בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשות קצב, רמון, האי היווני ועוד. היועץ המשפטי לממשלה היוצא, מני מזוז, מסכם קדנציה

פרשת קצב, פרשת רמון, פרשת האי היווני, פרשת צחי הנגבי, פרשת רשות המסים, פרשיות אולמרט ועוד לא מעט סוגיות וכותרות ראשיות שבמרכזן עמד היועץ המשפטי לממשלה בשש שנות כהונתו. מני מזוז סוגר אחריו את דלת הלשכה בפעם האחרונה ומגיש את כתב ההגנה שלו כשהוא שלם עם עצמו ובטוח בצדקתו, אבל גם עם בטן מלאה על הרבה מאוד אנשים

תגובות

בחוץ כבר ממתין העתיד: עו"ד יהודה ויינשטיין, בחליפה מפוספסת, מגיע במרצדס שחורה לפגישות-חפיפה בבניין משרד המשפטים בירושלים. אבל בפנים עדיין מזוז. בחולצה תכולה ובעניבה שאינה לגמרי מהודקת הוא מתייצב בפתח הלשכה בדיוק בזמן, לקבל את פני האורחים. שקט, צנום, במשקפיים דקי מסגרת, הוא מחייך חיוך מטעה. לכאורה עדין, לכאורה שברירי, לכאורה חסר-יצריות. חנון ירושלמי שהיה תולעת ספרים בנעוריו וגדל להיות נער פרקליטות מובהק.

אבל במבט שני אפשר לראות מאיזה חומר קורץ האיש המסיים השבוע את כהונתו כיועץ המשפטי האחד-עשר. קפדנות, דייקנות, עקשנות, יושרה סרגלית. פרפקציוניזם כפייתי. תיעוב של כל זיהום מוסרי. אפס סבלנות כלפי רשלנות מקצועית. נטייה חזקה לכבוש רגשות ולהכפיפם למשמעת ברזל רציונלית. אין זה מקרי שבנו של הרב מג'רבה שקרא ז'בוטינסקי בילדותו היה מעריץ גדול של פרידריך ניטשה וישעיהו ליבוביץ. למה ניטשה? בגלל הסער האינטלקטואלי. למה ליבוביץ? בגלל ניקיון הדעת התבוני. אילולא הייתי משפטן הייתי אדריכל, מעיד על עצמו מני מזוז כשהוא יושב בראש השולחן הארוך. את אהבת הציור שלי הייתי חייב לעגן בדבר-מה הנדסי, מעשי, שירסן את היצירתיות שבי. שישרת בני אדם.

מאחורי היועץ שני תצלומים בשחור-לבן: באחד הרצל חוזה את המדינה, בשני בן גוריון מכריז על הקמתה. על פי אגדה מפורסמת, כשנכנס אל הלשכה לפני שש שנים אמר שאינו רוצה את תצלומיהם של הנשיא וראש הממשלה על הקיר מאחוריו כיוון שהם עלולים להגיע לשולחן שלפניו. הם אכן הגיעו, כרוכים בתיקי הקרטון עבי הכרס של הפרקליטות. את אריאל שרון הוריד מזוז מהגרדום המשפטי-פוליטי אך על משה קצב ואהוד אולמרט לא חס. גם לא על אברהם הירשזון, שלמה בניזרי, חיים רמון ועמרי שרון. מעולם לא היה יועץ משפטי לממשלה שהגיש כתבי אישום גם נגד נשיא המדינה וגם נגד ראש הממשלה אחרי ששלח לכלא שר אוצר ושר בריאות והביא להרשעתו של שר משפטים. ספק אם באיזושהי דמוקרטיה היה אי פעם ראש תביעה כללית שהשפעתו היתה כל כך גדולה ופעולתו כל כך נחרצת.

ב-1 בפברואר 2004, כשנכנס אל החדר העגמומי בקומה השנייה של הבניין העגמומי ברחוב צלאח א-דין, ראה מזוז לנגד עיניו שניים מקודמיו: מאיר שמגר ואהרן ברק. את שמגר העריץ בשל היכולת הארגונית שלו ובשל העובדה שהגדיר מחדש את תפקיד היועץ. את ברק העריץ גם בשל הגאונות המשפטית שלו וגם בשל עמוד השדרה שלו אשר איפשר לו לעמוד איתן מול שררה. בשש השנים שחלפו מאז עשה מזוז לא מעט כדי להפוך ליועץ המשפטי השלישי המשאיר חותם ברור בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא נלחם ללא מורא בשחיתות השלטונית ובארגוני הפשע. הוא הנהיג נוהלי עבודה סדורים ושיטתיים. הוא יצר שיתוף פעולה חסר תקדים בין גורמי האכיפה השונים. הוא הפך את משרד היועץ ואת הפרקליטות לגופים השונים מאוד מאלה שאותם קיבל מאליקים רובינשטיין ועדנה ארבל.

עולם המשפט הישראלי חצוי בין שני מחנות המנהלים ביניהם מלחמת חורמה: ביינישיסטים ופרימדניסטים. כשמזוז נכנס לתפקידו הפרידמניסטים ציפו שיהיה אחד משלהם ושיחולל רפורמות ברוחם: ימעט בהגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור וירסן את משפוט היתר של המערכת הישראלית. ואולם כעבור זמן קצר הפרידמניסטים גילו שטעו. מבחינתם, מי שאמור היה להיות רפורמטור התגלה כארכי-אינקוויזיטור. ואולם האמת היא שאיש לא היה צריך להיות מופתע. מזוז הוא אדם שאינו שייך לחבורות ואינו מחויב לחבורות ואינו חושב בחבורות. הוא חי את חייו בין החבורות ומחוץ לחבורות. כוחו בבדידותו. בהיות אדם חסר-מחנה.

שבעה ימים בשבוע עבד מזוז בשש השנים האחרונות, חמש-עשרה שעות ביום. כמעט לא קרא ספרים, כמעט לא ראה סרטים, כמעט לא הלך לתיאטרון. הוא לא רק ניהל מאבקים מתוקשרים אלא ניהל במיומנות ובמקצועיות את ענייניה המשפטיים השוטפים של מדינת ישראל. ואולם הרגעים היותר דרמטיים בשנים הללו היו הרגעים שבהם עמד כמעט לבד מול ההמון הסוער. והרגעים שבהם עמד מול כוחות-על שניסו לנתץ את המערכת שעליה היה מופקד ואת הערכים שבהם הוא מאמין. כך שהחל מהשבוע הבא אין בכוונתו של היועץ-בגמלאות לעשות דבר אלא לקרוא ולקרוא ולקרוא. לראות סרטים, ללכת לתיאטרון, לטעון את עצמו מחדש בתרבות ודעת. שופט עליון? יכול להיות. מזוז אינו פוסל את האפשרות על הסף. אבל קודם כל לנוח.

מני מזוז, ב-1 בפברואר 2004 התמנית ליועץ המשפטי לממשלה. מה תפיסת העולם שאיתה באת אל התפקיד?

"אני בהחלט הייתי אופוזיציה לאלה שקדמו לי. חשבתי שבשני היבטים מערכת האכיפה הפלילית לא עבדה נכון. מצד אחד תהליכי העבודה לא היו די מאורגנים ושיטתיים ועל כן המערכת לא היתה אפקטיבית. מצד שני חשבתי שבמקרים מסוימים מתחו את המשפט הפלילי מעבר למקום הנכון".

אתה יכול לתת דוגמאות?

"רפול. רפול הועמד לדין בזמנו על שימוש במידע שנעשה תוך פגיעה בהגנת הפרטיות. אני חשבתי שזה ממש לא לעניין להגיש כתב אישום בתיק כזה. חשבתי שזה דבר שאינו בתחום הפלילי באופן המהותי שלו. חשבתי גם שלא נכון היה להגיש כתב אישום בתיק של יעקב נאמן. האמנתי שאסור למתוח את המשפט הפלילי מעבר לממדים הטבעיים שלו".

כלומר נכנסת אל הלשכה הזאת בקומה השנייה של בניין משרד המשפטים בירושלים כשאתה נחוש שלא יהיו יותר רפולים. לא יהיו כתבי אישום נגד אנשי ציבור שבית המשפט יזרוק אותם מכל המדרגות.

"אנחנו לא קבלני הרשעות. יכולים להיות זיכויים. אני למשל חושב שהיתה הצדקה מלאה להגיש את כתב האישום נגד שמחה דיניץ ואני חושב שהזיכוי של דיניץ היה שערורייה. פסק הדין במקרה דיניץ היה תמוה. אבל אני אמרתי בעבר ואני אומר גם כעת שבעשרים השנים האחרונות כל זיכוי גרם הרבה יותר נזק מחמש הרשעות. במיוחד זיכויים שהיו זיכויים מהדהדים, בשלב מוקדם של התהליך, באווירה נחרצת של בית המשפט. היתה לי ביקורת על התפיסה שאמרה שאם יש ספק יחליט בית המשפט. לא בשביל זה נוצר המשפט הפלילי. אין הצדקה לכך שרק מכיוון שמדובר באיש ציבור פתאום המערכת תפעל באמות מידה מחמירות".

היית אופוזיציה גם במובן נוסף. הסתייגת לא רק מפעלתנות היתר של פרקליטות המדינה אלא גם מהאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.

"חשבתי שבתחומים מסוימים בית המשפט חודר לתחומן של מערכות אחרות ללא הצדקה ובלי תועלת. בשיחה שהיתה לי עם שר המשפטים טומי לפיד לקראת המינוי דיברתי איתו על ספרו של (אדוארד) גיבון על שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית. אמרתי שהתובנה העיקרית של גיבון היא שרומי נפלה כשהרחיבה יתר על המידה את גבולותיה וחדרה למקומות ולתחומים שבהם לא היתה לה שליטה אפקטיבית. כך גם מערכת המשפט. מי שרוצה מערכת משפטית חזקה חייב להתמקד באותם תחומים שאין ספק שהם בגבולות הלגיטימיים והמוכרים שלה. ברגע שהמערכת פולשת לטריטוריות אחרות היא מאבדת את הלגיטימיות שלה, לא מסוגלת לאכוף את מרותה ומתחילה להתפורר.

"אין זה מקרי שאת פסק הדין האקטיביסטי ביותר של בית המשפט העליון נתן השופט (משה) לנדוי שנתפס כבעל תפיסה שמרנית. אני מתכוון לפסק הדין בעניין אלון מורה, כמובן. לנדוי יכול היה לקבל פסק דין כזה ולזכות באמונה של המערכת הפוליטית כיוון שמערכת פוליטית זהירה שאינה מסיגה גבול היא בעלת לגיטימיות יותר גבוהה לפעול בתקיפות בתחומים שבהם היא חייבת לפעול. לעומת זאת, כשהמערכת המשפטית מתעסקת בנושאים לא לה, הלגיטימית שלה נפגעת ואז קל לתקוף אותה גם כשהיא עוסקת בתחומים שהם בליבה של התפקיד המשפטי".

ממה החשש שלך בעצם? מאינפלציוניות שיפוטית?

"אני חושב שזה בכלל לא התפקיד של המערכת המשפטית להחליט איך המדינה מתגוננת. השאלה אם להשקיע חצי מיליארד שקל במיגון של בתים בשדרות היא בעיני לא שאלה משפטית ולא טעונה הכרעה משפטית. אני גם חושב שהמגמה של בתי המשפט לעסוק בעתירות על החלטות תביעה היא בעייתית. בעבר בית המשפט אמר שלא יהפוך את עצמו ליועץ משפטי על ולא יחליט במקום היועץ המשפטי או פרקליט המדינה או פרקליט המחוז. זו גם התפיסה ברוב המדינות בעולם. הכניסה של בית המשפט לתחומים אלה יוצרת הטיה בעייתית ומסוכנת כיוון שהיא מעודדת את התובע להגיש כתבי אישום גם במקומות שיש בהם ספק. היא גם יוצרת ניגוד עניינים בתפקיד של בית המשפט כיוון שמה שנאמר על ידי בית המשפט העליון עלול להשפיע על בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי שידון בתיק".

אי לכך, כשנכנסת לתפקיד היועץ משפטי היית ממש רפורמטור, כמעט מהפכן. היתה לך ביקורת נוקבת על האופן שבו הפרקליטות נוהגת ועל הדרך שבה בית המשפט העליון נוהג.

"ויש לי גם ביקורת על כך שיש קרבה רבה מדי, כמעט סימביוטית, בין שתי המערכות הללו. אני חושב שצריך להסדיר את מערכת היחסים ביניהן תוך הפרדה ברורה. לא מקובל עלי שבית המשפט יתערב בעבודה שאנו עושים כאן. תפקידנו להציג בפניו את עמדתנו ותפקידו להכריע. לא להעיר לפרקליטות הערות שיגרמו לה לשנות מראש את עמדתה".

ועם תפיסת העולם הזאת הגעת אל העניין העקרוני הראשון שבו היה עליך להכריע: האי היווני. על אף שפרקליטת המדינה עדנה ארבל כבר ניסחה טיוטה של כתב אישום נגד ראש הממשלה אריאל שרון, אתה סגרת את התיק. הארץ היתה כמרקחה. יש שטענו שאתה מושחת ויש שטענו שאתה סתם חסר דעת שהוליך שולל.

"פרשת האי היווני היא אחת מפרשות אפל: סדרה של תיקים שנבנו על סמך האזנת סתר מסיבית מאוד שנעשתה לדוד אפל מסוף 98' ועד לתחילת 2001. החקירה נגד שרון בהקשר הזה נעשתה בשלושה שלבים. חקירת משטרה אחת הסתיימה במחצית 2002 עם המלצה ברורה לסגור את התיק מחוסר ראיות. שתי חקירות נוספות, שהסתיימו לקראת סוף 2003, גם הן לא הניבו ראיות לכתב אישום. המשטרה לא הגישה המלצה מסודרת בכתב, אך עמדתה היתה החלטית וחד משמעית: לא בחקירה הראשונה, לא בשנייה ולא בשלישית נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתבי אישום.

"על בסיס זה התנהלו דיונים בפרקליטות, בראשותה של פרקליטת המדינה דאז (עדנה ארבל) במחצית השנייה של 2003. הוכנה חוות דעת ארוכה ומפורטת שהמסקנה שלה היתה שצריך לסגור את התיק כיוון שאין ראיות מספיקות נגד אריאל שרון וגלעד שרון. עותק של חוות הדעת הזאת הועבר אלי. על פי בקשתי, עם כניסתי לתפקיד, צורפה אליו תרשומת שאמרה שבינתיים נערכו דיונים נוספים אצל פרקליטת המדינה שבהם נבחנת ההמלצה מחדש. ב-28 במארס 2004 קיבלתי חוות דעת נוספת, יותר קצרה, שבה השורה התחתונה היא שממליצים להגיש כתב אישום נגד אריאל שרון וגלעד שרון. אל חוות הדעת החדשה צורפה טיוטה של כתב אישום.

"כשקיבלתי את חוות הדעת השנייה היה לי סימן שאלה: איך משתנה חוות הדעת תוך חודשיים-שלושה כשמדובר באותו חומר ראיות? כשלא נוסף שום חומר ראיות חדש? כשמדובר בשתי חוות דעת שהן תוצר של דיונים בהשתתפות אותם אנשים ובראשותה של אותה פרקליטת מדינה? לא היה ברור לי מה הסיבה לשינוי העמדה. אנו מכירים לא מעט מקרים שבהם המשטרה ממליצה להעמיד לדין והפרקליטות מגיעה למסקנה שאין מספיק ראיות, אבל לי לא זכור מקרה הפוך. לא זכור לי מקרה שהמשטרה חשבה שאין ראיות והפרקליטות פסקה שיש ראיות. זה דבר לא טבעי. הוא מנוגד לדי-אן-איי של התהליך.

"חוות הדעת השנייה של הפרקליטות מאוד לא נראתה לי. על כן החלטתי לבחון את התיק מההתחלה, מחדש, על כלל מרכיביו. על כל פרטי הראיות שלו. כיוון שלא רציתי לסמוך רק על עצמי הקמתי צוות מקצועי של אנשים מאוד מנוסים מתוך הפרקליטות שלא היו מעורבים בתיק. שבאו עם דף חלק וראש נקי. שיכלו לבחון את הראיות בלי השפעות כאלה ואחרות. ערב חופשת פסח 2004 כל אחד מהם קיבל חבילה של חומר הראיות וחוות הדעת, שי לחג. היה לי חשוב שכל אחד יקרא לבד ויגיע למסקנות לבד, בינו לבין עצמו. בשובם, כולם חזרו עם רושם ראשוני אחיד: אין תיק. אבל אני לא הסתפקתי בתחושה הברורה של אין תיק. במשך חודשים קיימתי עם הצוות סדרה של ישיבות ארוכות אל תוך הלילה. גם אחרי שלוש-עשרה או ארבע-עשרה ישיבות, שהתנהלו בתהליך מסודר ומוקפד, היתה הסכמה מלאה בצוות. הראיות בתיק האי היוני לא היו אפילו קרובות לבסיס מספיק לכתב אישום. על פי כל תפיסה סבירה, התיק לא עמד ברף המינימלי. לא היו ראיות מספיקות להגשה של כתב אישום".

בנו של ראש הממשלה קיבל יותר מחצי מיליון דולר עבור שיטוט באינטרנט. אם זה לא שוחד, מה הוא שוחד?

"ברוב התקופה הנדונה אריאל שרון לא היה ראש ממשלה אלא ישב באופוזיציה. ההעסקה של גלעד שרון לא היתה פיקטיבית: הוא עבד עבודה מלאה ואינטנסיבית כמנהל פרויקט. בפרויקט המגלומני שבו עבד גם אחרים קיבלו שכר גבוה מאוד".

אבל כולנו קראנו במפורש בעיתון את האמירה המפלילה של שרון - "האי בידינו".

"הפרסום הזה היה פרסום סלקטיבי, מניפולטיבי ומטעה. כשמקשיבים לשיחה במלואה לומדים ממנה שלאריאל שרון לא היה מושג מה זה האי היווני, מה גלעד עושה וכמה הוא מקבל. דווקא השיחה המסוימת הזאת היא ראיית הגנה מובהקת. כדי לבסס אשמת שוחד צריך היה להראות ששרון מודע לכך שגלעד מקבל כסף המיועד לו. למרות ההיקף העצום של ההאזנות לא נמצאה שום ראיה לכך ואילו השיחה שעליה שאלת מצביעה על מגמה הפוכה. קושי נוסף היה בכך שגלעד איים לתבוע את אפל בבית משפט וניהל איתו התדיינות באמצעות עורכי דין. זו התנהגות שאינה מתיישבת עם קשר של שוחד".

מה שאתה בעצם אומר הוא שגם כעת, כעבור חמש שנים וחצי, אתה שלם עם ההחלטה שלך בעניין האי היווני.

"אני שלם לחלוטין עם ההחלטה הזאת. אני רואה בה את אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי. אולי החשובה ביותר. אם התיק הזה היה מגיע לבית משפט, הוא היה יום כיפור של התביעה. אני חושב שאנחנו היינו מתרסקים בבית משפט עם התיק הזה. והתרסקות בתיק של הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה היא בעלת השלכות מרחיקות לכת.

"ההחלטה לא היתה קלה. ידעתי שיהיה גל הדף נגדי. ידעתי שאני פועל נגד תפיסה ציבורית שהתיק ברור ושצריך להגיש כתב אישום. אבל דווקא לכן ההחלטה היתה כל כך חשובה. כיוון שהיא היתה החלטה נגד הזרם. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו יועץ משפטי אחר היה נרתע מלקבל את ההחלטה הזאת בגלל החשש מפני ביקורת ובגלל החשש לקחת אחריות על משהו מאוד מאוד לא פשוט. בעיני ההחלטה בפרשת האי היווני היתה החלטה מתחייבת, אבל זו החלטה שאני גאה בה מאוד".

גאה גאה, אבל עשו בך שפטים. אחרי שפירסמת את החלטתך נעשה בך לינץ' תקשורתי וציבורי שלא היה כמוהו.

"מה שהיה מפחיד באותה תקופה הוא לראות שקל מאוד לעשות מניפולציה על דעת הקהל. ודעת הקהל היא לא רק מה שמכונה ההמון. באמצעות הדלפות מגמתיות לתקשורת של חלקי מידע מגמתיים יצרו תחושה שהתיק ברור, מובהק, וכל שחסר הוא חתימה פורמלית כדי לשלוח את ראש הממשלה לספסל הנאשמים. וכשפתאום בא אדם ושולף לאנשים את בלעם מפיהם, סימנו אותו כאיש רע ומושחת. אני לא מהנשברים ולא מהמתפרקים. אבל היה מדאיג לגלות שהמציאות שבה אנחנו מתפקדים היא מאוד שברירית מבחינת ההגנה שלה על ערכים ועל מוסדות שלכאורה אמורים לעבוד באופן מקצועי ומסודר".

דרשו את ראשך. כבר העמידו גיליוטינה בכיכר העיר.

"היו אז אמירות שעל מזוז ללכת הביתה. שאחרי החלטה כזאת הוא לא יוכל להמשיך לתפקד. אמרתי לעצמי שאולי הם צודקים, אבל אני אמלא את תפקידי גם אם זה יהיה המחיר. אני חייב לעשות את מה שאני מאמין בו.

"במידה רבה, זה עניין של שליטה עצמית. בהלוויה יש מי שבוכה ומתפרץ ומתפרק ויש מי שנשאר חתום. זה לא אומר שמי שנשאר חתום חסר רגש, לבו לא מתחמץ בקרבו. אבל הוא שולט בעצמו. לא נותן לאמוציונלי להשתלט על הרציונלי. השבועות שאחרי ההחלטה על האי היווני לא היו קלים. אבל אני כן בנוי לקור רוח. יש לי אופי של שליטה עצמית. יש בי היכולת של הדחקה. אני יודע לכוון את עצמי לא לפי רגשות וכעסים אלא על ידי תהליך חשיבה רציונלי. לכן למחרת בבוקר חזרתי לשגרת העבודה".

הפרשה החמורה מכולן

ואז, כעבור חודשיים, קיבלת החלטה שנתפסה כהחלטה בכיוון ההפוך. פתחת בחקירה פלילית נגד צחי הנגבי על כך שעשה את מה שפוליטיקאים תמיד עשו כאן: מינויים פוליטיים. לא היה דבר-מה בלתי הגון בהחלטה הזאת? לא היה בה דבר-מה שרירותי?

"השאלה שאתה שואל הטרידה אותנו. שאלנו את עצמנו עד כמה זה מוצדק לקום יום אחד ולומר על דבר-מה שהוא פלילי. החלטנו לעשות זאת בשל כמה וכמה סיבות. ראשית המינויים הפוליטיים אף פעם לא היו לגיטימיים. תשעה דו"חות של מבקר המדינה ותשעה פסקי דין של בית המשפט העליון קבעו שהם פסולים. כך שהיתה אזהרה. הובהר לפוליטיקאים שיש כאן דבר לא ראוי. שנית, לא אנחנו המצאנו את החוק. מינויים פוליטיים היו עבירה פלילית גם לפני שלושים וארבעים שנה. שלישית, על פי הלכה שקבע השופט (צבי) ברנזון, יש הצדקה לומר עד כאן. גדשה הסאה.

"ואולם מה שחיזק מאוד את ההחלטה שלנו היתה העובדה שהמקרה של הנגבי מאוד בוטה. מדובר היה בתשעים מינויים במשרד לא גדול בתקופה קצרה. רוב המינויים היו בדרגים זוטרים שבהם אין שום הצדקה למינוי פוליטי. לכן היה ברור שזה אתנן פוליטי נטו שאין לו שום הצדקה ואין מאחוריו שום אידיאולוגיה. צחי הנגבי עצמו קשר את המינויים באופן ישיר כתופעה של שוחד בחירות ממש. הוא אמר לחברי מרכז הליכוד, מיניתי תשעים במשרד קטן, תחשבו כמה אמנה אם תבחרו בי ואקבל משרד גדול. כך שהיה כאן מכלול שהעיד על כך שאצל הנגבי היו נטו שיקולים זרים, פוליטיים, של קידום אינטרסים אישיים. לכן חשבתי שיש הצדקה לקבל בתיק הזה החלטה אסטרטגית. להעלות את הרף במאבק בתופעה פסולה ולהפעיל נגדה בפעם הראשונה את הכלי הפלילי".

גם עם ההחלטה בעניין הנגבי אתה שלם?

"בהחלט. אני רואה בתיק הזה את אחד מתיקי הדגל האסטרטגיים שלנו. צריך לראות אותה בהקשר רחב. אנחנו זיהינו שמרכזי המפלגות הפכו לאחד המוקדים של השחיתות השלטונית בישראל. נוצר כאן קשר מושחת ומשחית בין נבחרי ציבור לבין הבוחרים בהם. מרכזי המפלגות שהיו פעם במה לבירור שאלות רעיוניות הפכו למין לשכת עבודה כזאת. מקום שבו צוברים כוח ויכולת להשיג טובות הנאה. על כן טיפלנו בבעיה לא רק באמצעות הכלי הפלילי אלא גם באמצעות הנחיות לשרים ועבודה עם נציבות שירות המדינה ויוזמות חקיקה. הפעולה המשולבת הזאת השיגה תוצאות. היא שינתה את האווירה הציבורית ויצרה הרתעה וייבשה חלק ניכר מהביצה שאיימה להשחית את המערכת הפוליטית".

בהמשך הדרך היו לך שלוש פרשות מינויים נוספות: רשות המסים, שלמה בניזרי, אהוד אולמרט.

"נכון. ועל כן, בדיעבד ברור לי עוד יותר שלא היתה ברירה אלא לשנות את כללי המשחק. לפרום את הקשר הגורדי של המינויים באבחת חרב. מדוע? מפני שפרשות המינויים שבאו אחרי הנגבי היו עוד הרבה יותר חמורות.

"בעוד אצל הנגבי מוקד ההשחתה היה בעצם המינוי, אצל בניזרי המינוי היה רק הצעד הראשון. אחרי שנשלח חיל החלוץ אשר תפס את עמדת המפתח, התחיל השלב השני שבו אותו גורם נדרש להטות מכרזים ולתת רישיונות לבלתי-זכאים תמורת שוחד. בניזרי מינה את ראש שירות התעסוקה ואחר כך דרש מראש שירות התעסוקה לתת היתרים לאדון (משה) סלע שנתן לו שוחד. כלומר יש כאן כבר השחתה ממש של המערכת עצמה.

"על המינויים של אולמרט אדבר במגבלות של פרשה שהמשטרה סיימה לחקור, הפרקליטות פחות-או-יותר סיימה ועכשיו אנחנו מתחילים תהליך של קבלת החלטה. בגדול אפשר לומר שזה תיק תואם צחי הנגבי, יותר חמור. שורה ארוכה של מינויים והטבות מסוגים שונים למקורבים כדי לקדם אינטרסים פוליטיים וכדי לקדם את המעמד הפוליטי מול המערכת הפוליטית. הפרשה הזאת חמורה מפרשת הנגבי כי בתקופה הרלוונטית אולמרט היה בערך חצי ממשלה. הוא היה שר המסחר, התעשייה והתעסוקה, שר התקשורת, הממונה על מנהל מקרקעי ישראל והממונה על רשות השידור. הוא שלט על כחצי ממשלה והוא הפעיל את כוחו בתחום הזה על מערכות גדולות ורחבות. חלק מהמינויים שם היו גם בתפקידים יותר משמעותיים מהתפקידים הזוטרים שמינה צחי הנגבי. נבדקו קרוב למאתיים מקרים, לא כולם הגיעו לקו הגמר, אבל מדובר בכמות משמעותית של מקרים. זה תיק ענק מבחינת כמויות החומר. הוא לא מעורר שאלות חדשות או חדשניות, אבל הוא כרוך בעבודת נמלים רבה. צריך גם לזכור שאולמרט עשה את אשר עשה אחרי צחי הנגבי ואחרי שהנגבי כבר היה בתהליך פלילי".

ופרשת רשות המסים?

"אני רואה את פרשת רשות המסים כאחת הפרשות הכי חמורות שטיפלנו בה. אולי זו הפרשה החמורה מכולן. אני יכול לומר שאילולא הפרשה הזאת נחשפה ונעצרה היינו מגיעים לתופעה הדומה לתופעה של המאפיה בארצות הברית; כשהמאפיה קונה אנשי מפתח במערכת השיפוטית, במערכת הממשלית ובמערכת המחוקקת ורותמת אותם כדי לשרת את הפעילות שלה".

אתה לא מגזים? בסך הכל אנחנו מדברים על השיטה הישראלית הידועה של חבר-מביא-חבר. מין פרוטקציה משודרגת שכזאת.

"עלינו על הפרשה הזאת בקצת מזל ואקראיות. מתוך האזנות סתר לפרשה אחרת גילינו שמונה בישראל ראש רשות מסים המרגיש שהוא חייב את המינוי שלו לאנשים בעלי זיקה פוליטית המרגישים שהם קנו את ראש רשות המסים. תבין: ראש רשות המסים הוא בעל אחת המשרות הכי רגישות והכי חזקות במערכת הישראלית. הוא חולש על גוף המייצר מאות מיליארדי שקלים. ומה שאנחנו רואים הוא שבהדרגה הצמרת של רשות המסים מתחילה להיות צבועה באדום, כשכל אדום זה מינוי שבא מאחד הגורמים בפרשה. לאח של שולה זקן יש פעילויות עסקיות. חשוב לו שיהיה איש שלו במכס באשדוד כי הוא מייבא משם דברים. וחשוב לו שיהיה מישהו בפקיד שומה בתל אביב כי שם מתנהלים התיקים שלו. לכן הוא וחבריו אומרים בלי בושה לאדון ג'קי מצא: אנחנו רוצים את זה כאן ואנחנו רוצים שאת זה תמנה כאן. ותוך תקופה לא ארוכה הם מצליחים.

"על כן, אם הפרשה לא היתה נחשפת בזמן היינו מגיעים די מהר למצב שבו כל צמרת רשות המסים מלאה באנשים שחייבים את המינוי שלהם לבעלי עניין מחוץ למערכת. והאנשים האלה אחר כך סוחרים בכוח שלהם. כי אם יש לך כוח כזה לא תנצל אותו רק לעצמך אלא תמנף אותו. תציע לאחרים את שירותיך תמורת קומיסיון. מכל הפרשיות שאני מכיר, גם היסטורית וגם בתקופתי, זה הדבר הכי קרוב שהגענו אליו של השתלטות עוינת של גורמים בעלי עניין על אחת המערכות הציבוריות הכי רגישות. לכן, בעיני זו הפרשה הכי חמורה. פה הנגע העמיק לתוך הגוף והפך ממש לסרטני".

מה שאתה אומר הוא שמבחינת שלטון החוק בישראל הרגע של רשות המסים היה הרגע המאיים ביותר.

"זה היה רגע מאיים. אני זוכר שבפעם הראשונה זה ממש היכה בי. לאן התהליך יכול להגיע. המחשבה שגורמים אינטרסנטיים משתלטים על רשות המסים היתה מחשבה די מבעיתה. כי זה כבר כמעט קצה הדרך. וזה קרה כל כך בקלות. אז אתה שואל את עצמך: רגע, אם זה קרה כאן, אולי גם במקומות אחרים? הרי לא העליתי בדעתי שאנחנו מסוגלים להגיע למצב כזה.

"אבל היה רגע קשה נוסף. הסיפור של חיים רמון הוא סיפור מורכב או מוזר מהרבה היבטים. מצד אחד, הוא לכאורה אירוע קטן וגבולי לפי אמות מידה נורמטיביות ופליליות. מצד שני, האירוע הלכאורה קטן ונקודתי ושולי, חשף אותנו למערכת ציבורית שהפתיעה בעוצמות שלה. דרך האירוע הזה ראיתי איך אפשר לרתום מערכות שלמות לאיזה סוג של דה לגיטימציה של מערכת אכיפת החוק, חלקה בטענות שקריות מובהקות. ואז אתה רואה שאם חשבת שהמערכת יושבת על רגליים עם יסודות חזקים, זה לא כך. יש כוחות שיכולים לערער אותה".

>>> להמשך הכתבה <<<



מני מזוז. מתגאה במיוחד בהחלטות שקיבל נגד הזרם


מני מזוז משמאל עם אהרן ברק ודורית ביניש. תפקידו של בית המשפט להכריע, לא להעיר הערות לפרקליטות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו