שלו, אבל אני לא חושב שהוא דמות משמעותית בסיפור הזה. ויזל הוא ליצן, לא קריקטורה אנטישמית, אי אפשר לקחת אנשים כאלה ברצינות".

הוא הרוויח בעצמו?

"הוא הפסיד 45 מיליון דולר למיידוף, זה לא רע. אני לא חושב שזה קשור לערך הספרותי של הספרים שלו, שהם חסרי ערך, וזה לא בגלל העומק של הרצאותיו שבהן הוא אומר שהתשובה היחידה לשואה זו שתיקה, שאי אפשר להגיד כלום על השואה. גם אני הייתי רוצה לקבל 25 אלף דולר להרצאה על להגיד שאין לי שום דבר להגיד".

פינקלשטיין אף מרחיק לכת וגורס כי אנשי הלובי היהודי האמריקאי ומובילי הקמפיין לתשלום פיצויים הם מכחישי שואה. "זו לא מחשבה שלי, זו אמת לוגית", הוא טוען בלהט. "אם ממשיכים לנפח את מספר הניצולים שזכאים לפיצויים, בהנחה שמספר היהודים שהיו באירופה לא השתנה - אז מפחיתים את מספר הקורבנות".

הדוברים היהודים שפינקלשטיין מכוון אליהם את ביקורתו טוענים שהוא עצמו מכחיש שואה, ומצביעים על חיבתם של אנטישמים לכתביו. "הוא דובר פופולרי בקרב ניאו-נאצים", כותב עליו אלן דרשוביץ. "אינגריד רימלנד, שבעלה, ארנסט זונדל הידוע לשמצה, כתב את הספר 'היטלר שאהבנו', התייחסה אליו בהערצה כ'דיוויד אירווינג היהודי'". אירווינג הוא היסטוריון אנגלי שהורשע באוסטריה בהכחשת השואה. "אשתו של זונדל נתנה לי במתנה אוסף של ציטוטי יהודים נגד ישראל", מספר פינקלשטיין. "אני לא יכול להגיד שאני מאושר מזה - הם כותבים לי כל הזמן, אבל יודעים שמבחינה מנטאלית אנחנו לא באותו עולם. אני חושב שהעולם עגול".

הספר הוא תרמית

פינקלשטיין נולד בשכונה ענייה של ניו יורק לשני הורים ניצולי שואה. הוריו, ובעיקר אמו, היו מחויבים מאוד פוליטית. אחיו מספר שבשנות נעוריהם היו נורמן ואמו יושבים מול שידורי החדשות בטלוויזיה וצועקים על המכשיר. חברת ילדות שלו טוענת שלאמו היתה השפעה "לא-בריאה" על השקפת עולמו. "אני לא חושב שזה לא-בריא", הוא אומר. "היא (החברה) חושבת שזה לא בריא כי אני הולך עם תחושת אשמה כבדה על כך שההורים שלי סבלו, ואני חושב שהיא חשה שלא נהניתי מהחיים. אלה בחירות שאנשים עושים".

אבל הוא מאשר שלהוריו היתה השפעה גדולה עליו. "התפוח לא נפל רחוק מהעץ", הוא אומר, "וכשאני כותב על השואה, בהחלט יש לי תחושה שההורים שלי עומדים מאחורי הכתפיים שלי ואני לא אכתוב שום דבר שיבגוד בזכרם. זה לא בהכרח קל, כי אני לא מסכים עם כל מה שהם יפרשו כזכר".

בצעירותו שאף פינקלשטיין ללמוד משפטים. "רציתי להיות עורך דין רדיקלי", הוא אומר, "אבל כשפתחתי את הידיעון של בית למשפטים, הקורסים לא נראו לי בעלי עומק אינטלקטואלי. זו יותר התמחות מאשר מסע חקר אינטלקטואלי ואהבתי את המשחק המחשבתי של רעיונות". לבסוף בחר במדעי המדינה.

אף שהיה סטודנט ומרצה מצטיין, הוא לא הצליח להחזיק לאורך זמן במשרותיו האקדמיות, לטענתו בגלל עמדותיו הפוליטיות. "בכל אוניברסיטה שבה לימדתי קיבלתי את ההערכות הטובות ביותר, אבל הייתי קולני ביותר בביקורת על המדיניות הישראלית, החל משנות האינתיפאדה הראשונה, והיה ברור שרצו שאעזוב".

עמדות רדיקליות לא היו מכשול למרצים אחרים - נועם חומסקי ואדוארד סעיד החזיקו במשרות בכירות.

"אי אפשר להגיד שחומסקי וסעיד נמצאים באותו מקום שבו אני נמצא. עם כל הכבוד לייחודיות שלהם, סעיד קיבל תואר ולימד ספרות השוואתית ולא התחיל להיות פעיל עד שהשיג משרה. אותו הדבר חומסקי, הוא יצר שדה של בלשנות, והתחיל להיות פעיל ב-63'. זה שונה ממני. חוץ מזה, לפעמים החיים האקדמיים עושים הקלות מיוחדות לגאונים: לא משנה מה חושבים על חומסקי, אף אוניברסיטה שמכבדת את עצמה לא היתה מוותרת עליו".

בזמנו הפנוי נהנה פינקלשטיין לשחות ולרוץ. הוא קרוב לאחיו ריצ'רד והיה קרוב להוריו שמתו, אך מעולם לא נישא בעצמו: "אי אפשר להשיג הכל בחיים, ואני לא חושב שיכולתי להיות אבא טוב במיוחד, כי אני מחויב מדי לעבודה שלי".

ספרו הראשון, שהיה גם עבודת הדוקטורט שלו, היה ביקורת נוקדנית על הספר "מאז ומקדם", רב מכר מאת ג'ואן פיטרס שניסתה להוכיח כי עד המאה ה-19 לא היתה אוכלוסייה פלסטינית משמעותית ממערב לירדן, וכי רבים מהערבים שחיו בארץ ב-48' היו למעשה מהגרים מהארצות השכנות. טענותיו של פינקלשטיין, שלבסוף התקבלו על רוב ההיסטוריונים, הן שהספר של פיטרס מבוסס על סילוף שיטתי ומכוון של נתונים היסטוריים ודמוגרפיים.

"ב-94' גמרתי את שלב המחקר שלי על הציונות", הוא מספר. "רציתי כבר להתחיל בכתיבה ואז ראיתי את הספר הזה, שהבטיח לחולל מהפכה בהבנת הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. מיד חשתי יאוש מסוים, כי הספר עמד לשנות לחלוטין את ההשקפה שלי".

אתה רציני? הרי היו לך אז דעות די מגובשות על ישראל.

"אני לא אירוני. בצעירותי הייתי מאואיסט, וכשמאו טסה טונג מת היה לי ברור לגמרי שהייתי קורבן של אשליות רבות ויכולתי לומר באופן חד: טעיתי. למישהו שמעניק ערך רב לאמונות הפוליטיות, חוויית ההכרה בטעות היא כואבת מאוד, ולכן החלטתי שלא ארשה לעצמי להיות שוב עיוור לעובדות. לא הייתי מוכן לדחות בהינף יד את התזה של פיטרס. אבל התחלתי לבדוק את הנתונים וגיליתי שהספר הוא תרמית. עשיתי את כל החישובים, בדקתי את כל הגישות, את כל שיטות המחקר, והכל היה תרמית".

זה מספק - לעשות עבודה טפילה כזאת - לבדוק את מהימנות הנתונים של מישהו אחר?

"יש הבדל בין מספק לבין חשוב מבחינה אינלקטואלית. אני אוהב את הסדרה 'קולומבו' ואני אוהב סרטי בלשים, זה הדבר היחיד שאני רואה בטלוויזיה. זה מסתורין, זה משחק, איך אדם מצליח לרקוח תרמית ולשווק אותה כבעלת ערך אינטלקטואלי. אני נהנה לא רק לפרק את ההונאה, אלא להבין איך בנו אותה - ליצור מבנה מדהים מבלי שיהיה לו כל בסיס. האם זה משמעותי מבחינה אינטלקטואלית, זו שאלה אחרת. אני הראשון שיגיד שאני לא הוגה גדול או אפילו הוגה חשוב".

איך זה שלא ראו את התרמית הזאת לפניך?

"רוב האנשים, ובעיקר אקדמאים, לא קוראים ספרים. בדרך כלל האנשים שקוראים ספרים הם אנשים רגילים שמצטרפים למועדון 'ספר החודש', אבל אקדמאים תומכים הרבה פעמים בספרים שהם לא קראו, וטוענים שהם קראו ספרים כשבעצם קראו רק ביקורת עליהם".

פגיע לתשוקות

פינקלשטיין ייחד כמה מספריו, וחלק ניכר ממאמריו ומהופעותיו הפומביות, לביקורת על הפרות זכויות האדם בגדה המערבית ובעזה. אך בניגוד לכותבים וחוקרים רבים, שמעדיפים לנתח את המצב בישראל ממרחקים על פי דו"חות וספרים, פינקלשטיין ניסה, כבר בשלב מוקדם של הקריירה שלו, לבדוק את הדברים בעצמו. מאז 88' הוא מבלה בחברון כל קיץ במחיצת משפחתו של מוסא אבו השאש. את רשמיו מהגדה המערבית בשנות האינתיפאדה הראשונה תיעד פינקלשטיין בספר "עלייתה ונפילתה של פלסטין" (96').

ביקורים כאלה מצטרפים למסורת ארוכה של אינטלקטואלים אירופים ואמריקאים שמנסים להביע סולידריות עם מאבקים עממיים. איך הביקורים האלה קשורים לזהות שלך?

"אני השתניתי מאוד. בפעם הראשונה שבאתי, הזהות היהודית שלי היתה משמעותית, אבל עכשיו היא לא חשובה. עכשיו זה עניין של צדק. אני לא פרו-פלסטיני או פרו-יהודי, או פרו-ישראלי, אני פרו-צדק, הזהות שלי היא להיות בסולידריות עם אנשים שסובלים".

תפיסה זו הובילה את פינקלשטיין לבקר בלבנון בסוף 2008 כאורח של חיזבאללה. בביקורו הוא נפגש עם בכירים בארגון, כולל עם סגנו של חסן נסראללה, השייח' נעים קאסם ועם פעילים צבאיים שסיירו עמו בדרום לבנון. "דיברתי איתו על הספר שכתב על חיזבאללה", אומר פינקלשטיין על הפגישה עם קאסם. "אני אדם פדנטי אז דיברנו על הערות השוליים. אני מניח שהוא לא חשב שאני אדם מעניין כל כך כי לא דיברתי איתו על התמונה הרחבה יותר".

בסיור שאל את מארחו, לוחם בארגון, איך זה להילחם נגד ישראל. "הוא אמר שמאחורי המבצרים שלהם הם (הישראלים) אמיצים מאוד, אבל בשטח הם לא. הוא אמר שהישראלים התמערבו והם לא יכולים להילחם באותו שכנוע ולהט ורצון להקריב את החיים כמו חיזבאללה, ואני מאמין לו. אנשי חיזבאללה מוכנים לתת את חייהם, לדעתי בשמחה, אני יכול לכבד את זה. אני מכבד את הנכונות של אנשים לתת את חייהם למען מטרה שנראית להם צודקת, יש לי כבוד רב לזה. המשימה של גנדי היתה ללמד אומץ אמיתי, ואצלו זה אמר לצעוד אל קו האש בעיוורון ובאושר ולהתפוצץ לרסיסים".

אז אתה מזדהה עם פיגועי התאבדות?

"אני חייב להגיד שאני קרוע בשאלה הזאת. זה בהשפעת ההורים שלי. אני זוכר ששאלתי את אמא שלי מה היא חשבה כשבעלות הברית הפציצו את הערים. היא אמרה, אם נמות, אנחנו רוצים לקחת כמה מהם איתנו. זו לא הגישה הכי נאורה מוסרית, אבל אני לא קדוש, כמו כל אחד אני פגיע לתשוקות אנושיות, כולל תשוקות מאוד לא נדיבות, ואני יכול להבין את הגישה הזאת - למה שיירו בנו כמו דגים באקווריום?"

אתה מזדהה עם חיזבאללה?

"אני מזדהה עם כל אחד שמתנגד לכובשים, ואני חושב שלכל אחד יש זכות להגן על עצמו נגד פולשים חיצוניים. כמו שבמלחמת העולם השנייה העיטורים הגבוהים ביותר ניתנו לקומוניסטים ולסוציאליסטים שעצרו את הכיבוש הנאצי, כאן צריך לתת את העיטורים הגבוהים ביותר למי שעצר את הפלישה הישראלית. אני לא חושב שחיזבאללה גרוע יותר מסטאלין".

אחרי ביקורו בלבנון נחת פינקלשטיין בשדה התעופה בן גוריון, שממנו תיכנן לנסוע אל הגדה המערבית. אך לרשויות בישראל היו תוכניות אחרות בשבילו. אחרי ששוטרים עיכבו אותו במשך שש שעות בשדה התעופה, הודיעו לו שנאסר עליו להיכנס לישראל בעשר השנים הקרובות. שני עשורים קודם לכן היה פינקלשטיין, לפי משרד החוץ האמריקאי, היהודי הראשון שישראל סירבה להכניס לשטחה.

"לא נתנו לי אז שום הסבר להחלטה", הוא אומר. "האמת שזה לא נדיר למצוא אנשים שמסרבים להכניס אותם לישראל, אני חושב שזו הופכת להיות מדינה מנותקת מהמציאות. אולי היא לא מנותקת מהעולם מבחינה טכנולוגית, אבל מנותקת בכל צורה אחרת. זו הארץ היחידה בעולם שמדברת על כך שהיא רוצה עוד מלחמות, היא איבדה את הסימפתיה היסודית לאנושות. כשהערכת המודיעין הלאומית האמריקאית היתה שאיראן לא שואפת לפרויקט (חימוש) גרעיני, העולם כולו נשם לרווחה חוץ מישראל, שמיד תקפה את הדו"ח ואמרה שצריך לרדוף את איראן. זו מדינה שממש חיה ממלחמות. אם מדברים על האוכלוסייה, ולא על המנהיגים, ארצות הברית היא מקום שפוי בהשוואה לישראל". *



נורמן פינקלשטיין. אני לא חושב שחיזבאללה גרוע יותר מסטאלין


נורמן פינקלשטיין בביירות, דצמבר 2008. אני מזדהה עם כל אחד שמתנגד לכובשים ולפולשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו